קשה זיווגם של ישראל לשביעי שלפסח

קשה זיווגם של ישראל

שביעי שלפסח

זיו חן זצ''ל

חכמינו לימדו:

קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף, הקדוש ברוך הוא מה עושה להן מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן.

מה הקשר בין קריעת ים סוף לזיווג זיווגים?

יש להסביר את משמעות שלושת מועדי יציאת מצרים ואת הקשר ביניהם. האחד, חג הפסח. בחג הפסח אנחנו זובחים את אלהי מצרים. בחג הפסח אנחנו מתנתקים משפטית מעבדות המצרים. אנו עומדים בפניהם ואומרים להם: אנחנו לא קשורים אליכם יותר, לא כפופים אליכם כלל. עם זאת, אנו עדיין נמצאים במצרים, וההימצאות הפיזית שלנו גורמת לנו להיות מושפעים ממצרים. אנו אמנם לא מחוייבים אליהם, אך אנו מושפעים מהם.

השני, חג המצות. בחג המצות אנו יוצאים ממצרים, אנו מפסיקים להימצא פיזית במצרים וממילא מפסיקים את השפעתם של תרבותה על מחשבותינו. עם זאת, עדיין נותר לנו רושם מצרי בתודעתנו. עמוק עמוק בנפשנו, בחווית קיומנו, אנו סובלים מיסודות רוחניים לא-רוחניים שלהם עליהם מבוסס עולמנו הרוחני, יסודות שיצופו ממחשכיהם על שפת הים.

השלישי, שביעי עצרת. בשביעי עצרת בני ישראל מגיעים לים, ולפתע, התרבות המצרית משתלטת עליהם. וכך מספרת התורה (יד):

(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: (יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

פרעה מקריב, ובמקום להסתכל למעלה בחיוך ואז להסתכל עליו בבוז, הם מסתכלים עליו בפחד אימים. הם יראים, צועקים, וטוענים את הטענה שלכאורה הודחקה בהם כבר הרבה זמן, חוויה שהם חווים אך לא מוכנים לחשוב עליה: אולי מלכתחילה כל זה לא היה כדאי. תגובת משה לא מאחרת לבוא:

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: (יד) ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן: פ

אין מה לירא, אין מה לפחד. ה' אלהינו עמנו, מדוע אתם לא מבינים זאת? מדוע התודעה המצרית עדיין מנקרת במוחותיכם? מדוע העבדות, שאמנם את אותותיה הפיזיים כנראה יקח יותר זמן להפיג, ממשיכה לתת בכם את אותותיה הפסיכולוגיים? ה' ילחם לכם, אתם כלל לא שייכים לכל הסיפור הזה. אתם תחרישון, אתם לא תעשו כלום, כי אתם כבר בכלל לא פה.

כך גם ה' אומר למשה:

(טו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:

תפקידם של ישראל איננו להסתובב ולהילחם במצרים; את זה הם עשו כבר בשלב הראשון, בחג המצות. הם כבר הרבה אחר כך. כעת עליהם להמשיך קדימה, לצעוד בלי לפחד מה יקרה, ללכת בבטחון גמור. בני ישראל צריכים להמשיך קדימה, בלי להסתכל אחורה. רק בכך הם יוכלו לנצח את ההשפעות של התרבות המצרית על הלא-מודע שלהם.

אולי שלושת השלבים הללו קיימים גם בקשר בין אדם להוריו (ברובד עצם הזיקה ולא ברובד אופי הזיקה, שכן הוריו לא חייבים להיות שליליים כמצרים כדי שהתהליך הזה יקרה), טרם הוא יוצר קשר בינו לאשתו, וזו הצעה לסברת רבותינו. בשלב הראשון, הוא יוצא מהבית להיפגש עם פגושתו. עצם היציאה הזו אומרת שהוא כבר לא שייך משפטית להוריו, הוא אדם חופשי, ולכן הוא יכול לצאת ולרעות בשדות זרים. אמנם בסוף אותה פגישה, הוא יחזור אל בית הוריו. הוא אמנם משוחרר מהם משפטית, אך מהותית, הוא עדיין חלק מהם.

בשלב השני, הוא מתחתן, הוא יוצא מהבית. ההשפעה הישירה של עולמו הקודם, קשריו עם הוריו, חדלה. עם זאת, איפשהו בפנים, הוא עדיין מושפע מהם, הוא עדיין חי כמוהם.

בשלב השלישי, הוא כבר חי כאדם עצמאי. טקס החתונה המרגש מסתיים, ואזי הוא מתמסר לחייו עם בחירת לבו. בשלב זה הוא כבר צריך להסתכל קדימה, לא להסתכל אחורה, להמשיך אל חיים חדשים, חיים אותם הוא בונה, ללא כל קשר להוריו.