הארות ערבית

הארות ערבית

והוא רחום יכפר עון ולא ישחת והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו

תפילת שחרית מתחילה בשבח הגרדניוזי. כל כולה עוסק בהלל לה', במזמורי התהלים השונים. תפילת עמידה שלה יוצאת מנקודת מבט זהה: השבח על יציאת מצרים, סמיכת גאולה לתפילה. לעומתה, תפילת מנחה מתחילה בשבח היומיומי. מה שקודם לה הוא השגרה, העיסוק הפשוט של החיים שמוביל איתו את כל האתגרים המעוררים תפילה. אך הן שחרית והן מנחה באות במקום בו נוכח אלהים, בין אם בנוכחות גרנדיוזית ובין אם בנוכחות שגרתית.

תפילת ערבית באה במקום בו לא נוכח אלהים. היא מתחילה בחוסר, בעוון. אנו מבקשים רחמים, כיוון שהם לא נמצאים כאן עכשיו, אדרבה, להיפך נמצא כאן עכשיו. ערבית מתחילה בחושך, בצרה. היא לא מבוססת על קרבנות תמידים, על קרבנות יציבים, אלא על שאריות האמונה של האיברים ושל הפדרים. ערבית היא המקום בו הנוכחות האלהית נגמרת, ובה פירורי אמון בה' מובילים את המתפלל.

ננסה להתבונן במחשכים שבחיינו בעין רעה. אנו רגילים לראות אותם בתפילתנו בעין טובה ובתקווה גדולה, ובכך לראות כבר באמצע התפילה את האור המסיר את המחשכים. אך אולי בהתאם לדברינו עתה על אופייה של תפילת ערבית, טרם נתחיל אותה, ננסה להתבונן במחשכים כפי שהם, בחושך. נסתכל על צרותינו כפי שהן. ננסה אפילו לבטא בפינו כמה רע לנו בחיים, ואף נפרט את תחומי הרע. נישיר מבט לשמים ונשאל בכנות: "איפה אתה? כי פה, אתה בטוח לא". לאחר שנפרט את צרותינו הגשמיות, נפרט את צרותינו הרוחניות, ובתוך כך את עוונותינו הגדולים המחשיכים את חיינו. כאן נתחיל את תפילת ערבית: "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו".

ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו

שני חלקי הפסוק לכאורה לא קשורים. בראשון אנו פונים אל ה' בגוף שני, "הושיעה", ובשני אנו פונים אליו בגוף שלישי, "המלך יעננו". יתכן שזו בדיוק חווית שארית האמונה אותה תיארנו לעיל. נותרה לאדם טיפת אמונה בהירה אחת קטנה, שמספיקה לו רק לפנייה אחת לה'. מעבר לכך, האמונה שלו במחשכים, והוא לא יצליח לפנות אליו באופן ישיר יותר. עם זאת, בעקבות אותו רגש בהיר בודד שנותר לו, הוא מצליח לבטוח בה', אמנם באופן מעושה, שיענהו ביום קראו.

ננסה להתבונן בחוויות שארית האמונה שלנו בעברנו. נחשוב על הרגעים בהם חווינו חוויה גדולה שהאירה אור בודד בתוך אופל חיינו וננסה לתאר את ההשפעה שלהם, איך הם האירו את החושך, גם אם לשנייה בודדה. ננסה להתרכז בהם, ומתוכם לחוות את הבטחון בה' גם כשהאור נעלם. מתוך כך נפתח בתפילת ערבית, התפילה שבאה לאחר שארית האמונה, כשנותר רק בטחון מעושה.

ברכו את ה' המבורך

ברוך ה' המבורך לעולם ועד

אדם נמצא לבד, הוא מרגיש כי ה' נמצא במצב לא ברוך, מצב הדורש את ברכת האדם. ה' נמצא בחושך, ומתוך חושכו של ה' האדם מתחיל להתפלל את תפילת ערבית. או אז הוא אומר בקול גדול ובהתלהבות: ברכו את ה' המבורך, ברכו את זה שאיננו ברוך, רק מבורך, הוא איננו ברוך בפני עצמו, הוא צריך שמישהו יברכו. ומתוך אותה קריאה כנה, מתגלה, ברגע בו הקהל פוצח את פיו לברך את ה' שאיננו ברוך בפני עצמו רק מבורך, להיחלץ לטובת אלהי השמים, זה שיסד ארץ על מכוניה, שבאמת הוא ברוך בפני עצמו. אותו חושך איננו אלא אשליה, הוא דמיון, ובאמת ה' חי וקיים.

לפני ברכו ננסה לספר את היום שעבר עלינו באופן הכי רע שיתכן. נתאר כל החלקה על בננה כהעדר אלהים בארץ, כל רמזור כספק באמונה, וכל זרת שנפגשת באופן ממש לא רצוי אך ממש מצוי בפינות רהיטים כקושיה מן החלל הפנוי. לאחר מכן, ננסה לתרץ את האירועים שקרו לנו, ובכך ניתן לה' את ברכת האדם, בכך נהפוך אותו למעט הגיוני בחשכת חיינו. שליח הציבור יאמר ברכו. לאחר מכן, נפנים את תירוצינו, ננסה לתת להם מקום בתוכנו, להשתכנע בהם, לקבל אותם כפי שהם, ובכך נגלה כי באמת בעצם הדברים, הוא ברוך גם ברוך. לאחר מכן, נענה על קריאתו של שליח הציבור: ברוך ה' המבורך לעולם ועד.

ברכו את ה' המבורך

ברוך ה' המבורך לעולם ועד

הדינמיקה הזו של אדם שמברך את ה', ואנשים העונים לו ובכך מברכים אותו, קשורה לתוספת: "לעולם ועד". אם לא היה מי שיברך את ה', שיטיל ספק בהיותו ברוך, שיקרא לו רק "מבורך", כאילו הוא איננו ברוך בפני עצמו, לא היינו מתעוררים לראות כי ה' ברוך בפני עצמו.

לפני ברכו נטיל ספק בהיות ה' ברוך. ננסה לספר את היום שעבר עלינו באופן שאיננו מחמיא לה'. לאחר מכן, שליח הציבור יאמר ברכו. או אז חברנו יספר את היום באופן הפוך, באופן המחמיא לה', ומתוך כך נענה: ברוך ה' המבורך לעולם ועד.

ברכת המעריב ערבים

ברכה זו מורכבת משתי תנועות החוזרות על עצמן. "ברוך… אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים" מבטא את היותו משפיע על מה שמחוץ לעולם, על מה שמחוץ אליי. לעומתו, "בתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים" מבטא את היותו משפיע על מה שיש בתוך העולם, עליי, על סדר היום שלי, על מה אני אוכל לעשות ומתי. ושוב, "ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו", ושוב "בורא יומם ולילה" עד הסוף.

לפני ברכה זו, נוכל לעצור שנייה ולהסתכל על השמים. ננסה לראות בהם את כוחו הרחוק של אלהים, המנותק, הנשגב והעליון. ננסה לדמיין מה קורה ברגעים אלו בחלל החיצון. ננסה אפילו לצייר בדעתנו חורים שחורים נפערים, את הירח מסתובב מסביב לכדור הארץ ואת האחרון מסתובב מסביב לשמש. הצבע השחור העמוק של שמי הלילה מצד אחד ירשים אותנו, ומצד שני יסיג אותנו. או אז נפתח בתפילת ערבית, התפילה בה החושך שבחוץ והאור שבפנים משמשים בערבוביה.

בדברו מעריב ערבים

בשונה מדיבורנו, דברו של ה' קובע מציאות בעולם. הוא לא סתם אומר דברים בעלי משמעות, אלא עצם דבריו הם המשמעות שלהם. זה לא שלמילותיו יש ערך, אלא עצם מילותיו הן הערך. לכן בצוו על הערב להעריב, הערב מעריב. יותר מכך, לא מדובר בדיבורו של ה', אלא בדברו, בענייניו, היינו שה' הוא ההוויה בעולם. ברגע שהוא הווה משהו בציורו, הוא מתהווה במציאות. הוא וההוויה אחד הם, כאשר הוא מהווה אותה.

נערוך רשימה של דברים שאמרנו שלא קיימנו, של ערכים שהערכנו שלא התייחסנו אליהם באופן ההולם. אפשר להשתמש גם באירועים ספציפיים בהם במקום לקיים את דיבורנו פנינו לדרך אחרת. אחרי שערכנו רשימה זו, נתבונן בפרק א בספר בראשית. נקרא בקול ובהתפעלות את כל הפסוקים בהם ה' יוצר מציאות בדיבורו, ואחרי כל אחד מהם נקרא שורה אחת מהדיבורים חסרי המשמעות שלנו. נצליח באמת לחוות ולו במעט את גודל דיבורו של ה'. או אז נאמר "אשר בדברו מעריב ערבים", בדברו, שאיננו כדיבורנו.

בחכמה פותח שערים

בסידור כוונת הלב הוסבר ששערים אלו הם שערי השמים. אך באמת יתכן ושערים אלו הם כל דבר שנעול בחיינו. פעמים רבות בחיינו כאשר אנו עומדים מול שערים, כאשר דבר מסוים חסום בפנינו ואיננו יכולים להגיע אליו, אנו פשוט משתמשים בעוד כוח, או לחילופין נסוגים אחור. לעומתנו, ה' פותח שערים בחכמה. הוא לא הולך מן השערים ולא הולך נגד השערים, אלא הוא הולך דרך השערים. יש לו החכמה לעשות זאת.

נחשוב: מתי בפעם האחרונה ה' פתח בפנינו שער? מתי היינו תקועים, כביכול בדרך ללא מוצא, ולפתע בא ה' ופתח בפנינו את השער שמנע מאיתנו לעבור? נדמיין ואולי גם נעלה על הכתב איך ה' פותח בפנינו את השערים הנוכחיים של חיינו.

בתבונה משנה עתים

אנחנו מנסים לשלוט בעתותינו בתבונה. ישנם אנשים עליהם אנו אומרים: "עתותיהם בידיהם", הזמן בכיס שלהם. אנחנו קובעים דברים בלו"ז שלנו, אנחנו חוסכים זמן ומפנים אותו עבור צרכינו, אנחנו מתעדפים משימות אחדות על גבי משימות אחרות. אנו בטוחים שאנו שולטים בעתים בתבונה. אך ה', הוא באמת השולט בעתים בתבונה, כיוון שה' משנה את העתים. הוא לא ממלא אותם בתכנים מסוימים, הוא משנה אותם כרצונו, לפי תבונתו.

ננסה לדמיין את היום שלנו חופשי לחלוטין. אין לנו שום משימה לעשות או מצווה לקיים. כעת עתותינו בידינו. מה נעשה במצב כזה? נרשום את הפעילויות הללו.

כעת נשאל: מה אם כל חיינו היו כאלה? האם נאהב זאת? האם בכלל נוכל לחיות כך חיים שלמים? סביר שנעדיף שחיינו לא יהיו חיים שלמים בהם עתותינו בידינו, כיוון שבעינינו התבונה היא לא לשנות את העתים, אלא לזרום איתם ולעצב אותם לאחר קיומם, מה שאנו קוראים לו לשלוט בעתים.

נחשוב שוב: מתי חשנו בנצח? מתי כל טרדות העולם המושלות בעתותינו נעלמו כלא היו, וחווינו אפילו לשעה קלה עומדים במרחבי הנצח האינסופיים? נעלה על הכתב גם אותם. כעת נשאל: האם היינו רוצים לחיות כך חיים שלמים? התשובה תהיה כן. רגעים אלו הם הרגעים הכי טובים שיש לאדם. שתי הבחינות הללו, זמן ריק אותו עלינו למלא, וזמן נצחי המתמלא מעצמו, מבטאים את השליטה בעתים לעומת שינוים, מילוי העתים לעומת חווייתם. כעת ניגש להתפלל תפילת ערבית, אל האל הנצחי שכל כולו שינוי העתים בתבונה.

מחליף את הזמנים

אנחנו חושבים שגם אנחנו מחליפים את הזמנים, במובן החיצוני ובמובן הפנימי כאחד. אנחנו מציינים חגים ומועדים בלבוש מסוים, ונהיים יותר שמחים בחגים ויותר עצובים בימי האבל. החורף הסגור מדכא את חלקנו, והקיץ הפתוח מרחיב את רובנו. אך באמת היחיד המחליף את הזמנים הוא ה'. אנחנו מבטאים את החלפת הזמנים שלו יתעלה, ואנו חושבים שבעקבות כך אנו ממש מחליפים בידינו את הזמנים, אבל זו טעות – הוא בלבד המחליף את הזמנים.

נעלה על הכתב את הרגשות שהרגשנו ביום שעבר. לאחר מכן, נסביר בעל פה מדוע הרגשנו רגשות אלו, ומה בתקופה האחרונה גרם לנו להרגיש כך. למשל, כעסתי בסדר צהריים כשהחברותא שלי איחר. למה? כיון שבתקופה האחרונה, אני מרגיש שאני לא מנצל מספיק את הזמן בישיבה, ואני רוצה לעשות זאת יותר. כעת יחודד לנו כי בעוד אנחנו מושפעים מהזמן, הוא יתעלה משפיע עליו ואף יוצר אותו.

מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו

כוכב הוא בחינת מציאות העומדת בפני עצמה, פלנטה אוטונומית. ה' מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, כרצונו. ה' נותן חיות לכל מציאות, לכל עולם, לכל הויה, לכל צורת חיים, כרצונו. מפתיע הדבר, אך יש לו רצון בעולמות שונים לחלוטין, ובכל העולמות השונים לחלוטין. לנו, בשונה ממנו, בדרך כלל אין רצון בשני עולמות שונים לחלוטין, אך גם אם כן, יתכן שיש לנו רצון בעולמות שונים, אך לא בכולם, ואילו הוא, יש לו רצון בכולם. יותר מכך, הוא מסדר את כל צורות החיים, כפי שהוא רואה לנכון.

נעלה על הכתב רשימת צורות חיים הפוכות לחלוטין, הויות שונות בתכלית. למשל, חזיר קפיטליסט לעומת אלטרואיסט מסור, איש אמונה יוקדת לעומת אתאיסט גמור. כעת, ננסה לראות מה כל אחד תורם בתחומו, ואיך ה' סידר כל אחד במשמרותיו כרצונו.

בורא יומם ולילה

ה' בורא יומם ולילה. לברוא היינו לעשות יש מאין, ואין רבותא בלעשות יש מאין את היום, שהרי יום הוא דבר מחודש (שכן אור הוא דבר מחודש). לעומת זאת, יש רבותא עצומה בלעשות יש מאין את הלילה, שהרי לילה איננו דבר מחודש, הוא פשוט העדר יום (שהוא העדר אור). כל זאת מלמד על כך שיש ללילה, הוא העדר האור, משמעות יחודית-חיובית, ולא רק משמעות שלילית. היום הוא הזמן בו אנו פועלים בעולם החוץ, והלילה הוא הזמן בו איננו פועלים, מה שמאפשר לנו לחוות את עולם הפנים.

ננסה לסכם את היום שלנו, את פעולתנו בעולם החוץ. לאחר מכן, נבקש על הלילה שלנו. נבקש על עולם הפנים שלנו. נבקש על רגשותינו, על תחושותינו ועל נפשנו. לא נראה בו רק זמן בו אנו חדלים מעבודתנו, אלא נראה בו זמן בו אנו חוים את עולם הרגש שלנו.

גולל אור מפני חושך

אנו לא עושים חשבונות שמים. לעתים ה' גולל אור מפני חושך, וכל הדינים והגבורות מופיעים בעולם. למה הוא עושה זאת? לא נדע.

נכתוב על דף את הדברים הרעים שאירעו לנו היום על דף. ננסה לתאר אותם כחושך גמור, באופן הכי גרוע שאפשר לתאר. וזהו.

וחושך מפני אור

כמו כדור שלג, שככל שמגלגלים אותו יותר גדל, וכמו כל דבר שמתגלגל כלפי מטה שככל שמתגלגל מהירותו ומסתו יותר גדלות, כך כאשר ה' גולל את האור על החושך, החושך הופך לאור, אתהפך חשוכא לנהורא.

נעלה על הכתב אירועים טובים שאירעו לנו בחיים, מתוך מצבים רעים. ננסה להביע את הפער בין החשוכא לנהורא, ואת גודל המעבר ביניהם. נכתוב לה' שבח על אחד מהאירועים.

המעביר יום ומביא לילה

לא משנה כמה קשה כאשר ה' גולל אור מפני חושך, כאשר ה' מעביר יום ומביא לילה, יש בחינה אחרת. גלילת האור היא שינוי המצב ההדרגתי מטוב לרע. לכן הטוב לא נקרא יום אלא אור והרע לא נקרא לילה אלא חושך, שכן אור וחושך הם מצבים שונים, וכאשר אנו מדברים על בחינת גלילת הטוב מפני הרע, אנו מדברים על שינוי המצב ההדרגתי. לעומת זאת, בשינוי המצב הפתאומי מטוב לרע, אנו משתמשים בשורש עב"ר ומשתמשים ביום כדי לתאר טוב ובלילה כדי לתאר רע, שכן יום ולילה אינם רק מצבים שונים, כי אם חויות חיים שונות. ביום המציאות נראית אחרת לגמרי מהלילה, עד כדי כך שדומה שאין מדובר באותה מציאות כלל.

ננסה לתאר בכתב או בעל פה כמה סוגים של מעברי יום ללילה. ננסה לתאר מעברים שהפתיעו אותנו לגמרי, מעברים שהיה ברור שיגיעו וידענו על כך ולמרות זאת בשל היותם כה משמעותיים לרעה הופעתנו מהם, מעברים שהיה ברור שיגיעו והדחקנו אותם עד כדי הפתעה, מעברים שהופתענו שיש בכלל האפשרות שיתחוללו וכיוצא בהם. נקפיד לתארם כמעשה ידי ה' עלינו, אף שלא נבין על מה ולמה לעולם.

ומבדיל בין יום ובין לילה

ה' יוצר אור ובורא חושך, אך כאן אנו מגלים הרבה יותר – הוא גם מבדיל ביניהם. הוא זה שקבע שיהיו שני הדברים הללו משמשים, אמנם במקביל ובהבחנה, אך ששניהם יהיו קיימים באופן מלא. הוא לא רק יצר את הטוב ואת הרע, כביכול במקביל, הוא גם מבדיל ביניהם, מה שמורה על כך שהוא בראם בטבעם המדויק, עם יחסיהם האחד עם השני, ולא כשתי תנועות נפרדות ומקבילות.

ננסה להנגיד בין האור והחושך, היום והלילה בחיינו. נבדיל ביניהם, כה'. נעלה על הכתב כמה פרמטרים, ונבחין בין הטוב לרע שבהם.

ה' צבאות שמו קדוש ישראל

ה' צבאות שמו, ה' נקרא על שם צבאותיו, שהם אנחנו, עם ישראל. קדוש ישראל, אמנם שמו מתייחס לישראל, אך הוא המובחר שבהם, הגדול שבהם, הקדוש שבהם. שתי בחינות אלו מהותיות לתפילה – החוויה הסותרת של ה' כמולך על ישראל, ועל ישראל הממליכים את ה'.

ננסה להמליך את ה'. ננסח לו מילות שבח, הנובעות מהיום האחרון. אחר כך ננסה להרגיש את ה' המולך עלינו. ננסח בקשה לגילוי מלכותו בעולם, כפי שאנו רוצים שתתגלה מחר.

ברוך אתה ה' המעריב ערבים

ה' מעריב ערבים, הוא הופך את הערבים להיות ערבים, מלשון נעימים. כאשר אנו מתבוננים בה', בגדלותו, בברכתו את העולם, הערב הופך להיות ערב. ואני קרבת אלהים לי טוב.

ננסה להעריב על עצמנו את הערב על ידי התפילה. נערוך רשימה של הדברים הכי גדולים שאנו מכירים. לאחר מכן, נערוך רשימה של הדברים הכי טובים שאנו מכירים. לאחר מכן, נקרא את מזמור ברכי נפשי, המדבר בדיוק על גדלותו של ה'. ננסה לקחת קטעים קצרים ממזמור זה ולכוון אותם כאשר אנו קוראים קטעים שמזכירים לנו אותם בתפילת ערבית.

אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת

ה' אוהב את בית ישראל עמו אהבת עולם. נשים לב, הוא לא אוהב את עמו, הוא אוהב את בית עמו, הוא אוהב את הביתיות שלו עם ישראל, את הזוגיות שלו עם ישראל. ואולי לפי זה צריך לקרוא: אהבת עולם בית ישראל עימך אהבת, היינו שאת הבית של ישראל עם ה', ה' אוהב אהבת עולם. ה' אוהב את חווית היחד עם ישראל.

ננסה לגעת בחווית הבית עם ה'. נעלה על הכתב שני דברים טובים שה' נתן לנו ביממה האחרונה. כל אחד ידמיין את אביו או את אמו נותנים לו את הדבר הטוב הזה, כל אחת תדמיין את אישה נותן לה אותו.

תורה ומצוות, חקים ומשפטים, אתנו למדת

שלמה גושו הסביר שלימוד הוא חיבור והרגל, כ"כדי לימודו" בשתיית יין בפורים. את התורה ואת מצוותיה, ה' לימד אותנו, ה' חיבר אותנו אליהן.

ננסה לחשוב על התורות שלמדנו שהפכו להרגל. ניתן דוגמה להרגל תפיסתי, לתורה שלמדנו בשכלנו שכה נגעה בנו עד ששינתה את כל תפיסתנו. נכתוב הודיה לה' על אותה תורה נוגעת.

על כן ה' אלהינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך ונשמח ונעלוז בתלמוד תורתך ובמצוותיך ובחקי רצונך לעולם ועד

כיון שלמדתנו, כיון שחברתנו לתורה ולמצוותיה, נשיח בחקיך ונעלוז בהם. ישנה שיחה וישנה עליזות. השיחה היא מעשה של התעסקות שלווה (בשונה מלימוד במובניו המקובלים בימינו) בתורה, והעליזות איננה מעשה של התעסקות, אלא מעשה של יחס, יחס כלפי עצם הדבר. אנחנו מתפללים להיות שחים בתורה, מתעסקים בה בנחת, ובד בבד עולזים בעצמותה. מתפללים להתעמק בפרטים ולרקוד עם הכללים, במקביל.

ננסה להיזכר בפרט תורה שהעמקנו בו שנקשר לנו לכלל תורה שהאיר ושימח אותנו. כעת נכתוב הודיה על אותו רגע, ומתוכה נכתוב בקשה לעוד רגעים כאלה.

כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה

דברי התורה הם חיינו, הם כל מגמת החיים שלנו ומהותם. הם גם מוסיפים לנו חיים. בהם נהגה יומם ולילה, כיון שהם סימן לחיים שלנו וכיון שהם סיבה להם. אנחנו לא יכולים לפסוק מהם, כיון שאם כך, סימן שאנו לא חיים, וסיבה שאנו לא חיים.

נשאל איך היו נראים חיינו ללא תורה. נציע שלושה כיוונים שונים בחיינו אם לא הייתה לנו תורה. כעת נחדד מה התורה הוסיפה לנו או שינתה בנו. ניקח חידודים אלו ונהפוך אותם לשבח ולהודיה.

ואהבתך וחמלתך לא תסור ממנו לעולמים, ברוך אתה ה', אוהב את עמו ישראל לעד

מתוך שדברי התורה, הביטוי לה', הם חיינו, כאמור, אהבתו וחמלתו יתעלה נתונות רק לנו.

נכתוב שיר ושבח על מקרה בו הרגשנו שמתוך התמסרות לדברי תורה זכינו לאהבתו ולחמלתו.

אמת ואמונה כל זאת וקים עלינו כי הוא ה' אלהינו

בנוהג שבעולם זה שדבר מסויים נכון לא אומר שהוא טוב, וזה שהוא טוב לא אומר שהוא נכון. הערב איננו הבריא בהכרח, והבריא איננו הערב בהכרח. בקריאת שמע מתאחדות האמת והאמונה. קריאת שמע איננה רק אמת, כלומר, היושר והכנות, כי אם גם האמונה, היא נושאת אותנו כאשר ישא האומן את היונק. בקריאת שמע אנו מביעים את החוויה הפשוטה והכנה, הכל כך נכונה והכל כך קרובה לעולמנו גם יחד. קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות כאחד.

למשל, מצוות אהבת ה' המופיעה בקריאת שמע, היא מצד אחת אמת מאוד גדולה, הרי אין יותר ראוי מאשר לאהוב את זה שאמיתית נוכחותו ומלכותו בעולם, ומצד שני היא אמונה מאוד גדולה, הרי אין יותר טוב ונעים מאשר לאהוב את אבינו מלכנו שכל מלכותו נועדה רק עבורנו.

ננסה למצוא בקריאת שמע את האמת והאמונה המשרתות בערבוביה¹.

כי הוא ה' אלהינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו

דקדק אביתר קירש: הוא ה' אלהינו באופן כל כך חזק עד כדי כך שאין זולתו כלל. ואני מוסיף: העובדה שהוא ה' אלהינו ואנחנו מתמסרים לחלוטין אליו, גורמת לו להתמסר אלינו לחלוטין, בחינת ואנחנו ישראל עמו, עד כדי כך שאין זולתנו בעולמו.

נעלה על הכתב שלושה דברים ממה שזולת אליו יתברך בחיינו. ננסה להבין איך העובדה שהוא אלהינו מבטלת אותם. נכתוב תפילה לה' שנוכחותו תבטל את זולתו.

הפודנו מיד מלכים, הגואלנו מכף כל עריצים

ה' פודנו, הוא נותן למלכים דבר הניתן מיד ליד כדי להשיגנו בחזרה, והוא גם גואלנו מכף העריצים המנסים למעוך אותנו.

נתאר שני מקרים של הצלה של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. מתי ה' פדה אותנו, ומתי ה' גאל אותנו? איך הרגיש עם ישראל כשפדו אותו, ואיך הרגיש עם ישראל כשהצילו אותו? ננסה למצוא שני חילוקים.

האל הנפרע לנו מצרינו המשלם גמול לכל אויבי נפשנו

צרינו 'חייבים' לנו כביכול, אך אנו לא יכולים להיפרע מהם, טכנית ואולי גם מהותית. האל נפרע לנו מצרינו, במקומנו, הוא ממלא את מקומנו, ואולי באיזשהו מובן, אנחנו ממש נפרעים מהם כאשר הוא נפרע מהם. אויבי הנפש שלנו, אלה המנסים לא רק לפגוע בגופנו, אלא גם ברגשותינו, יקבלו מנה אחת אפים ממנו יתעלה, ובעצם מאיתנו.

ננסה לכתוב קטע מנקודת מבטה של שפחה הרואה לנגד עיניה את מעמד קריעת ים סוף, ומרגישה שזה שאלה שפגעו בגופה ובנפשה טובעים עתה בים איננו רק נקמה של ה' בהם, אלא גם נקמה אישית שלה בהם.

השם נפשנו בחיים

ספרי מתים וספרי חיים לפניו נפתחים, כל רגע מחדש. את נפשנו, הוא החליט, מחליט ויחליט, לשים בספר החיים.

מתי הרגשנו שנפשנו עומדת בסכנה ממשית? מתי הרגשנו שאנחנו עלולים לאבד הכל? נספר איך ה' שם נפשנו בחיים². נחשוב: האם היינו רוצים לאבד את התחושה הזו?

ולא נתן למוט רגלנו

הרגעים האלה, שכמעט נפלנו, ובאמת לא הייתה שום סיבה רציונלית לעובדה שלא נפלנו, ובסוף זה לא קרה. היה דומה שמשהו חיצוני, חוץ לה' כביכול, גרם לזה, וה' לא נתן לו, הוא הגיע משום מקום והצילנו.

נחשוב על רגע כזה בחיינו. נדגיש: לא מדובר במקרה בו ה' לא הכניס אותנו לצרה הזו, כביכול, מלכתחילה, אלא משהו אחר, וה' הוא שהציל אותנו³.

המדריכנו על במות אויבינו

מלבד עצם הצלתנו, יש משהו חזק בעובדה שבסוף אלה שרצו להפיל אותנו נפלו בעצמם, ועוד על ידינו. אנו דורכים על במותיהם, על החשוב ביותר עבורם (הרי הם ניסו לדרוך על החשוב ביותר עבורנו, ה' יתברך, על ידי הפגיעה בדבר החשוב ביותר עבורו, אנחנו).

איפה זה קרה לנו? איפה ניסו לפגוע לנו ביקר מכל, ניצלנו וקרה לרעים ההיפך⁴? למה זה כזה כיף?

וירם קרננו על כל שונאינו

קרננו, זו המסמלת את הכוח הצבאי (קרן ככלי ניגוח), הורמה על כל שונאינו, על כל אלה שעשו או שלא עשו נגדנו. אלה שעשו הפסידו, אלא שלא עשו, יודעים שהם יפסידו.

ניזכר באירוע כזה מחיי האומה שלנו⁵. ננסה לכתוב שבח והודאה על האירוע ההוא. לאחר מכן, נכתוב על כך גם בקשה.

האל עושה לנו ניסים ועשה נקמה בפרעה ואותות ומופתים באדמת בני חם

שלושה ביטויים אלהיים בעולם: ניסים, נקמה, אותות ומופתים. ניסים הם חללים של נוכחויות אלהיות בעולם, מקומות בהם ה' קיים באופן גלוי, לטובה. נקמה היא המקבילה לרעה. אותות ומופתים הם פלא, שכל שנועד הוא לחזק את הנוכחות האלהית בעולם. המוקד באותות ובמופתים, בשונה מבניסים ובנקמות, איננו העולם, אלא ה'. לנו ה' עושה ניסים, לפרעה נקמה, ובאדמת בני חם, שלא עשו משהו רע המצריך נקמה, ה' רק מגלה את עצמו בעזרתם.

אכתוב בקשה ליותר אותות ומופתים בחיי.

המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם

כאשר הרע עוטף-אופף אותנו, והחושך נראה כנצחי, ודומה שהזריחה לא תגיע לעולם, ולא משנה כמה אנחנו מנסים אנחנו לא מצליחים לדמיין מציאות אחרת – ה' מכה את החושך, מראה לנו שהוא לא-בלתי-מנוצח, ודווקא משם מוציא אותנו לחרות עולם.

אילו הארות נצח עלו לי דווקא מתוך החושך?

המעביר בניו בין גזרי ים סוף, את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע

המעבר בין גזרי ים סוף יכול לבטא את הנס המוחלט לטובת הבנים, לא את הנס המוריד מעט מהטבע האימתני, אלא את הנס המכניע אותו. לחילופין, טיבוע הרודפים והשונאים בתהומות מבטא את הנס המוחלט לרעתם.

נכתוב בקשה לנס מוחלט שישנה את חיינו מן הקצה אל הקצה.⁶

ראו בנים את גבורתו, שבחו והודו לשמו

הבנים, בהיותם בנים, בהיותם שייכים למציאות של אביהם, מצליחים לראות את גבורתו, לכן הם משבחים אותו, ואפילו מודים לשמו, הם מרגישים איזשהו קשר בין כל הניסים הללו אליהם.

איפה ראיתי נס שאף אחד אחר לא ראה?

ומלכותו ברצון קבלו עליהם

שאלת השאלות עולה מאליה: איך אפשר לקבל מלכות ברצון? האם אין זו סתירה, הרי מעצם הרצון, כבר אין זו מלכות, הכופה את האדם ושולטת בו גם ללא רצונו! זו דרכו של מלך בשר ודם, שאין לו אלא הכוח החיצוני, אך מלך מלכי המלכים, זה שכוחו כוח פנימי, זה שממלא את כולנו כל רגע, שיכול לגרום לנו להתפוגג ברגע אחד, יכול לעשות זאת. הוא כל כך אינסופי שהוא יכול להכיל גם סוף, הוא כל כך מלך שהוא יכול להכיל גם רצון אחר. כך הוא בציור האר"י את הצמצום – האינסוף כביכול בצדדים, והסוף באמצע. אנו במרכזו, הוא עוטף אותנו, כולל אותנו, לא משנה מה נעשה, יהיה זה לפי רצונו. כמעט נאמר: מלכותו ברצון קבלו עליהם – ברצון מי? ברצון ה' או ברצונם? ברצון שניהם. בחוץ זה נראה כרצונם, אך בפנים לא מדובר אלא ברצונו, שכן הכל רצונו, אין משהו שהוא לא רצונו. לכן יש לאותם נתינים רצון, ולמרות זאת הם יכולים לקבל את מלכותו, כיוון שכל שהם עושים הוא רק לחשוף בתוכם את מלכותו הקיימת אצלם מאז ומעולם.

איפה ה' הוליך את חיי? איפה קיבלתי את מלכותו עליי ברצון? איפה רק נחשפתי לאינסופיותו?⁷

הערות שוליים

1. כאשר ננסה לתרגל זאת, נגלה כי כל קריאת שמע רצופה בכך. האמת, ההישמעות אל המצוות, מביאה למטר ולשפע חומרי. שימת הדברים האלה על לבבנו ועל נפשנו מביאה לאריכות ימים. ולבסוף, וזוהי נקודת הסיום של קריאת שמע, זכירת המצוות מביאה לכך שנהיה עמו של ה', שהוא גם אמת וגם אמונה כאחד (ולא בערבוביה), מה שחותם את התהליך שהתחיל באהבת ה' שגם בה יש אמת ואמונה המשרתות כאחד.

   ↩

2. לפעמים אני מרגיש כמה פעמים ביום שה' שם נפשי בחיים. כשאני חושב על מה שעשיתי ועל מה שמגיע לי שייעשה לי, אני לא יכול שלא לחשוב על כך שבעיניו יתעלה, אני עלול להיות עוד איזשהו מטרד. ראשי בתוך הגיליוטינה, והכל עניין של זמן בלבד. וכל פעם מחדש, יש כמה שניות כאלה של חוסר וודאות מוחלט, ואני מגשש באפלה, ושוחה בים של ספקות. בדיוק התחושה הזו גורמת לי להבין כל פעם מחדש שהמציאות לא כן, אלא אדרבה, ה' רוצה בטובתי, ועובדה שהוא מחיה אותי כל הזמן.

   ברור שיש בי משהו שהיה רוצה שהתחושה הזו תיפסק. מצד שני, יש בה משהו מאוד חזק, תחושת התלות נותנת לי בית קבוע ואיתן שאין סיכוי להקריס עליי, כיוון שזהו ביתו-חסותו של לא-אחר מאשר ה'. יתכן שזו לא רק תחושת התלות, אלא גם עצם הרגש החי, הפועם ביני לה', שנותן לי את החיות הזו.

   ↩

3. פעם אחת הייתי באיזה סבב בו הייתי צריך לענות על שאלות שלא הכרתי מראש, והייתי בטוח שהסבב הזה יאלץ אותי לענות על שאלה מאוד מביכה, שהאמת שגם אין לי תשובה לא-מביכה אליה. ברוך ה', בסופו של דבר, ה' שלח את ידו הארוכה והציל אותי, ולבסוף, נשאלתי שאלות אחרות, שבסך הכל היה לי די נוח לענות עליהן.

   ↩

4. הרבה פעמים זה קורה לי, בעוונותיי, נגד אויבים לא-מוצהרים שלי, אנשים שמהרבה בחינות נכון יהיה לכנותם חבריי. נראה לי שזה כזה כיף כיוון שזה לא רק גורם להם לרדת ולי לעלות, אלא כיוון שזה גורם לי להצטייר אחרת אם אני לא עושה כלום כדי לעלות מעליהם ולמרות זאת אני עולה.

   ↩

5. האירוע המתבקש והכי קרוב אלינו הוא מלחמת ששת הימים, ממנה יצאנו ברכוש גדול ובהרתעה עצומה, ה' ממש הרים קרננו על כל שונאינו. אנסה לכתוב על כך שבח והודאה שיהפכו לבקשה:

   אבא שבשמים. הכל אנו חייבים לך. באמת. אם לא היית מציל אותנו, אי אז לפני חמישים ושתים שנים, היינו היום בים. כרגיל, אתה תמיד שם כדי למנוע את הגרוע מכל. אך לא בכך הסתיימה אותה מלחמה, בהצלה מקומית וזמנית, אלא בהרתעה ענקית, שנתנה לנו המון גאווה, והרבה ביטחון. בימינו שלנו, אנחנו חיים במצב בטחוני רעוע, והממשלה לא מעוניינת בשלום בר קיימא, היא פשוט משתדלת להותיר את המצב הבעייתי על כנו. אבא, אז הרמת קרננו על כל שונאינו וכך גרמת הרתעה, כעת קרננו שפל בעפר, אבא! אבא, הרם קרננו על כל שונאינו שוב! תן לנו כבוד לאומי, גאווה, הרתעה, ביטחון אמיתי. תן לנו ממשלה שיודעת מה היא רוצה בתחום הזה (ובעוד תחומים), תן לנו צבא שמנצח את כל הבעיות הביטחוניות, תן לנו היכולת לראות את קרננו מורמת על כל שונאינו בשל אהבתך!

   ↩

6. אבא, אני רוצה לקום מחר בבוקר אחרת לגמרי. אני רוצה נס מוחלט. אני צריך שתשנה אותי מן הקצה אל הקצה, בשביל מה שאני רוצה לא מספיק שהמצב ישתפר, הוא צריך להתהפך בתכלית. אם אין לי הכלים להכיל שינוי כזה, אם אין לי ההשתוקקות, תן לי אותם בהדרגה, אבל תן לי אותם. אבא, אני צריך נס מוחלט.

   ↩

7. אני מרגיש זאת הרבה. אני חושב לפעמים על העתיד הלא-ידוע שלי, על ההתמודדויות הצפויות לי, על החיים שלי שיכולים להיגמר ברגע, על השמים שבלי שאספיק למצמץ יכולים לנפול עליי, ומרגיש שבאמת אני כלום. אני לא יודע לתאר זאת במילים, אבל לפעמים נעים מאוד להרגיש כך, להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, משהו אינסופי, משהו שהוא היחיד המשמעותי. אני נכלל בו. ברגעים כאלה אני מקבל עליי את מלכותו ברצון.

   ↩