על חוסר המשמעת העצמית לפטירת הסבא מנובהרדוק

על חוסר המשמעת העצמית

יז כסלו ה'תשפ, מאה שנים לפטירת הסבא מנובהרדוק

כל חטאי האדם נובעים מחוסר המשמעת העצמית שלו, מאי-שליטתו על כוחותיו. בתחילה, חטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת. חטא עץ הדעת מבטא את התאוה, "ותרא כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים". עומד האדם נוכח התאוה, ולא מצליח להתאפק. התאוה היא הגורם לגלוי עריות, שהוא חוסר המשמעת העצמית בעמידת האדם בפני עצמו. העין רואה והאדם בתגובה מאבד את עשתונותיו. ה' כה האמין באדם טרם לכן, שהוא ברא אותו. סבור היה שצלם אלהים שבו יהיה כה דומיננטי, עד כדי משמעת עצמית מינימלית, אך נראה לא כן.

לאחר מכן, יש מישהו המוצא חן בעיני ה', הבל. ה' שועה אל מנחתו של הבל, כמובן, רק אחרי פנייתו של הבל, שכן ה' לאחר חטא עץ הדעת כבר לא מביע את אמונו האוטומטי באדם. או אז בא קין ורוצח את הבל. שפיכות דמים. במקום שיעמוד האדם לצד רעהו, עומד הוא נגדו. במקום שישלבו כוחות, במקום שילמדו האחד מן השני, במקום שייקשרו בעבותות אהבה, קין רוצח את אחיו. כך גם אצל נח. נח מצא חן בעיני ה', שוב, ה' כבר לא מביע את אמונו האוטומטי באדם, הוא צריך שהאדם יזום זאת. לעומתו, שאר אנשי דורו שוקעים בחמס עד צוארם, עוסקים כל היום בלשדוד איש את חברו. זהו היסוד העקרוני של שפיכות דמים, העמידה של אדם נגד רעהו, זהו חוסר המשמעת העצמית בעמידת האדם בפני חברו.

או אז מגיע חטא מגדל בבל. לאחר קלקלתו של נח בערוב ימיו, ה' כבר לא מאמין בפרט, הרי הפרט היחיד בו היה לו אמון בגד בו. עם זאת, הוא מאמין בכלל, הוא מאמין בכך שלקבוצה יש השפעה חיובית. אם כל הבעיה הייתה שמלאה הארץ חמס מפניהם, ברגע שנגרום להם להיות שפה אחת, דברים אחדים, ומוטיבציה משותפת, ייווצר מכך טוב. כאשר הם יתחברו ויהפכו מפרטים לכלל, הם ייזכרו במקור הכל. שוב, לא כן היה. הם באמת לא יכולים להיות קבוצה, שכן המוטיבציה המשותפת הזו הפכה לאינטרס שבמקרה הוא אותו אינטרס אצל כולם, אך הם לא באמת קבוצה. ברגע שה' יבלול את שפתם, ברגע שהם לא יוכלו לממש את האינטרס של כל פרט ופרט, הם פשוט ייפרדו, וכך היה. אין כאן חיבור נצחי, כיוון שאין כאן חיבור אמיתי. כל המטרה שלהם הייתה להשתלט על העליונים, ובמקום שהם התחתונים יעלו אל העליונים, ירדו העליונים אל התחתונים והבהירו להם מה הפער בין הכלל, מקור הכל, חי החיים, לכמה אנשים בעלי כריזמה ותו לא שהתאגדו כדי להרחיב את האגו שלהם. הכלל הוא אחדותי לא כיוון שהוא אסופת פרטים, אלא כיוון שהוא היה שם עוד לפני שהם התפרטו ממנו. זוהי העבודה הזרה, האלילות, הפירוד בין הכוחות השונים שבעולם. כאן נדרשת מהם המשמעת העצמית הכי מינימלית, עצם הבנת מקומם בעולם הזה, והבנת מקומו של מי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וגם לה הם לא שאפו.

ה' מאבד אמון באדם מעצם היותו אדם, באדם בשל פעולותיו החיוביות ובקבוצה. כל התופעות של האדם שליליות, בכולן הוא לא מצליח לשלוט. או אז מגיח משום מקום, אדם כמו אברהם. לא, הוא לא נדרש לאמון מאת ה', כי עצם היותו אדם אומר שהוא גם לא הולך לקבל. הוא לא פועל על אמון, הוא פועל על כניעה, על מחיקת זהות מוחלטת, על "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הפנייה אל אברהם איננה בשל סגולתו, הרי מה מיוחד בו. הפנייה אל אברהם איננה בשל מעשיו, אותם לא מצאנו במקראות. הפנייה אל אברהם איננה בשל טוהר הקבוצה לה משתייך, שהרי הוא לא השתייך לשום דבר. הפנייה אל אברהם איננה פנייה; הפנייה אל אברהם היא הכנעה, היא מפגן כוח. אברהם לא נדרש למשמעת עצמית, אברהם נדרש למשמעת. כעת האיסורים אינם איסורים מובנים לכל, כגלוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, אלא הם איסורים חסרי משמעות, חוקים חקוקים וגזירות גזורות, שאין למקיימם רשות להרהר עליהם כלל. הם נועדו לפתח את המשמעת בקרב בניו.

בשלב זה אנו נמצאים לאורך הדורות, בשלב ה"לך לך", בשלב פיתוח המשמעות. אמנם יום יבוא ויתקיים בנו בזכות ה"לך לך" גם ה"והיה ברכה", יום יבוא ונוכל להיות בעצמנו הברכה, נוכל לא רק להיות ממושמעים לאדוננו, אלא גם לאדוננו שבתוכנו.