על שותפות, על תלות ועל זהות לפרשת לך לך

על שותפות, על תלות ועל זהות

לפרשת לך לך

זיו חן זצ''ל

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:

בארץ שפה אחת ודברים אחדים. בין כל בני האדם ישנו עניין משותף, קונזצנזוס אינטרסנטי, אותו כולם מוכנים לשרת, כיוון שהוא מיטיב לכולם. יש בין האנשים השונים קשר, אך הוא לא מהותי להם. מדובר בקשר של שותפות, קשר של אנשים שרוצים להרוויח, זה על ידי השני. יש להם נושאים משותפים.

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

כולם נודדים יחדיו וכולם יושבים במקום מסוים יחדיו. הקשר ביניהם הופך מסתם קשר עסקי מזדמן לקשר יותר מחייב, עד כדי תלות אחד בשני. תלות זו גורמת להם לרצות, כל אחד בפני עצמו, לעשות להם שם, כלומר, ליצור איזושהי מסגרת שתאחד את כולם על בסיס יותר עמוק מהבסיס הרווחי, שמא ייפרדו מתישהו. הקשר בין בני האדם הופך מקשר של תועלת הדדית, לקשר של תלות הדדית.

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ:

ה' בולל את שפתם ומרחיק אותם זה מהשני, כיוון שלא על בסיס תלות בונים קשר. השלב הראשון, שלב השותפות, הוא שלב שעקרונית אין בו פגם – אין בעיה בכך שאנשים יתייחסו אחד לשני באופן של ניצול מסוים, כל עוד כולם מרוויחים מכך ואף אחד לא נפגע. אך השלב השני, שלב התלות, הוא שלב בעייתי מאוד, כיוון שכל אחד מאבד את עצמו בתוך הקשר הזה. התלות מעלימה את האדם מעצמו, ומציבה בחייו רק את האחר, וכאשר כל אחד מרגיש תלוי באחר, הרי שאין אף אחד, יש רק אחר.

ה' בולל את שפתם, גורם להם לאבד את היכולת לדבר אחד עם השני וממילא מטשטש את התלות שלהם אחד בשני, אבל בכך הוא גם מעלים את השותפות שלהם, אלא שאת המחיר הזה הוא מוכן לשלם, בעבור כל אחד יהיה הוא בפני עצמו.

היינו יכולים לסיים את דברינו כאן, בהבנה שקשר בין אנושי טוב לאדם רק אם הוא לא סותר את עצמיותו של אותו אדם. אך מיד לאחר סיפור מגדל בבל, מתחילה התורה בציון תולדות שם, הנגמר במילים הללו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

התורה אכן הבינה שקשר של שותפות הוא ניטרלי ושקשר של תלות הוא שלילי. אך כעת היא מציגה מודל שלישי, מודל חיובי של קשר בין אנשים: קשר של זהות.על בסיס הקשר הזה מוקם גוי גדול שאין לו שפה אחת ודברים אחדים, עניין משותף וקונזצנזוס אינטרסנטי, אלא יש לו חוויה זהה. הקשר בין אנשיו לא מתמצה בהיותם דוברים שפה משותפת, אלא אותה שפה משותפת מבטאת אצלם חוויה של זהות, הוויה של יחד. החוויה הזו בדיוק נוצרת מתוך נרטיב הנדידה, שיותר ממה שהוא מבטא יציאה מהבית הראשון, הוא מבטא כניסה אל הבית השני. "לך לך מארצך", כדי שתגיע לארצך האמיתית. "ממולדתך", כדי שתתחבר למולדתך האמיתית. "מבית אביך", כדי שתיכנס אל בית אביך האמיתי, אביך שבשמים.