תורת העולה לפרשת צו ולשבת הגדול

לק"י

יא ניסן ה'תשעז

תורת העולה

לפרשת צו ולשבת הגדול

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ:… (ו) אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה:

ויקרא ו

מהו עניינה של העולה? רש"י כותב בפסוק ב את דברי חכמים:

צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.

נראה שהשאלה הנסתרת של רבי שמעון היא מדוע דווקא כאן יש לזרז ולדורות? לכאורה, בכל התורה יש צורך לזרז. אלא צריך לומר שכיוון שכאן, בקרבן עולה, יש חסרון כיס, דרוש זירוז.

מכל מקום, טענת רבי שמעון זו, מחדדת את היות העולה שונה מכל שאר הקרבנות במובן הזה. בהחלט ניתן להבין שהעולה אינה מיוחדת, הרי גם בחטאת או בשלמים, האדם נדרש לתת מעצמו, אלא שבעולה הוא פשוט נדרש לתת יותר. נראה שלדעת רבי שמעון ישנה איזושהי בחינה עוצמתית הרבה יותר של חסרון כיס דווקא במקום שבו אין לאדם כלל רווח והוא לא אוכל דבר, בשונה מבחטאת ובשלמים. אין כאן הבדל כמותי, אלא הבדל מהותי.

לפי זה, נראה שהעובדה שהעולה נשרפת לחלוטין, היא רק סימן לכך שישנו הבדל מהותי בין יתר הקרבנות לעולה ולא הבדל כמותי, כאמור. ולצורך ביאור הבדל מהותי זה, נצטרך להבין את מהותה של שריפה. שריפה היא תהליך בו מתרחש פירוד של החלקיקים מהם מורכב העצם הנשרף. הם הופכים להיות יחידים, ולכן נוצרת השמדה טוטלית של העצם.

הרמב"ן המפורסם מסביר שעניין הקרבנות הוא לשקף את מה שהיה אמור לקרות לאדם ולא קרה, כדי שחווית החטא תועצם. במובן הזה, ייתכן שבכך שונים כל הקרבנות מקרבן עולה. בכל הקרבנות, החטא גורם לחיי האדם להיות חסרי ערך, ולכן הבהמה, הצאן או העוף, מתים, אך עדיין ישנו ערך כלשהו לגופו של האדם (ולכן גוף בעל החיים נאכל). לעומת זאת, בקרבן עולה, מבוטא שלא רק שאין ערך לחיי האדם, אלא גם אין ערך לגופו. במובן הזה, כל נוכחות האדם בעולם הזה מיותרת, ולכן יש לשרוף אותה כליל, לא רק את משמעות האדם, את חייו, אלא גם את החפצא עליו משמעות זו מתקיימת, את גופו. יש חטאים מסוימים שאדם עושה, שלא מקלקלים רק את הרובד הבחירי שבו, אלא גם את הרובד המולד שלו.

אם נמשיך דרך זו בהבנת קרבן עולה עוד צעד, ממילא יהיה מובן שלאדם ישנה היכולת לא רק לחזור בתשובה באופן שיתקן את נשמתו, אלא גם באופן שיתקן את גופו.

ובזה תובן גם ההעדפה של הפוסקים שריפת חמץ על פני דרכי ביעור אחרות, כגון זריקה למים וכדומה. עניין הביעור הוא השמדה מוחלטת של החמץ, ולכן אנו מעדיפים דרך שלא רק תפסול את החמץ למאכל כלב, אלא גם תשמיד את החמץ לחלוטין, היינו לא רק תשמיד את המשמעות שלו כחמץ, אלא גם לאחר חוסר היותו חמץ, יש בחפצא שלו בעייתיות, שאותה אנו מעוניינים להשמיד.