על שביעי שלפסח

על שביעי שלפסח

זיו חן זצ''ל

מה מיוחד בשביעי שלפסח? מה נתחדש בו שאין בראשון שלפסח? האם זהו יום בו אנו מציינים עוד נס שנעשה לנו, קריעת ים סוף, או שמדובר בנס השונה מהותית מיתר נסי יציאת מצרים, אותם אנו מציינים טרם לכן?

טרם לכן, יש לעמוד על הסיבה מדוע בכלל אנו מציינים את ששת הימים שאחרי ראשון שלפסח. לכאורה, תמוה הדבר, הרי יצאנו לחירות רק ביום הראשון! נעיין בפרשיית קדש לי כל בכור (יג, א-י), וננסה לאבחנה בשתי רמות. בחלק הראשון (א-ה) נכתב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:

נציע שהחלק הזה מבאר את המסר האמור ליום הראשון. עלינו לזכור את היום הזה, בו יצאנו ממצרים מבית עבדים. כמו כן, התורה מציינת כי אנו יוצאים היום, בחודש האביב. אך לאחר מכן (שם ו-י), מלמדת התורה:

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה': מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה:

מוסיפה התורה שבכל שבעת הימים יש לאכול מצות, וכמו כן, יש עוד חג ביום השביעי, ואל לו לחמץ להימצא או להיראות בכל הימים הללו. אך מיד לאחר מכן, חוזרת התורה ומדגישה את ראשון שלפסח. היום הזה היה יום מיוחד, ולכן עניינו זכרון. אנו מזכירים לבנים ביום זה את מאורעותיו, ולכן אנו מזכירים גם בשאר השנה במעשים נוספים את היום הזה. המוטו של היום הזה הוא היד החזקה בה הוציאנו ה' ממצרים, מה שמופיע גם בפסוק ג, וגם בפסוק ט.

לא ניתן לומר שהתורה מדברת כאן על שני זמנים שונים, על ראשון שלפסח ועל יתר הימים, שהרי היא אומרת במפורש: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. לכן נראה שהתורה בונה כאן שתי בחינות של חג הפסח, על כל ימיו. לפי בחינה אחת, והיא הבחינה היותר משמעותית, ראשון שלפסח הוא היום המרכזי. את היום הזה עלינו להזכיר, שכן בו אירעו המאורעות ההיסטוריים החשובים שה' עשה לנו. עניין יום זה הוא הרבה יותר רעיוני ועקרוני, ופחות מעשי, שכן כאמור, עניינו זכרון.

אך לפי הבחינה השנייה, דווקא שביעי שלפסח הוא היום המרכזי. בחינה זו היא בחינת איסור אכילת והימצאות חמץ וחיוב אכילת מצה. זו בחינה מאוד מעשית ולא רעיונית. יש משהו שלילי בחמץ שככל שאדם מנותק ממנו יותר זמן הוא יותר קרוב לשלמות, ולכן ביום האחרון, הוא חוגג, ולהיפך: יש משהו חיובי במצה שככל שאדם מתחבר אליה יותר זמן הוא יותר קרוב לשלמות, ולכן ביום האחרון, הוא חוגג. בעוד בבחינה הראשונה האדם נפעל לאור ניסי האלוה, בבחינה השנייה האדם עושה מעשים ועל ידיהם הוא מתקרב לאלוה.

הבחינה הראשונה היא הבחינה המרכזית, כיוון שהסיבה מדוע חמץ הוא שלילי היא כיוון שהוא לא מצה, והסיבה מדוע מצה היא חיובית היא כיוון שאותה אכלו בני ישראל בצאתם ממצרים ("לחם שעונין עליו דברים הרבה"), וממילא שוב חזרנו אל הבחינה הראשונה, מתוך עיסוקנו בבחינה השנייה. לכן התורה מכניסה את הבחינה השנייה באמצע תיאור של הבחינה הראשונה. מכל מקום, בחינה זו הינה בעלת משמעות בפני עצמה, כיוון שהפעילות הרבה השייכת אליה, מורגשת לעתים רבות כאיבר נפרד.

כעת ניתן להתקדם לנס הייחודי לשביעי שלפסח. התורה (יד, כא-כב) מלמדת:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:

בני ישראל באים מדעת עצמם בתוך הים ביבשה. טרם לכן ה' אומר למשה שיאמר לבני ישראל לנסוע (טו), אך לא כתוב שמשה אמר להם זאת. בשביעי שלפסח ישנה בחינה של מלמטה למעלה. ה' קורא לעם לפעול מתוך עצמם, והם אפילו בלי לשמוע זאת ממנו, מרגישים את הקריאה הזאת. הם באים בתוך הים, והופכים אותו בעצמם ליבשה. זהו פשר המדרש על נחשון בן עמינדב. לאדם הנשמע לקריאה האלהית שבתוכו יש היכולת לקרוע את ים סוף.

לעומת זאת, הדבר היחיד שעשו בני ישראל כדי שתתחלנה עשר המכות, היה לזעוק. הם אפילו לא זעקו לה', הם פשוט זעקו. כאשר אדם זועק לה', סימן שהוא קיים. אך כאשר אדם פשוט זועק, הוא לא קיים. בזעקתו ישותו מתנדפת לחלל האוויר. מתוך זה עולה שועתו אל האלהים, כיוון שהוא עצמו עולה אל האלהים בחוסר כל. ואילו כאן, משה נגער על ידי ה' על כך שהוא צועק אל ה', במקום לקרוא לעם לנסוע.

כאשר לוקחים את ניתוחנו זה את נס קריעת ים סוף לעומת נסי עשר המכות, ומנסים להחיל אותו על הניתוח של הייחודי בשביעי שלפסח על פני ראשון שלפסח, מגלים הקבלה. ראשון שלפסח הוא בחינת מלמעלה למטה בניסיו. אנו פסיביים בו, רק מזכירים את שה' עשה. לכן אין עיקר עניינו הפעילות האנושית, החמץ (הפעילות השלילית ממנה אנו נמנעים) והמצה (הפעילות החיובית אותה אנו מעודדים), כי אם ההגדה. לעומתו, שביעי שלפסח הוא בחינת מלמטה למעלה, בה האדם פועל, ולכן עיקר עניינו הוא הפעילות האנושית. אמנם כאמור לעיל, הפעילות האנושית הזאת באה רק מתוך אותה קריאה של ה'. המצה אותה אנו אופים חיובית רק בשל המשחק שהיא משחקת בחירות שנתן לנו ה'.

כעת אנו מגיעים לקומה האחרונה. מדוע בכלל ה' צריך לקרוא לאדם לפעול בשמו? מדוע לא להנחית על המציאות את האידאל האלהי, ללא הבחנה וללא שותפים דלתתא?

תשובה לכך נוכל אולי למצוא על ידי שתי ההשוואות הללו. כאשר משווים את שתי בחינות הפסח, אנו מגלים שיש משהו מיוחד בפעילות האנושית שאין בפעילות האלהית – בעוד הפעילות האלהית מביאה רק למצב של לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ, הפעילות האנושית מביאה למצב של לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. בעוד הפעילות האלהית מביאה מקסימום להימנעות מסוימת ממציאויות שליליות בעולם, הפעילות האנושית יכולה לטהר אותו לחלוטין. הפעילות האלהית היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית, ולכן היא יכולה לפעול רק במישור העובדות – לגרום לכך שלא יאכל חמץ, היינו שלא תתקיימנה מציאויות שליליות. אך הפעילות האנושית היא סובייקטיבית, ולכן היא יכולה להעלים גם את המציאויות הנתפסות, הנראות כשליליות, היא יכולה לפעול גם במישור התודעות.

מתוך כך גם בבחינה הראשונה לא נכתבת המצה, שכן הפעילות האלהית כופה את עצמה על המציאות וממילא היא לא יכולה לברוא מציאות חדשה, אלא רק להעלים מציאות קיימת. כדי לברוא מציאות חדשה, צריכה להשתתף פעילות שלא נלחמת במציאות, אלא צומחת מתוכה.

ייחוד זה בפעילות האנושית מתבטא גם בקריעת ים סוף. עשר המכות העצימו מציאויות שליליות קיימות. ישנו דם בעולם, מכת דם הביאה אותו למימדים על-טבעיים, ולהימצאותו במקום בו הוא לא אמור להימצא. ישנם צפרדעים בעולם, מכת צפרדע הביאה אותן להימצאותן במקום ובריכוז בהם הן לא אמורות להימצא. וכן הלאה.

לעומתן, קריעת ים סוף לא העצימה מציאויות קיימות, אלא מלכתחילה פעלה במישור על-טבעי, בראה מציאויות חדשות. אין בטבע תופעה של מים המפנים את מקומם לבני אדם, מים העומדים כך באופן ישר. כאשר האדם נכנס לתמונה, ולא רק ה' פועל בה, דבר ה' יכול לצמוח גם באופן חיובי, מתוך המציאות, ובכך להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי. קריעת ים סוף היא ההוכחה לכך שה' לא רק יכול לכפות את עצמו על העולם הזה, אלא גם לצמוח מתוכו. על ידי האדם.

לכן קשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף. לברוא אדם הוא דבר קשה עבור הפעילות האלהית כמו לברוא מציאות חדשה, שכן אדם הוא בעל תודעה, ובכך הוא כביכול נפרד מה', אך לבסוף מתגלה שגם הוא עובד את ה', על ידי תודעתו הכביכול-חופשית.