נח – תמים תהיה עם ה אלהיך

תמים תהיה עם ה' א-להיך

זיו חן זצ''ל

התורה בספר דברים (יח, יג) מלמדת:

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

האם מדובר כאן בציווי? נח מכונה תמים (ו, ט):

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

מתרגם יונתן:

אִלֵין יְחוּסִין דִגְנִיסַת נֹחַ נֹחַ הֲוָה גְבַר זַכְּאַי שְׁלִים בְּעוֹבְדִין טָבִין הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ הֲלִיךְ נֹחַ.¹

אם כן, אפשר שהתמימות היא שלמות המעשים. לפי זה, אין סיבה להבין שבציווי על תמימות ישנה מצוה מיוחדת, אלא כל תוכן הציווי הוא פשוט לקיים את כל שאר המצוות. כך נראה גם בבראשית רבה (ל, נח):

תמים היה בדורותיו, בר חטייא אמר כל מי שנאמר בו תמים השלים שניו למדת שבוע, היה, אמר רבי יוחנן כל מי שנאמר בו היה מתחלתו ועד סופו הוא צדיק.

נח הוא לחלוטין צדיק, מתחילתו ועד סופו. האם יש כאן מעשה נפרד? כלל לא.²

באבן עזרא אפשר אחרת:

תמים בלבו.

לפי זה, יתכן שבנידוננו מדובר במעשה מיוחד, להיות תמים בלב³. גם בפסוק עצמו נראות שתי הבנות. במדרש תנאים מובא:

תמים תהיה עם ה' א' מיכן שאין שואלין לכלדאין: ד"א תמים תה' שלא תאמר אברהם היה תמים יצחק היה תמים יעקב היה תמים אף אתה תמים תה' עם ה' א-להיך: ד"א תמים תה' ר' אליעזר הקפר אמר שלא תהרהר אחר דרכי המקום שנ' (ד לב) כי שאל נא לימים ראשונים יכול קודם למעשה בראשית ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמק' השמים ועד קצה השמים אתה חוקר אין אתה חוקר לפנים מיכן: ר' אליעזר בן יעקב אומר שלא תהרהר אחר היסורין וכן דוד אומר (תה' קלא א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני שלא הרהרתי אחר קוני: ד"א תמים תה' אין לי אלא בהתריית עדים בינו לבין עצמו מנין ת"ל תמים תהיה עם ה' א-להיך: ד"א תמים תה' כשאת תמים חלקך עם ה' א-להיך וכן דוד אומר (תה' כו יא) ואני בתמי אלך פדני וחנני ואני בתמי תמכת בי (שם מא יג) וה"א הצור תמים פעלו (לב ד):

כאן נראה שיש משמעויות מעשיות לציוויינו! אמנם בילקוט שמעוני (תתקיט) בתחילתו⁴ מובא אחרת:

תמים תהיה עם ה' א-להיך [יח, יג] אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לה' א-להיך, דבר אחר תמים תהיה עם ה' א-להיך כשאתה תם חלקך עם ה' א-להיך, וכן דוד אומר ואני בתומי אלך פדני וחנני ואני בתומי (אלך) תמכת בי ותציבני לפניך לעולם.

כך גם באונקלוס:

שלים תהי בדחלתא דיי א-להך.

אם כן, ראינו שתי הבנות גם בפרשת נח וגם בעצם הציווי להיות תמימים, האם מדובר במעשה מיוחד או בתכונה של מעשה קיים. הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בשאלת מניין ציווי זה כמצוה נפרדת בתורה. כך כותב הרמב"ן בשכחת העשין (ח):

מצוה שמינית שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו ית' והוא שנאמר (שופטי' יח) תמים תהיה עם י"י א-להיך. וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו ית' ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו ר"ל אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הככבים והמזלות כרצונו, מפר אותות בדים וקוסמים יהולל [ישעי' מד], ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו כענין שהבטיח (ירמי' י) אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. ואמרו באחרון שלפסחים (קיג ב) מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים שנאמר תמים תהיה עם י"י א-להיך. והכלדיים הם שארית האומה המתעסקת במלאכת הכוכבים הנקראים כלדיב"ש. ולשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לי"י א-להיך. ופירוש זה שאסר הכתוב לשאול את העתיד מאוב וידעוני ומתים ומן מעונן וקוסם ואחרי כן צוה שיהיה לבנו תמים עמו יתב' באלה ולא נירא מדברי מגיד עתידה מן הנזכרים או מזולתם אבל מן נביאו נדרוש ואליו נשמע כאשר יאמר בפרשה. וזה הוא תרגומו שלאנקלוס שלים תהא בדחלתא די"י א-להך. וכן אמר הכתוב (תהל' קיט) יהי לבי תמים בחוקיך. ובמצוה הזאת נצטוה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית ולתת לו זרע, אמר (לך יז ורמב"ן שם) התהלך לפני והיה תמים. כי מפני שהיה הוא זכור לטוב יסוד באמונה והחולק על הכשדים שהיו מייחסים כל הכחות לשמש ולירח ולככבים והוא ראה שיש עליהם יוצר ומנהיג צוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו שיהא בזולתו שום אמת ולא יסתכל בעניינם כלל עם דעתו שיוצרם מנהיג אותם אלא יהיה לבו אליו לבדו ית' כי הוא המצוה אותם והמסדר סדור מערכתם כרצונו כענין שאמרו (שבת קנו א) צא מאצטגנינות שלך וכו'. זהו ענין המצוה הזאת. והזכירה בעל ההלכות וכתב (אות קמד) להיות תמים.

אם כן, מדוע הרמב"ם לא מנאה? נלמד כמה שיטות. הרמב"ן (שם) בסוף דבריו מציע:

אולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצות כולן ללכת בדרכי התורה כענין שנ' (תהל' קיט) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת י"י ולכן לא הביאה בחשבונו. והמתבאר מדברי רבותינו והנכון בכתוב הזה הוא מה שפרשנו בה בכאן.

ראיות לכך ראינו לעיל אודות דמותו של נח וגם בילקוט שמעוני. אמנם המגלת אסתר מסביר אחרת:

נראה לי שמה שלא מנאה הרב אינו לחשבו שהיא מצוה כוללת כאשר חשב עליו הרמב"ן רק לפי שפסוק זה כולל כל האמור למעלה בפרשה מענין מעונן מנחש ומכשף, ומאחר שמנה כל אחד ואחד מהם לאו בפני עצמו אין צריך להביא אזהרה אחרת על אלו הדברים המוזהר מהם שכבר השריש לנו בשורש התשיעי שאין ראוי למנות הלאוים והעשה אבל הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם, וכן נראה ממה שכתב בחבורו פרק י"א מהלכות ע"ז וחוקות העכו"ם אחר כתבו ענין מעונן ומנחש ומכשף ודורש אל המתים כתב וז"ל, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו הסכלים תמים תהיה עם ה' א-להיך עכ"ל, הנה נראה שהוא סובר שבפסוק זה כלל את כולם.

נראה את דברי הרמב"ם (עבודה זרה יא, טז):

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' א-להיך.

אפשרות שלישית יוצאת מדברי הרשב"א בתשובה (א, תיג), בהשיבו בהלכות עבודה זרה:

באמת כל שיש שם הקטרה אסור. שההקטרה והזיבוח והניסוך וההשתחואה ארבע עבודות אלו אסורין לכל עבודה זרה ואפילו לפעור. אבל בלא כן אין לאסור הכל לפי שאני רואה בדברי חכמי התורה רצוני לומר בגמרא ובירושלמי דברים שהותרו מכללם כמו שאכתוב אליך. ומי יתן וידעתי חכם בארץ ואעשה לי רב עלי ואשמעיניה וישמיעני ובסתום חכמה בכל אלה יודיעני. ואדון בזה עמך וגם הרב הגדול מורה צדק הרב רבינו משה ברבי מימון ז"ל. ולא כמשיב על דבריו ועל דבריך רק כחוקר ושואל אולי תמצא ארוכה למבוכה. כתבת שהעושה צורה בשעה ידועה אפילו לרפואה עובר משום לא תעוננו. שהתורה לא אסרה אלא דבר שיש בו קצת עיקר שיש בו כדי לטעות. אלו דבריך. ואפשר שהוא כן. אבל הרב /רמב"ם/ ז"ל כתב בהפך שכן כתב בהלכות עבודה זרה. זה לשונו כל המאמין בדברים אלו ובכיוצא בהם ומחשב בלבו שהן אמת אבל התורה אסרה אותם אינו אלא מן הסכלים /הכסילים/ ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברי' שאסרה תורה אינם חכמה. אלא דברי תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעה ונטשו דברי דרכי האמת בכלל'. ומפני זה אסרה תורה כשהזהירה על כל אלו הדברים (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלהיך ע"כ לשונו.

גם הרמב"ן וגם המגלת אסתר הבינו שיש פעולה מסוימת שעליה נאמר תמים תהיה, אלא שהיא כוללת יותר מדי כדי להיות מצוה או שהיא כוללת מצוות שכבר נמנו. לעומתם, הרשב"א סובר שתמים תהיה איננו בכלל מעשה, והוא כמו כל מה שראינו לעיל בנח ובמצותנו. נראה מהרשב"א שהוא מבין שיסוד מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן שהמחלוקת היא האם יש בכלל ממש בכל מהמכשפים למיניהם, וכיוון שלדעת הרמב"ם אין בהם ממש, אין שום סיבה שזו תהיה מצוה מיוחדת.

נציע דרך רביעית בהבנת שיטת הרמב"ם. תרומת הדשן נשאל (פסקים צו):

ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקסמים? דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם, נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי, ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא. והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעינן לחייב המכשף סקילה, ולא ילפינן לה מכלל אוב וידעוני. ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני… וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה כדכתב רמב"ם ע"ש, נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר, נאם הקטן והצעיר שבישראל.

במבט פשוט, תרומת הדשן מאוד דומה לרשב"א, גם הוא סובר שתמים תהיה איננו מעשה מסוים, אמנם ניתן לדקדק ולראות שהוא לא מציין שזהו לא מעשה כלל, אלא שהוא לא איסור ממש, כלומר, הוא, כפי שראינו במקורות לעיל, הדרישה לשלמות הלב (כלשון אבן עזרא). אין מדובר כאן במצוה, כיוון שמדובר בערך על-מצוותי, לא מדובר כאן במעשה מסוים, אלא במעשה שהוא מעל כל המעשים, הוא אמור ללוות את כל הפעולות שלנו מעתה ועד עולם – המרחב היחיד בו הלב שלנו נמצא הוא ה'.

הערות שוליים

1. וכך גם בכתר יונתן: אלה יחוסין של משפחת נח, נח היה איש צדיק תמים במעשים טובים היה בדורו ביראה של יי הלך נח.

   ↩

2. וכך גם מובא ברד"ק: תמים – שלם בלי שום דופי.

   ↩

3. ובשיטה אחרת לאבן עזרא בחלק הדקדוק נראה קרוב לכתר יהונתן: מלת תמים – תואר, כמו חכם גדול, צדיק גמור. והעד: שחוק צדיק תמים (איוב יב, ד), עד כדי כך שבחלק הפירוש כלל לא הביא את תמימותו של נח אלא רק את צדיקותו: החל להזכיר כי נח צדיק על כן חיה לבדו ובניו בזכותו. וטעם בדורותיו… אם כן, לא מדובר כאן בציווי מיוחד, אלא רק בהמשך לצדיק.

   ↩

4. בהמשך דבריו הובאה הדרשה שראינו במדרש תנאים אודות כלדאים.

   ↩