בדין תשעת הימים ובדין שבוע שחל בו

בדין תשעת הימים ובדין שבוע שחל בו

הרמב"ם בהלכות תעניות (ה, ו) כותב:

משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור, וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית.

ולכאורה, דבריו מעט תמוהים, הרי מצד אחד, "משיכנס אב ממעטין בשמחה", ומצד שני, אין למיעוט השמחה הזה כשלעצמו שום משמעות הלכתית מעשית. מיעוט השמחה בעל המשמעויות ההלכתיות מתחיל באמת רק בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אז אסור לספר, לכבס וכיוצא בזה. אם כן, כיצד מתבטא, אם בכלל, מיעוט השמחה של חודש אב?

והנה, בעייננו בשולחן ערוך, נגלה כי במבט ראשון, הסדר בו הוא בוחר לבנות את הסימנים, לא ברור בעליל. סימן תקמט עוסק ב"להתענות ארבע צומות", ולאחריו סימן תקנ עוסק ב"הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות", ולבסוף סימן תקנא עוסק ב"דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה". לכאורה, סדר זה תמוה, הרי מן הראוי היה ראשית לכתוב כי יש להתענות ארבע צומות, אחר כך לכתוב את דין שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה, ורק אחר כך את ההבדל שיש בין תשעה באב ליתר הצומות. השולחן ערוך כותב חלק מדיני תשעה באב עוד טרם כתב את דיני שבוע שחל בו תשעה באב, והשאלה זועקת!

בחדא מחתא נתרץ הן את הקושיה על הרמב"ם והן את הקושיה על השולחן ערוך. שני דינים הם: דין חודש אב ודין תשעה באב. ההבנה הפשוטה היא כי דין חודש אב קשור לדין תשעה באב, הרי מה הופך את החודש לחודש שראוי למעט בו בשמחה? מסתמא החורבן שאירע בתשעה בו, וממילא הם יהיו שני דינים הקשורים אחד לשני. מבלי לדחות את ההבנה הפשוטה הזו, נאמר שהם אמנם דינים הקשורים אחד לשני, שכן דין חודש אב אכן יונק מדין תשעה באב, אך הוא מבטא התמודדות השונה מהותית עם החורבן.

דין תשעה באב הוא דין אבלות. כך הסבירו רבים וטובים את פרטי הדין, ואכן הדברים מדוקדקים היטב. אלא שכעת נציע כי דין חודש אב לא קשור כלל לאבלות, ובמובן מסוים, הוא הפוך ממנה. אבלות היא ההתמקדות המלאה בחורבן, המפגש החזיתי והבלתי-פוסק של האדם עם הרע שבחייו. זו מהות תשעה באב, בו אנו מתענים בחמשת העינויים של יום הכפורים, שאף הוא מנסה להפגיש את האדם באופן מלא עם הרע שבחייו, מנקודת מבט מעט שונה, אך לא מהותית.

לעומת דין תשעה באב, דין חודש אב הוא לא דין אבלות, אלא דין זכרון חי. בחודש אב על האדם למעט בשמחה, כיוון ששמחה מונעת ממנו לזכור באופן חי את החורבן, אך הוא כלל לא מצווה להתמקד בחורבן כל העת. שמחה היא המקום בו האדם שוכח את הרע שבחייו. לכן בחודש אדר, בו אנו מרבים בשמחה, אנו גם שותים יין לשכרה, המשכיח את המקומות השליליים בהם אנו מתהלכים לעתים. אך אין הכוונה שאנו נתמקד ברע, כי אם לא נשכחנו. דין כזה, לא תלוי במעשינו, כי אם בתודעתנו¹. לכן לחודש אב אין שום משמעויות הלכתיות, כמבואר ברמב"ם.

בשונה מדין חודש אב, דין שבוע שחל בו תשעה באב, יונק ממש את כל אופיו מדין תשעה באב עצמו. הדברים מתבטאים אפילו בשם דין זה: "שבוע שחל בו תשעה באב", רוצה לומר, כל מהותו היא מתוך היותו השבוע בו חל היום הנורא. לכן מבחינת השולחן ערוך, ניתן לכתוב חלק מדיני תשעה באב עוד טרם כותבים את דיני שבוע שחל בו תשעה באב, שכן כשם שנכתבו דיני ערב תשעה באב ודיני סעודה מפסקת, דינים שבוודאי יונקים את אופיים מתשעה באב עצמו, כך בוודאי גם ניתן לעשות לדין שבוע שחל בו תשעה באב, והסברה ברורה – השולחן ערוך משווה ומנגיד בין תשעה באב ליתר הצומות כדי להתחיל להסביר את דיני תשעה באב, ולאחר מכן הוא באמת ממשיך להסביר את דיני תשעה באב, הכוללים בתוכם גם שבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב וכיוצא בהם.

בזה יובן גם מדוע בשונה מהרמב"ם, השולחן ערוך מתעלם לחלוטין מתשעת הימים. מדוע? הרי אמרה הגמרא, ובעקבותיה פסק הרמב"ם, ש"משנכנס אב ממעטין בשמחה"! אלא שהרמב"ם ניסה לכתוב משנה תורה, ולכן הוא היה חייב לכתוב מהות הלכתית מסוימת, תשעת הימים, גם אם היא נטולת כל משמעות מעשית. לעומתו, השולחן ערוך ניסה לכתוב הוראות הלכתיות מעשיות לציבור, ולכן גם אם יש מהות הלכתית הנקראת תשעת הימים, אם היא נעדרת כל משמעות מעשית, הרי שהיא לא תיכתב בספרו.