על חוויתו הקיומית של רבי שמעון ללג בעומר

לק"י

יד אייר ה'תשעז

על החוויה הקיומית של רבי שמעון

ללג בעומר

רבים מיראי השמים המתנגדים לעלייה למירון לקברו של רבי שמעון בליל לג בעומר בשנה שהוא חל במוצאי שבת, בטענה שהשוטרים המאבטחים את האירוע באים כבר כמה שעות טרם הוא מתחיל, עוד בשבת. אנסה להביע את עניות דעתי בנושא, אך יש להדגיש שאינני מדבר בשאלה ההלכתית האם זה אסור או מותר. אני יוצא מנקודת הנחה שמבחינה הלכתית יבשה, עצם העלייה מותרת.

ידועים דברי רבי שמעון בגמרא בשבת (כב.):

תניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

אין איסור כלל לעשות מלאכה הנעשית שלא מתוך כוונה לעשותה. רבים הבינו, ואכן ניתן להבין כך, שרבי שמעון סובר שהולכים אחר הכוונה. בפנימיות, לא נעשה כאן איסור, שכן אין כאן שום כוונה, וראיות רבות לדבריהם אלו בשיטת רבי שמעון. עם זאת, אנסה להציע כיוון אחר.

ייתכן שאין כוונת רבי שמעון שהולכים אחר הכוונה, היינו שישנו פנים וישנו חוץ והפנים הוא הנקודה המשמעותית, אלא שכל שהתרחש מחוץ לכוונת האדם, מחוץ לחוויתו הפשוטה והקיומית, פשוט לא התרחש. רבי שמעון רואה את האדם באופן קיומי, הוא רואה אותו כישות המתייחסת לחוויות שבקרבה, ורק להן. ברור, ייתכן קשר בין האדם לחוץ, אך גם הוא יהיה רק מנקודת מבטה של חוויתו האישית בלבד.

נראה שגם זו מהותו של לג בעומר, יום פטירתו. רבי שמעון לימדנו להסתכל בתוך עצמנו. אחת הטענות של המתנגדים לעלייה היא שבסופו של דבר יש לנו אחריות על אחינו המחללים שבת עבורנו. אכן, יש לאדם אחריות כזאת. אך גם אחריותו על האחר נובעת היא מתוך חוויתו הרואה בו גורם הקשור אליו בגורלו. לג בעומר הוא הוד שבהוד, בחינת אהרן דאהרן, שעליו "וידם אהרן", ויתכנס אהרן בתוך עצמו.

לג בעומר הוא הבחינה בה האדם סגור בתוך עצמו, וגם כאשר הוא פתוח לעולם, הוא פתוח רק מתוך עצמו ולא פתוח לחלוטין אליו. לכן אפשר שאמנם מבחינה הלכתית-אובייקטיבית, אכן מתרחש כאן חילול שבת, ובאמת הדבר מצער מאוד. אך בחוויה הקיומית, אם אדם מרגיש מחוייב, אם בשל מנהגו ואם בשל משנתו התיאולוגית, לעלות לקברו של רבי שמעון, ייתכן ועליו לעשות זאת, כל עוד הדבר לא סותר את ההלכה, כמובן (כיוון שההלכה היא פנימיותו האמיתית של האדם, היא קיומו ומהותו. אך רוח ההלכה, שבשמה באים המתנגדים וטוענים שיש למנוע חילול שבת אף אם אין פעולת העלייה הפרטית אסורה, היא כבר פרי חוויותיו הקיומיות של כל איניש ואיניש, וכיוון שעל כל אדם לפעול לפי חוויתו הקיומית האישית, אדם צריך לעלות. כמו כן, עצם ההסתכלות הקיומית, מתארת סיטואציה בה אדם חושב על עצמו ולא על הכלל, חושב על חילול השבת שאין לו ולא על חילול השבת שיש לאחרים). זו הצעתי לאנשים המרגישים מחוייבים לעלייה לקברו של רבי שמעון יותר מרוח ההלכה המבקשת למנוע חילול שבת גם אם אין איסור על הפרט לעלות.

כעת אעבור להצעתי לאנשים ששני הצדדים חשובים להם באותה מידה. בסיפור קמצא ובר קמצא (גיטין נו.), נכתב:

איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

רבי זכריה בן אבקולס נקלע לדילמה. ייתכן שהיו כאן שיקולים של פיקח נפש, בשמם פעלו רבנן. אך רבי זכריה בן אבקולס מרגיש, מבחינה קיומית, שהוא מחוייב לשלושת הצדדים כאחד. מצד אחד, הוא מחוייב לכך שלא יאמרו שבעלי מומים קרבים על המזבח, ומצד שני, הוא מחוייב לכך שלא יאמרו שמטיל מום בקדשים ייהרג, ומצד שלישי, הוא מחוייב לשלום עם ישראל. חוויותיו אלו הביאו לחורבן הבית, כך טוען רבי יוחנן. יש שפירשו את ענוותנותו" כצדיקותו ופרישותו, אך לעניות דעתי ניתן לפרש גם שענוותנותו היא פשוט חוסר מעשה. הוא ענו, הוא נחבא אל הכלים. במובן הזה, רבי זכריה בן אבקולס פשוט לא מכריע.

בבחינה זו פועלים אנשים כמותי – אלו אשר נקלעים לדילמה. מצד אחד, העלייה חשובה להם מאוד. מצד שני, הם חשים בכל מאודם שהם רוצים לשמור על רוח ההלכה. מה עושים? פשוט ענווים. לא עושים, כיוון שלא חושבים שיש לנו ראויות להכריע בשאלה כזו¹.

ואם תאמר, והרי הנכם מביאים לחורבן, כרבי זכריה בן אבקולס! יש לדקדק באגדה. האגדה לא מספרת שרבנן אמרו זאת עליו, אלא היא מספרת שרבי יוחנן, מאות שנים לאחר החורבן, אמר זאת עליו. במובן הזה, רבנן השתכנעו ממנו. הם חשו שחוויתם שלושת הצדדים חשובים באותה מידה. רבי יוחנן, שאינו חושב באופן קיומי, אלא באופן מהותני, ולכן הוא לא מסתכל על ההווה אלא על העבר ושופט אותו, מבקר אותו, צודק, אך לאחר מעשה. אילו הוא היה במקום רבי זכריה בן אבקולס, הוא היה מכריע כמותו בדיוק.

הערות שוליים

1. יש להוסיף שצריך לבטוח בה' במקומות כאלה, בהם אין לנו יכולת להכריע.

   ↩