תקוני שובבים

תקוני שובבי"ם

פתיחה

– התורה (שמות א, א) מספרת:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

כאשר בני ישראל, הניצוצות, באים לקליפות, כלומר, לא יורדים לקליפות, אלא באים אליהם מתוך מלאות עצמית, הם מרימים אותן אליהם, הם באים "איש וביתו", הם באים בעודם לא מעוניינים בקליפות עצמן, אלא הם באים ממבט אחדותי. הקליפות עניינן נפרדות, אך הם, בני ישראל, באים ממבט אחדותי. הם ניגשים לתאוות הכי מפרידות ומנסים להפוך אותן מקליפות לכלים, הם משתמשים בשיא הנפרדות כדי ליצור אחדות. אכן, ביציאת מצרים יתברר שהנפרדות הזו בהופעה הכי קיצונית שלה יכולה אף היא להיות אחדות.

עם זאת, עליהם להיות זהירים, פן ישתעבדו, פן הכלים הללו ישובו להיות קליפות (זה מה שקרה בשעבוד מצרים), אמנם גם אם זה יקרה, בסופו של דבר תהיה גאולת מצרים (לא יציאת מצרים, שהיא עצם היציאה ממקום הקליפות, אלא גאולת מצרים, היציאה ממקום הקליפות המשעבד), ויתברר שאפילו בנפרדות המשתלטת על האחדות (!!!) נוכל לגלות אחדות. עד כדי כך הכל אחד.

–¹ ארבע תקופות מיוחדות הן בשנה: אלול ועשרת ימי תשובה, השובבי"ם, ספירת העומר ובין המצרים. נציע שהתקופות הללו הן תקופות של איזושהי עבודה שצריכה להיעשות, לפי הזמן בו הן מופיעות. אלול מבטאת את הכניסה פנימה, מהקיץ החם אל החורף הקר, וספירת העומר את ההיפך, את היציאה החוצה, מהחורף הקר אל הקיץ החם.

השובבי"ם ובין המצרים לא באות בעת מעבר, ולכן נאמר שהעבודה שצריכה להיעשות בהן איננה עבודה של שינוי סטטוס, אלא של שימור סטטוס, מפני המאיימים עליו. בין המצרים היא בשיא היציאה החוצה, במקום בו החוץ מנסה לפרוץ לפנים בשל התעצמותו, ופה אנחנו מנסים לבצר את הפנים או לחילופין לאחר חורבנו לתקנו (לא חיצוניות כי אם מוחצנות). לעומת זאת, השובבי"ם הם בשיא הכניסה פנימה, במקום בו הפנים מנסה לפרוץ החוצה בשל התעצמותו, ופה אנחנו מנסים לבצר את החוץ או לחילופין לאחר השתלטות הפנים עליו לתקנו (לא פנימיות כי אם מופנמות).

זהו עניין הוצאת זרע לבטלה, נסיון השתלטות של הפנים על החוץ. הפנים יוצא החוצה (במקום לצאת מפנים אחד לפנים אחר), מנסה להשתלט על החוץ, אמנם בפועל רק מיניק את החיצוניים (בלשוננו מוחצנים). הפנים או החוץ, כאשר הם מנסים להשתלט כל אחד על הצד השני, לא מצליחים, אלא ההיפך, מקבלים את אופיו שלו. האחדות המלאה בין הפנים לחוץ מתבטאת בתקופת המעבר מאחד לאחד (אלול וספירת העומר) ולחילופין בהבדלה בין השניים (בין המצרים והשובבי"ם), בכך שהם שניים ולמרות זאת, ומתוך זה, הם אחד באחדות כוללת.

תפילות

בן איש חי (לשון חכמים ב)

תיקון היסוד נכון לאומרו ביום תשעה לחודש תשרי, גם בכל ליל שישי של ששה שבועות שובבי"ם באשמורת הבוקר, וגם בכל שבוע שישי של שבעה שבועות ימי העומר. וכן יזהר ללמוד לימוד זה ביום שיראה קרי, חס ושלום, אחר הטבילה, וזה תוארו:

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד ג): וְנֶאֱמַר: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. וּמֵידֹוָד מַעֲנֵה לָשׁוֹן: וְנֶאֱמַר: אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח. וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:

(יהו"ה) יָחִיד הֶאֱצִיל וּבָרָא הַכֹּל: (אהי"ה) אֵין הַמַּחְשָׁבָה יְכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ: (יאההויה"ה) יָאִיר אֶת הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְאֵין יְכוֹלִים לְהִסְתַּכֵּל הֶאָרָתוֹ: (יהו"ה) יְחַיֶּה הַכֹּל וּמְכַלְכֵּל הַכֹּל: (אדנ"י) אֵין דָּבָר נֶגְדּוֹ יִתְחַשֵּׁב:

(יאהדונה"י) ה' אֱמֶת, הַמְקַיֵּם דְּבָרָיו, וְכָל נִשְׁמוֹת הַנִּבְרָאִים יְהַלְּלוּהוּ: ה' אֱלֹקֵינוּ הָעוֹזֵר דַּלִּים וּמְקַבֵּץ נִדָּחִים, הַכֹּל יוֹדוּהוּ. יִתְבָּרךְ אֱלֹקֵינוּ הַקּוֹרֵא דְּרוֹר וּמַתִּיר נֶאֱסָרִים, הַמֵּנִיחַ יְגֵעִים.

ה' אַתָּה הָעוֹנֶה דּוֹרְשֶׁיךָ וְשׁוֹמֵעַ נַאֲקָתָם, הַצְמַח יְשׁוּעָתָם. יִשְׂרָאֵל אֶבְיוֹנֶיךָ הוֹגִים דְּבָרֶיךָ, וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ הָעֲצוּמִים יַגִּידוּ. יָסַד אֲרִיאֵל, הָקֵם דְּבָרֶיךָ וְהָרֵם נִּסֶּיךָ, הַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ. יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוֹגֵי דַּת וְתוֹרָה, נַהֲלֵם, הוֹשִׁיעֵם, יַשְׁרֵם. ה' אֲרוֹמִמְךָ, הֶחֱיִיתַנִי דִלִיתָנִי וְגִדַּלְתַּנִי נְשָׂאתַנִי הַרְאֵנִי יִשְׁעֶךָ.

(חב"ו) חַי בּוֹרֵא וְיוֹצֵר. חנני ברחמיך ובחסדיך. חכמה בינה ודעת. חכמני בתורתך והבינני. חזקני במצותיך ושגבני. חייני בצדקתך וזכני. חזקני בנפש ובגוף. חבקני בימינך ושמחני. חנני בטובך ורצונך. חיים בנים ומזונות. ה' הגדול הגבור והנורא. חזק ברית ונשאהו. חיה ברית ונשאהו. חזקנו באורותיו ועטרהו. חברו בביתו ונוהו. חילו ברך ואמץ. חן בניצוצותיו ולקטם. חלצם בררם ונקם. חזקם ברכם והעלם. חבבם בנם ויסדם. יחיד הנסתר והנעלם המיוחד. חינו בחסדיך וימלאו. חדרים בדעת יתרבו. חסדים ביסוד ומלכות. חיינו בחסדיך וימלאו. חדרים בדעת יתרבו. חסדים ביסוד ומלכות. חיינו בחכמה וימשכו. חיים בישראל ויעקב. חיינו בחכמה וימשכו. חיים בלאה ורחל. חזקם באורות וכלים. חזקם בפנימיות ובחיצוניות. חזקם בפנימי ומקיף. חזקם בישר ועיגולים. חזקם בכללות ופרטות. חזקם בטעמים ונקודות. חזקם בתגין ואותיות. חזקם בע"ב וס"ג. חזק במ"ה וב"ן. חזק בנימין ויוסף. חיה בנימין ויוסף. חנם בכתר וכללותו. חנם בחכמה ובינה. חנם בדעת וכללותו. חנם בחסד וגבורה. חנם בתפארת וכללותו. חנם בנצח והוד. חנם ביסוד ומלכות.

אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדוּלַת יְמִינְךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה: (אבג"יתץ)

קֳבֵּל רִנַּת, עַמְּךָ. שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ נוֹרָא: (קרע"שטן)

נָא גִּבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ, כְּבָבַת שָׁמְרֵם: (נגד"יכש)

בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ, תָּמִיד גָּמְלֵם: (בטר"צתג)

חָסִין קָדוֹשׁ, בְּרֹב טוּבְךָ, נַהֵל עֲדָתֶךָ: (חקב"טנע)

יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ: (יגל"פזק)

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל, וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת: (שקו"צית)

(ואומר בלחש) בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד:

…

–

החיד"א (יוסף בסדר)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. בּוֹשְׁתִּי מְאֹד בְּחֶרְפָּה וּכְלִימָה עַל כָּל חַטֹּאתַי עֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי, וּבִפְרַט עַל אֲשֶׁר פָּגַמְתִּי בְּאוֹת בְּרִית קוֹדֶשׁ בְּהִרְהוּרִים רָעִים, עַד אֲשֶׁר הֵן בְּעָוֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי הַסִּטְרָא אַחֲרָא, נִקְרֹא נִקְרֵאתִי כַּמָה פְעָמִים, אוֹי לִי, אֲהָהּ עָלַי. וּבְרוֹב רַחֲמֶיךָ הוֹדַעְתַּנִי עַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ לְתַקֵּן נַפְשֵׁינוּ עַל צוֹ"ם מָה, בְּמִסְפַּר וּמִפְקַד שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ בָהֶם, לְהִתְעַנּוֹת אַרְבָּעִים יוֹם בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמִסְפַּר אַרְבָּעָה יוּדִין דְּשֵׁם ע"ב (יכוון במחשבה: יוד הי ויו הי). וְגָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ כִּי חָפֵץ הָיִיתִי לַעֲשֹוֹת תִּיקוּן זֶה בְּכָל לֵב, אַךְ אֵין בִּי כֹחַ וְכָשַׁל כֹּחִי לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִיּוֹת אַרְבָּעִים יוֹם רְצוּפִים. וְלָכֵן אֲנִי מַפְרִישׁ הַיּוֹם אַרְבָּעָה פְרוּטוֹת כֶּסֶף לִצְדָקָה, כִּי כֵן יָסְדוּ עֲבָדֶיךָ לִפְדּוֹת בְּכֶסֶף כָּל תַּעֲנִית.

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֶה עָלַי כְּאִלּוּ הִתְעַנֵּיתִי הַיּוֹם, וְתִהְיֶה חֲשׁוּבָה הַצְּדָקָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בַּעֲבוּר הַתַּעֲנִית, כְּאִלּוּ הִתְעַנֵּיתִי, וּמִיעוּט מָמוֹנִי יִהְיֶה בִּמְקוֹם מִיעוּט חֶלְבִּי. וְאַתָּה בְּטוּבְךָ תְּמַלֵּא כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁפָּגַמְתִּי בָּהֶם בְּזֶרַע לְבַטָּלָה אוֹ בְּקֶרִי, וְתוֹצִיא לָאוֹר כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה אֲשֶׁר נִתְפַּזְּרוּ עַל יָדִי בֵּין הַקְּלִיפּוֹת, חַיִל בָּלַע וַיְקִיאֶנּוּ (יכוון במחשבה: חבו) מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנוּ אֵל. וְתַחֲזִיר כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה לְמָקוֹם קָדוֹשׁ לְמַעַן רַחֲמֶיךָ. עֲשֵה לְמַעַן שְׁמֶךָ, עֲשֵה לְמַעַן יְמִינֶךָ, עֲשֵה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ, עֲשֵה לְמַעַן קְדוּשָׁתֶךָ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

אני הקטן

אבא יקר ואהוב. אין צורך לפרט את חטאיי, במחשבה, בדיבור ובמעשה, אתה מכיר אותם, אני מכיר אותם. אמנם דבר אחד (שגם אותו אתה מכיר) חשוב לי לומר – מעולם לא באמת נהניתי מזה. אף פעם לא. עשיתי, דיברתי וחשבתי באופן שלא הולם את אחדותנו המלאה, אבל אתה יודע כמה זה לא באמת מה שרציתי. לכן עזור לי לשוב אל עצמי, אל עצמך, עזור לי להיות מי שאני, עזור לי לפעול בהתאם לרצוני, שהוא הכוח הכי יסודי שאותו הטבעת בי. עזור לי להיות טהור, שכל הקליפות והטומאות האופפות אותי כל הזמן תתבטלנה מאליהן, עזור לי לא לתת להן מקום. עזור לי שכל הנפרדויות האלה תשובנה ותחדדנה אחדות.

זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי.

יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ.

וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ.

שמות – יצר הרע

ראשון

אמ' משם ר' יוחנן בן נורי מתלש בשערו מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר את מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז שאילו אומ' לו יצרו לך ועבוד ע"ז עובד היה שכך היא עבודתו של יצר הרע.

תוספתא בבא קמא ט, לא

יצר הרע הוא החימה, הוא קודם כל היצר, הדחף, האימפולסיביות, חוסר הרצוניות, איבוד שיקול הדעת. אדם המתלש בשערותיו, שהן מה שיוצא ממנו החוצה, כלומר, מנתק מעצמו את מה שיוצא ממנו, מאבד אחריות על מעשיו. אדם המקרע כסותו, החושף את פנימיותו לעין כל. אדם המפזר את מעותיו, המאבד שליטה על מה שיש לו גם במובנים הנפשיים. כל האנשים הללו קרובים מאוד לעובד עבודה זרה, המערער את האיזון בין פנים לחוץ, מחצין את אור ה' הזורח בכל העולם כולו בפנימיותו ובכך משתחווה לעץ ולאבן. זהו היצר הרע.

איפה בחיי אני פשוט מכלול דחפים מהלך?²

שני

רבי יהודה הנשיא אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה יצר הרע דומה לשני בני אדם שנכנסו לפונדק אחד נתפס אחד מהם משום לסטות. אמרו לו מי עמך. יכול הוא שיאמר לא היה עמי חברי אלא אומר הואיל ואני נהרג יהרג חברי עמי אף כך אמר יצר הרע הואיל ואני אבוד לעולם הבא אני אאבד את כל הגוף.

אבות דרבי נתן א, טז

יצר הרע הוא חלק מהאדם, הוא לא נפרד ממנו, הוא נגיף אכזרי בעל נטייה להרס עצמי. כאן מתואר יצר הרע בתור עצם הרצון להרוס. בכל אחד מאיתנו יש היצור התמוה הזה, זה שלא רוצה להשיג משהו על ידי ההרס, הוא פשוט רוצה להרוס. אם נעמיק בחטאינו אליהם הוא מסית אותנו, אכן, אלו חטאינו, הרבה פעמים. התענוג אותו אנו רוצים לקבל הוא תענוג של הרס, הוא תענוג של פריצת גבולות, תענוג של שבירת כלים, תענוג של פורקן, תענוג של מוות. זהו יצר הרע שלנו.

אתאר איך ומתי הרגשתי תענוג בעצם ההרס.³

שלישי

רבי שמעון בן יוחי אמר מהיכן שאין ישראל רואים פני גיהנם לעולם משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו שדה זבורית באו בני אדם והשכירוהו בעשרת כורין חטים בשנה. זבלוה עדרוה השקוה וכסחוה ולא הכניסו ממנה אלא כור אחד חטים בשנה. אמר להם המלך מהו זה. אמרו לו אדוננו המלך אתה יודע בשדה שנתת לנו שמתחלה לא הכנסת ממנה כלום ועכשיו שזבלנוה וכיסחנוה והשקנוה מים לא הכנסנו ממנה אלא כור אחד חטים בלבד. כך עתידים ישראל לומר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אתה יודע ביצר הרע שהוא מסית בנו שנאמר כי הוא ידע יצרנו.

שם

במבט פשוט, ה' מכשיל אותנו. הוא נותן לנו את ההתמודדות עם היצר הרע כדי לצמצם את הישגנו. אך במבט יותר עמוק, ה' לא חפץ בתוצאותינו – אם כך, לא היה נותן לנו יצר הרע, שימעט אותן. ה' חפץ בלבנו, ברצוננו, בנוכחותו בחיינו. לכן הוא נותן לנו יצר הרע. אנו לא פונים אליו כדי שיבין את מיעוט הישגנו וירחם עלינו כיוון שהוא זה שיצר אותו, אלא אנו פונים אליו כדי שיזכור כי הוא יצר את יצר הרע שלנו, כלומר, שהוא רוצה בלבנו ולא במעשינו. אין זו בקשת רחמים, כי אם בקשת אהבה.

איפה יצר הרע שלי פיתח או חשף את האהבה שלי לה'?⁴

רביעי

אין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו.

ירושלמי יומא ד, ו

יצר הרע כשמו כן הוא – יצר הרע. הוא לא מחפש תאוה, הוא מחפש לשבור את האסור. לו יצויר והיה זה אפשרי, וה' היה מצוה על התאוה ואוסר את השליטה העצמית, הוא היה שובר את האיסור, ושולט בעצמו. יצר הרע מחפש את הרע, אולי אפילו יותר, הוא מחפש את הרע בעיני ה'. הוא לא מחפש את ההרס, הוא מחפש את המרידה, הוא מחפש לשבור, הוא מחפש להשמיד את הקונסטרוקציות שה' בנה, הוא מחפש לעשות נגד ה'.

מתי חיפשתי לעשות נגד ה'?⁵

חמישי

רבי יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר לא ידון אמר הקדוש ברוך הוא איני משוה יצר הרע על יצר הטוב אימתי עד שלא נחתם גזר דינם אבל נחתם גזר דינם שניהם שווין בעבירה.

אבות דרבי נתן א, לב

"לא ידון רוחי באדם לעולם", ה' מאבד אמון באדם. יש לו פתיל ארוך מאוד, יש לו עד גזר דינו של האדם, אך כאשר גם הפתיל הזה נגמר – מתישהו הוא מתאכזב ונמאס לו. נחתם גזר דינו של האדם, לא במובן שהעונש שלו הוחלט, אלא במובן שזהו, הוא נחתם, הדיבור האלהי עם האדם בתופעה השלילית שלו המתגלה במציאות נגמר, ועתה הוא חתום, הוא סטטי, אין לו חיים יותר, כי ה' קיבע את מצבו. הדינאמיקה בין האדם לאלהיו נגמרה.

מתי הגדשתי את הסאה עד כדי כך שה' חתם את גזר דיני?⁶

שישי

הוא היה אומר צדיקים נוטל מהם יצר הרע ונותן להם יצר טוב שנאמר לבי חלל בקרבי (תהלים ק"ט כ"ב). רשעים נוטל מהם יצר טוב ונותן להם יצר הרע שנאמר נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו (שם ל"ו ב'). בינונים נותן להם זה וזה. את שבא ליצר הרע יצר הרע שופטו. את שבא ליצר טוב יצר טוב שופטו שנאמר כי יעמוד לימין אביון להושיע משפטי נפשו (שם ק"ט ל"א).

שם

צדיקים אין להם יצר הרע, רשעים אין להם יצר הטוב, בינוניים יש להם גם וגם. היצר הוא הכוח המניע את האדם לעשות כך או אחרת. עבור הצדיקים אין שום כוח המניע לעשות רע, כל כולם מכוון לטוב. עבור הרשעים אין שום כוח המניע לעשות טוב, כל כולם מכוון לרע. עבור הבינוניים, שני הכוחות מניעים אותם, קורעים אותם לגזרים. מכל מקום, העולה ממדרש זה הוא שה' מעורב לא רק בעונש, בגזר הדין, כפי שר' יוסי הגלילי לימדנו אתמול, אלא גם בחטא עצמו, ואפילו לפני כן, בכוח המניע את האדם בכלל לחשוב על החטא הזה כאופציה, עוד אפילו לפני שהוא החליט לעשותו. זה מחדד את אחדותם המלאה, ה' מעורב בכל פרט ביחסים ביניהם.

היכן הרגשתי שהוא מכוון אותי, להרע או להיטיב?⁷

שבת

פעימת לב מתגברת, חיים נכבים

נשימה מתקצרת, חיווטים אפלים

רגשות גועשים, התניות חשוכות

הרגליים זזות, תנועת מוות

עונג ודופמין, נתיבים עצביים שליליים

קדושה וטומאה

חיים ומוות

נפרדות ואחדות

רע וטוב

יצר ויצירה

וארא – חטא

ראשון

יצר לב האדם רע מנעוריו.

בראשית ח, כא

יצר לב האדם הוא הכוח המניע את החלק הרגשי שבאדם. כוח זה רע מנעוריו, רע אותיות ער, כלומר, מנעורי האדם, אז נחשף בו הכוח הזה, הוא יכול להיות בו רע, והוא יכול להיות בו ער (וזאת בשונה מהכוח המניע את החלק השמאלי שבאדם, שהוא יותר מתון, ויש רצף בין קטביו. רע הוא חוסר, רע הוא חושך, רע הוא כלום. ער הוא ההיפך, הוא היש, האור והחיים. מרגע שנחשף באדם הכוח הזה, יכולתו לקחתו לחיים, ויכולתו לקחתו למוות. 

מתי הבנתי זאת, שהיצר שלי כל כך קוטבי?⁸

שני

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו… נכנס רבי אלעזר בן ערך כיון שראהו אמר לשמשו טול כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא ויש לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו רבי אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין.

רבן יוחנן בן זכאי מנוחם רק כאשר מבהיר לו רבי אלעזר שמלכתחילה אין לו סיבה להתאבל – הבן מילא את תפקידו בעולם לחלוטין. האדם שייך לה', מה תפקידו בעולם? תפקידו בעולם לא להתפתח, לא ללמוד, לא להתקרב לה'. תפקידו לחזור לה' בלי חטא. יתכן שלשם כך הוא יצטרך להתפתח, ללמוד, להתקרב לה', אך כל אלה טפלים לעיקר – להיפטר מן העולם בלא חטא. לכן צריך לבנות מרחב סטרילי מחטא, מרחב שייבנה על ידי תורה, אפילו יתכן שהמרחב הזה יכול להיבנות רק על ידי תורה, אך באמת היא לא הנקודה, גם לא שאר הערכים שאנו משלים את חיינו שקיימים בעולם. זה מחדד את האחדות בין האדם לבורא, בין הסוף לאין סוף, המתבטאת בכך שהאדם מגיע לעולם הזה שלם לגמרי, כבוראו, עליו רק לשמור על כך, זוהי ברירת המחדל האנושית – שלמות.⁹

שלישי

אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי חכם וירא חטא מהו. אמר להם הרי זה אומן וכלי אומנותו בידו. חכם ואין ירא חטא מהו. אמר להם הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו. ירא חטא ואין חכם מהו. אמר להם אין זה אומן אבל כלי אומנותו בידו.

אבות דרבי נתן א, כב

חכם ואין ירא חטא, מהו? זהו אדם שיש לו כל המיומנויות הנדרשות כדי לפתח את העולם, לשכללו, הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות כדי להוריד את השפע אליו, אך אין לו היכולת לעשות זאת בפועל, כיוון שהוא מנסה לעלות למעלה, אך למעלה סגור בפניו.

ירא חטא ואין חכם, מהו? זהו אדם שאין לו המיומנויות הללו, אך יש לו היכולת לעשות זאת בפועל. הוא לא ידע להוריד שפע, אך אם יגיע אליו שפע בעקבות אדם אחר, חכם, השפע יעבור דרכו, אלא שלא תהיה לו היכולת לנתב שפע זה למקומות הנכונים, ולכן יהיו מקומות שיצטרכו יותר ולא יקבלו ויהיו מקומות שיצטרכו פחות ויקבלו יותר.

חכם וירא חטא, מהו? זהו אדם שיש לו המיומנויות הללו ויש לו גם היכולת לעשות זאת, והוא מפתח את העולם ומשכללו.

יראת החטא היא היכולת לבצע. אדם חכם נמצא במקום הנכון מבחינה מחשבתית, אך זה לא מספיק, עליו גם לדבר ולעשות את המחשבה הזו. לדבר ולעשות אפשר רק כאשר אדם מחובר למקום שממנו הדבר הזה מוציא את ההיכולות שלו אל הפועל. החכם שאיננו ירא חטא נמצא כה עמוק בפנים שהוא לא יכול לצאת החוצה, וממילא מה שהולך בחוץ מבחינתו הוא הפקרות מוחלטת. למה לירוא מפני החטא כשאפשר לאהוב את ה', כשאפשר לעיין בחכמתו הרחבה?

איפה זה פוגש אותי?¹⁰

רביעי

כל המרבה דברים מביא חטא.

שם

המרבה דברים מביא חטא, כיוון שהמילה דבר מציינת הבטה חיצונית על משהו וחוסר יכולת להגדיר אותו מתוכו, לכן דרושות הגדרות חיצוניות כדי להגדירו. המרבה דברים, המסתכל חיצונית על העולם יותר מהמידה הראויה ומזניח את ההבטה הפנימית שהיא אחת עם ההבטה החיצונית, מביא לחטא, שהוא מעשה הנובע מהבטת יתר כזו, לא הבטה חיצונית אלא מוחצנת.

על מה אני מסתכל באופן חיצוני בעולם? מה הוא רק פונקציה עבור דבר אחר בשבילי? איזה מפגש אנושי שלי כולל תוכן (או חוסר תוכן) זה?¹¹

חמישי

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין זכות בא על ידו.

שם מה

הרבים הם בחינת החוץ שבאדם. המזכה את הרבים, הוא שמזכך את החוץ שלו, בבינוני, כלומר, כל הזמן עוסק בזיכוך החוץ שלו, חטא לא יוכל לבוא על ידו, כיוון שחטא הוא טומאה וכל פעם שהוא מגיע הוא נטהר, שכן אותו אדם כל הזמן עסוק בזיכוך החוץ שלו, וממילא כיוון שיד היא החיבור בין הפנים לחוץ, היא מה שמצד אחד קונה ויוצר זיקה ומצד שני פועל ועושה במציאות, גם לא מספיקה טומאה להיכנס לפנימיותו.

וכן להיפך, זה העוסק כל הזמן בלטמא את החוץ שלו, לא יכול לבוא על ידו זיכוך, כיוון שכל פעם כאשר הוא נטהר הוא נטמא שוב, וממילא גם לתוכו פנימה לא יכול להגיע זיכוך. כל זה בא לחדד את האחדות של החוץ ושל הפנים, החוץ מגן על הפנים, הוא דואג לו, הם חלק מישות אחת ומלאה.

מתי נכחתי בשתי חוויות כאלה, של אינטנסיביות חיצונית דקדושה ודקליפה?¹²

שישי

הדר אלהים בני אדם, הדר בני אדם כסותן, הדר תורה חכמה, הדר זקנה שיבה, הדר בחורים יראת חטא, הדר עם הארץ מארה.

דרך ארץ, רבי שמעון

כל דבר הדרו הוא מה שמתחתיו או שמחוצה לו. הדר אלהים בני אדם, כיוון שהם מה שמתחתיו ומהם עולה קילוסו, הדר בני אדם כסותם כיוון שהיא חיצונית להם וממנה אנשים רואים ומתרשמים, הדר תורה חכמה, כלומר, החכמה האלהית יש בה גם חכמה אנושית גדולה בחיצוניותה ובתחתוניותה ואת זה רואה העולם ומעריך, הדר זקנה השיבה, המראה החיצוני הזקן המבטא את השנים הרבות שעברו, הדר עם הארץ מארה שהיא המצב הכי תחתון שלו. כך גם הדר בחורים יראת חטא. בחורים יכולים להגיע למקומות מאוד גבוהים, בדיוק בשל התלהבותם וכוחות הנעורים שלהם. למרות זאת, ההדר שלהם מגיע דווקא בהתמודדותם עם היצרים התחתונים שלהם, עם המשיכות החיצוניות שלהם, דווקא זה מה שנותן להם את ההדר, את היופי, את הכבוד.

שבת

הרחק מן המביא לידי חטא, ומן הדומה לו. הוי נרתע מחטא הקל, שמא יביאך לחטא חמור.

דרך ארץ א, כו

שנייה לפני

הלב קופץ

נעקר מהמקום

נדחה

עוד רגע

משהו זז בפנים

לא שולט

מתרחק

זה כבר קורה

עומד נוכח

קשוב

נגאל

בא – תאוה

ראשון

הרהור מביא לידי תאוה, תאוה לידי אהבה, אהבה לידי רדיפה.

כלה רבתי ב, ו

ההרהור במוח מוריד תאוה ללב, כיוון שהוא מבהיר לו שיש כאן דבר טוב ונעלה, לכן הלב בו יוצר כלפי הדבר הזה אהבה פסולה שהיא לא נתינה אלא תלות, ותלות יוצרת רדיפה, כיוון שאדם לא יכול בלי זה, הוא רואה את עצמו זהותי עם הדבר הזה. הדבר הזה לא טוב כשלעצמו, הוא פשוט הדבר היחיד לצידו הוא מה שהוא.

מה בחיי כזה? כלפי איזה דבר שלילי אני זהותי?¹³

שני

ותפר האביונה. זה תאוה של אדם שתופר מלבו.

אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחה א פרק ז

תאוותו של האדם, בחומרי הגלם שלה, איננה חיצונית לו, היא נתפרת מלבו, היא מרצונותיו העמוקים ביותר, אותם הוא תופר, כדבר חיצוני. זו מהותה של התאווה, הרצונות הכי עמוקים בהתגלות הכי רדודה שלהם, בניתוק בין הרובד החיצוני לפנימי.

איפה הרצון הפנימי שלי הגיע באופן הכי עקום החוצה?¹⁴

שלישי

לא תחמד ] ולהלן הוא או' לא תתאוה בית רעך (דב' ה יח) לחייב ע[ל תאוה בפני עצמה ועל] חמדה בפני עצמה איזו היא תאוה האומר לו[יי ש…] חמדה הכובש כבושין ליטלן מנ' התאוה אד[ם סופו לחמוד שנ'] לא תתאוה ולא תחמוד מנ' חמד אדם סופו [לגזול שנ' וחמדו] שדות וגזלו (מיכה ב ב) יכול לא יתאוה על בתו ליטלה תל' לו' אשת רעך מה אשת רעך שהיא אסורה לך אף כל דבר שאסור לך.

מכילתא דרשב"י כח, יד

יש תאווה ויש חמדה. התאווה פסיבית, החמדה אקטיבית. למרות זאת, שתיהן בעייתיות, כיוון שהאדם במכלולו צריך להיות קדוש וטהור, להורות שהמחשבה, הדיבור והמעשה אחד הם, והוא אחד איתם, לכן עליו לתקן גם את מעשיו (חמדה) אך גם את מחשבותיו (תאווה).

מה היחס בין תיקון תאוותי לתיקון חמדתי?¹⁵

רביעי

התאוו תאוה, יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם ת"ל התאוו תאוה היו מתרעמין על המן שהיה יורד להם בכל יום ולא היו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם.

ספרי בהעלתך פו

לעתים אדם מתאווה תאווה בשל מה שהוא מתאווה אליו, אך פעמים רבות הוא בכלל לא מתאווה אליו, אלא הוא מתאווה למשהו שאיננו מה שהוא מקבל מה'. הוא רוצה למרוד בה', אז הוא מתאווה תאווה אל דבר שאיננו ה', הוא מתאווה להיות נפרד מה'. אפשר שהאחדות עם ה' אומרת, במצב כזה, לטעום את התאווה הזו, לגלות כמה תפלה היא, כמה טוב ה', וכמה אין להתאוות לדבר שאיננו הוא.

מתי הייתה לי תאווה כזו?¹⁶

חמישי

צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (תהל' צב יג)… מה תמרה וארז יש להם תאוה כך הצדיקים יש להם תאוה, ומה היא תאוותן הקדוש ברוך הוא.

בראשית רבה לך לך, מ

היה אפשר לומר שלצדיקים אין תאווה, לצדיקים יש רק מחוייבות, אך המדרש בוחר לומר שגם לצדיקים יש תאווה, והיא הקדוש ברוך הוא. תאווה בדרך כלל היא הרצון לנכס דבר לעצמי, לא להתייחס אליו בכבוד הראוי לו, לחטוף אותו, לשבות אותו, שהוא יהיה אצלי, שלא תהיה לו עמידה עצמית. זו תאווה שלילית, ולכן זהו הדימוי המקובל שיש לנו על תאווה. אמנם יש תאווה חיובית, והיא תאווה שלא נובעת מהשתלטות אלא מהיפתחות, וזו תאווה שמתקיימת בדבר שאי אפשר להשתלט עליו, על הקדוש ברוך הוא. האדם לא רוצה שהדבר הזה יהיה מנוכס לעצמו, הוא רוצה שעצמו יגלה את התייחסותו אל אותו דבר, הוא רוצה לחשוף את הקשר ביניהם, את אחדותם הכוללת.

מתי הייתה לי תאוות צדיק כזו?¹⁷

שישי

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראוין להשתלח יד אבל לאחר זמן גבה מהן נדב ואביהוא אף הן נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה.

במדבר רבה בהעלתך טו, כד

התאווה שורפת, תאווה שלא באה במקומה המדויק, כתאוות נדב ואביהוא, תאווה שאיננה תאוות צדיק כפי שביארנו אתמול, היא תאווה שבה אדם מנסה להשתלט על משהו, אך היא שורפת אותו כי הוא לא באמת גדל מזה (כבתאוות הצדיק) אלא הוא רק מאבד את צביונו, מתכלה, שהרי שני הדברים הללו, בעל התאווה ומושא תאוותו, חייבים להתקיים, ואם כן, כאשר הוא מנסה להשתלט על דבר מסויים, הוא לא באמת מתרחב, אלא ההיפך, הוא מכניע את עצמו לאותה תאווה.

מתי הרגשתי שתאוותי שורפת אותי?¹⁸

שבת

לא יאכל אדם בערב שבת מן המנחה ולמעל' כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דברי ר' יהודה.

תוספתא שבת ה, א

שבת

תאוות צדיק

תאווה של קדושה

תאווה של אחדות

שבת

לא זבחי מתים

גם לא סעודת מצווה

סעודת שבת, סעודת אחדות

שבת

מנוחה ועבודה

שביתה וקדושה

תאווה מתוך אחדות

בשלח – מרידה

ראשון

שמשון בעיניו מרד שנ' ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי וגו' אף הוא בעיניו לקה שנאמ' ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו וגו' ר' או' תחלת קלקלתו בעזה היתה אף עונשו לא היתה אלא בעזה.

תוספתא סוטה ג, טו

יש לשאול: מרד הוא דבר הרבה יותר דרמטי מסתם רצון בעייתי כמו רצונו של שמשון! מרד הוא הליכה מודעת נגד רצון ה', באיזה מובן יש כאן מרד? הנחת היסוד שלנו באמרנו זאת היא שאדם מורד באופן אקטיבי, אך יתכן שהמרד הראשוני הוא כבר בתודעתנו. המרד הוא עצם העובדה שהעיניים של שמשון הולכות למקום אליו הן לא אמורות ללכת, עצם העובדה שכל איבריו לא עומדים דום בפני ה' ועושים אך ורק את רצונו יתעלה, וזאת בשל אחדותם הכוללת, הדורשת מסירות מוחלטת.

באילו מרחבים בחיי האינסטינקט שלי הוא נגד ה'?

שני

שמשון בעיניו מרד שנ' ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי וגו' אף הוא בעיניו לקה שנאמ' ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו וגו' ר' או' תחלת קלקלתו בעזה היתה אף עונשו לא היתה אלא בעזה.

תוספתא סוטה ג, טו

שלמה גושו: שמשון מרד בעיניו, שמשון מרד לפי נקודת מבטו. המרד של שמשון הוא כאמור תודעתי, אבל מסוג אחר, יותר מתקדם – לא עצם העובדה ששמשון הולך אפילו לא-רצונית נגד ה', אלא ששמשון הולך נגד ה' באופן מודע, אמנם לא באופן מודע אקטיבי אלא באופן מודע תודעתי, הוא מחליט שהוא נותן לעצמו מקום במחשבתו ובחייו שבו ה' לא נוכח בהגדרה.

שלישי

מורד במלכות הוא וחשוב כמת.

בראשית רבה נח לב

למת אין חיים, למת אין קיום. כך הוא גם מורד במלכות. המלך האמיתי שולט בממלכתו באופן טוטאלי, אף אחד לא עושה שום דבר נגד רצונו לא כיוון שהוא פוחד מאימתו, אלא כיוון שמהותית, הוא בחינת עובר ירך אמו כנגד המלך. המורד במלך, הוא כשמו כן הוא, מורד במלך. הוא חושב שהוא יוצא משליטת המלך, הוא חושב שהוא הצליח לפרוץ את חומות ממלכתו, הוא משוכנע כי כעת למלך אין שום מגבלות עליו, אך באמת הוא מורד במלך, כביכול מורד בתוך המלך. גם מרידתו היא רק בהיותו חלק מהמלך, ומי שנותן לו את הכוחות ומכוון אותו למרוד בו, איננו אלא הוא.

יש מי שהיותו חלק מהמלכות נותנת לו חיים, ויש מי שהיותו חלק מהמלכות גורע ממנו חיים. מכל מקום, גם זה רק חלק מהאחדות הכוללת בינו לבורא, מה שמורה על כך שהוא לא יכול ללא הבורא, אין לו חיים.

מתי הרגשתי שגם כשאני מורד בו אני בסך הכל מבטא את רצונו באיזשהו אופן?¹⁹

רביעי

מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה.

מגילה יד:

מורד במלכות אין צורך לדון. אדם כזה לא זכאי להליך הוגן, כיוון שכל המעשה שלו היה לעקור את הסמכות. המורד בה' לא יזכה ללימוד זכות, כיוון שכל מה שהוא עשה היה לעקור את לימוד הזכות מהעולם, המתבטא במלכות ה', שטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו.

יתרו – עונש

ראשון

בעון לשון הרע הצרעת נשלחת בבני אדם שנאמר זכור את אשר עשה ה' [אלהיך] למרים (דברים כ"ד ט'). והרי הדברים ק"ו ומה מרים הנביאה שלא היתה כוונתה אלא לשבחו של משה ולכבודו של משה אף על פי כן נענשה עונש גדול אבל לא דבר מועט המדבר בגנאי של חבירו והמבקש רעתו על אחת כמה וכמה שיתבע הדבר מידו.

אבות דרבי נתן ב, מא

העונש הגיע למרים אפילו שרצתה לשבח ולכבד, כיוון שעונש הוא דבר מעשי, הוא בא לתקן מציאות פגומה, לא כוונה פגומה, לכן אם בסופו של דבר נוצרה כאן מציאות פגומה, אף שהכוונה הייתה הפוכה, העונש יגיע. עם זאת, אם הייתה גם כוונה פגומה, הרי שהמציאות שנוצרה הרבה יותר פגומה, וממילא העונש שנדרש הרבה יותר גדול. כל זה מגלה את האחדות המלאה של ה' ושל האדם, ה' מעניש את האדם על המציאות ולא על הכוונה עצמה, כיוון שאין לו סיבה להעניש את האדם על משהו שהוא עשה, הוא רק מנסה לתקן את המציאות הפגומה, כלפי האדם עצמו הוא נוהג במידת הרחמים.

איפה יצרתי מציאות פגומה ונענשתי עליה, למרות כוונתי הטובה?²⁰

שני

תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם!

סנהדרין קג:

העונש הגיע להם לאנשי פלגש בגבעה על כך שעל כבודו של בשר ודם הם מחו ועל כבודו של הקדוש ברוך הוא לא. העונש מגיע מתוך הרצון לאזן את המצב. בדרך כלל ה' מממש את מידת הרחמים, ולכן אין צורך בעונש, כיוון שעונש הוא מידת הדין. אלא שלעתים אדם נוהג כלפי ה' במידת החסד דקליפה, הוא מנסה "להשפיע" על ה' כביכול, כלומר, לשלוט בו. או אז ה' נוהג כלפיו במידת הדין, כדי לאזן את המצב ולהחזירו למידת הרחמים. חוסר נתינת כבוד לקדוש ברוך הוא מצד אחד ונתינת כבוד לבשר ודם מצד שני, יוצרים את המצב הכי מחודד של חסד דקליפה, אדם מבקש לשלוט בה', אך בחברו הוא לא מבקש לשלוט בה', הוא לא רואה את ה' כשווה לו, הוא רואה את ה' כמתחתיו. בכך האדם נוהג כנגד מידת הרחמים, שעניינה האחדות הכוללת של ה' ושל האדם, מנסה להעלים את דינו של ה' ולכן יש להגביר אותו, אך כל זה איננו אלא מאמץ להשיב את הרחמים, לגלות את האחדות הזו מחדש.

איפה נהגתי חוסר כבוד בקדוש ברוך הוא ונהגתי כבוד בבשר ודם?²¹

שלישי

ר' יהודה אומ' שלש מצוות נצטוו ישראל בביאתן לארץ נצטוו למנות להן מלך ולבנות להן בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק אם כן למה נענשו בימי שמואל אלא לפי שהקדימו עליהן ר' נהוראי אומ' לא נאמרה פרשה זו אלא מפני התרעומות שנ' ואמרת אשימה עלי מלך.

תוספתא סנהדרין ד, ה

אפשר להבין שגם ר' נהוראי מתאר עונש, גם הוא בא לענות על השאלה "למה נענשו בימי שמואל", והעונש בא להם "מפני התרעומות". נמשיך כאן את דברינו אתמול, התרעומות הן אותה התעוררות של האדם כנגד ה', חסד דקליפה, חוסר נתינת כבוד לקדוש ברוך הוא. הם רוצים מלך בשר ודם, לא כי הם רוצים שיהיה מי שיהווה ההופעה המובהקת ביותר של גילוי האחדות המלאה של ה' ושלהם (כפי שהם היו צריכים לרצות), אלא כי הם רצו ההיפך, מי שיהווה ההופעה המובהקת ביותר של הנפרדות המלאה בין ה' אליהם. התרעומות הללו, "אשימה עלי מלך", רוצה לומר, "אני לא מבטא מלכות קיימת כי אין עליי שום מלכות קיימת, אלא אני רוצה מלכות חדשה".

איפה רציתי מלך בשר ודם במקום מלך חי וקיים ונענשתי?²²

רביעי

ר' שמעון בן אלעזר אומ' אף על מספרי לשון הרע נגעין באין שכן מצינו באהרן ומרים שספרו לשה"ר במרע"ה מיד באת עליהם את הפורענות שנ' ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' הלכה צפורה ושחה לה למרים הלכה מרים ושחה לו לאהרן עמדו שניהם ודברו על אותו צדיק. וכיון שעמדו שניהם ודברו על אותו צדיק מיד נענשו שנ' והענן סר מעל האהל וגו'.

אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחה א, ד

כהמשך לאתמול ולשלשום, העונש בא על מי שמדברים סרה בצדיק, באדם שהוא ההופעה המובהקת של האחדות המלאה בין האין סוף לסוף, שכן אותו דיבור מהווה אותו חסד דקליפה, האדם רואה את האחדות הזו ורוצה נפרדות, לכן הוא מדבר סרה באותו צדיק.

באיזה צדיק דיברתי סרה ונענשתי? דיברתי פנימית או חיצונית, לא משנה.²³

חמישי

עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא ולא נענשו אלא על לשון הרע.

אבות דרבי נתן נוסחא א, ט

ה' מלא חסדים, כל כולו נתינת והשפעת טוב. העונש ייווצר רק כאשר האדם פוגם בצנורות השפע הזה, מה שמונע מה' את היכולת להשפיע עליו כביכול. צנורות השפע הזה הם אותיות הקודש, ולכן כאשר ישראל מדברים לשון הרע ומטמאים את לשונם ("טמא שפתים"), יתכן מצב כזה בו השפע נחסם מפניהם.

איפה דיברתי לשון הרע ובכך פגמתי בצינורות השפע, נענשתי?²⁴

שישי

ר' אלעזר בן פרטא אומר הרי הוא אומר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ וגו' על מה הוציאו שם רע על עצים ועל אבנים והלא דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא הוציאו שם רע אלא על עצים ועל אבנים נענשו ולא עונש מועט אלא עונש מרובה ולא עונש לשעה אלא עונש לדורות המוציא שם רע על חברו כיוצא בו על אחת כמה וכמה.

תוספתא ערכין ב, יא

שוב אנו מוצאים את הלשון בתור טריגר לעונש, כיוון שכאמור האותיות הן צינורות השפע, וממילא האדם מקבל עונש כאשר הוא פוגם בהן, אלא שכאן לא מדובר בדיבור רע אמיתי, בפרשנות שלילית של מציאות קיימת, אלא בדיבור רע שקרי, בדיבה, כלומר, במציאות שלילית לא קיימת. כאן היינו אומרים שלא אמור לקרות כלום, שכן זה לא אמיתי, זה לא פרשנות הלוקחת את המציאות ומכניסה אותה לאותיות, אלא היא מחדשת אותיות יש מאין, ולזה אין שום משמעות. גם זה כלול בחידושו של ר' אלעזר בן פרטא – האותיות לא מבטאות מציאות, האותיות יוצרות מציאות! לכן גם אדם כזה נענש, הוא יצר מציאות שלילית, וממילא עליו גם להיענש, שכן עונש כאמור הוא על מציאות, ואותיות שוות מציאות, אפילו כאשר הן לא רק מבטאות אותה, אלא גם כאשר הן אפילו יוצרות אותה.

ממילא כאשר אדם מדבר לא על עצים ועל אבנים דיבה, מדבר על מציאות ניטרלית ומכניס אותה לתוך תבנית שלילית על ידי אותיות שליליות, אלא מוציא שם רע על חברו, מדבר על פרשנות שיכולה להיות חיובית, ויותר מכך, על אותיות חיוביות שיכולות להיות יצירת מציאות חיובית, עונשו חמור על אחת כמה וכמה, הוא לא מונע טוב, הוא מנסה לרוקן אותו מכוחו.

היכן פגשתי את הרמה הקיצונית הזו לאחרונה?²⁵

שבת – לפנים משורת הדין

לפנים

בתוך

במהות

ברעיון

במגמת

משורת

מהנדרש

מהנתבע

מהמדויק

מהסביבה

הדין

הנכון

האמת, כביכול

המקובל

הראוי

התלם

קצת חמלה אבא מלך

מעט רחמים

תכנס לנו

לפנים משורת הדין

משפטים – תיקון

ראשון

רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה יצר הרע דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו. אף כך יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה בלבד שהן כאש שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך (משלי כ"ה כ"ב) אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך.

אבות דרבי נתן נוסחא א, טז

לעתים צריך לספק את יצר הרע כדי להכשיל אותו, אך איך מספקים אותו? מספקים אותו על ידי היישור שלו. נותנים לו את מה שצריך, אך נותנים לו אותו בתוך אקלים נכון, נותנים לו אותו ובמהלכו מיישרים אותו, בדברי תורה, בגבולות הקדושים שיכולים לעשות הכל, אפילו ליישר את כוחות החיים המתפרצים. יותר מכך, היישור של הכלי הוא בגבולות החיצוניים, במסגרת, בצורה, האש כוללת בתוכה את הברזל, ברגע שאדם מקיים את ההלכה גם מעשי החול שלו נכללים בתוך עולמו של ה', מה שמגלה את האחדות הכוללת של האדם ובוראו, עד כדי כלילת אפילו יצרו הרע (המתברר כטוב הכללי) בתוכה.

היכן מימשתי את זה? איפה לקחתי את יצר הרע ויישרתי אותו על ידי התורה?²⁶

שני

הוא היה אומר קשין דברי תורה לקנותה ככלי זהבים ונוחין לאבדם ככלי זכוכית שנאמר לא יערכנה זהב וזכוכית [ותמורתה כלי פז] (איוב כ"ח י"ז). מקיש זהב לזכוכית מה כלי זהב לאחר שנשבר יש לו תקנה וכל כלי זכוכית אין להם תקנה כשנשברו אלא אם כן חזרו לברייתן.

אבות דרבי נתן נוסחא א, יד

דברי תורה קשים לקנייה, אך נוחים לאיבוד, הם שבירים מאוד. עד שאדם קונה תורה שלמה בתוך לבו, עד שהוא מצליח להנחיל משהו ממנה בתוכו, הוא צריך לעמול הרבה מאוד, כיוון שהוא רגע והיא נצח, ולכן הוא צריך לבנות בתוכו מקום של נצח. לחילופין, היא מאוד נוחה לאיבוד, היא כל כך גדולה שאם אדם לא תמיד ישמור על פרופורציה נכונה בין מקום הנצח שבו למקום הרגע שבו, המגלה את האחדות הכוללת שלהם, אז הרגע שוב ישתלט על הנצח, וממילא לא יהיה לו מקום לתורה, או ההיפך, הנצח שבו ישתלט על הרגע ואז הוא פשוט יחדל מהיות, וממילא התורה השלמה שבו תאבד, מה שיגלה נפרדות. זו הדרך שבה "יש לו תקנה".

היכן אני מוצא את הפרופורציה הנכונה בין מקום הרגע למקום הנצח בחיי?²⁷

שלישי

נראה שביציאת מצרים התחיל התיקון בשלשה אלה מחשבה דיבור ומעשה. ויש לומר עוד ששלשת הזמנים, היינו זמן היציאה וזמן קריעת ים סוף ושבועות, מקבילים לשלשה אלה. ואף שמצינו כל שלשה אלה בכל אחד מהזמנים האלו, מ"מ ידוע ששלשה אלה כלולים הם, באופן שבזמן היציאה הי' עיקר תקון המעשה, ועל הים עיקר תקון הדיבור, ובשבועות עיקר תקון המחשבה, וכל אחד כולל בו גם את השנים זולתו.

שם משמואל שבועות תרעו

התיקון כולל שלושה שלבים, השלב המעשי, שהוא ביציאת מצרים, לצאת מהחיצוניות, לצאת מהמרחב הסגור בו החיצוניות היא העיקר, מדובר בפנים שכל עניינו הוא חוץ בלבד, בחינת מצרים, והתיקון מתחיל מהיציאה ממנו. לאחריו השלב הדיבורי, בו מצליחים לא רק לצאת מהשקיעה בשערי הטומאה החיצונית (טומאה קשורה להפרשות) אלא גם ממש להביע איזושהי אמירה, אף שהיא לא נובעת מהמקום הפנימי והיא אפילו לא מורגשת שם, אך עצם העובדה שהיא אמירה, יש בה מילים שהן כלים לדבר יותר נשגב, יש בה מסר מעבר לחוש וחוש וחוש, זו כבר התקדמות מהחיצוניות המוחלטת של בחינת מצרים. ואז השלב המחשבתי, בו מצליחים לא רק להביע אמירה , אלא ממש להרגיש אותה, להנביע אותה עמוק עמוק מעולם הפנים, ואפילו יותר מכך – לחיות חיים פנימיים שכלל לא באים לידי החיצוניות ולא נזקקים אליה.

המסע הזה כולל בעצם השתחררות מהחיצוניות המביאה לאחדות הכוללת שלה עם הפנימיות, שכן סוף סוף אדם לא במיצרי החיצוניות, אלא בטובתה, ובמובן הזה זהו התיקון עליו השם משמואל מדבר בכל שלב ושלב, התיקון השלם, כיוון שהוא כולל את כל רבדי האישיות של האדם, הפנימיים והחיצוניים כאחד.

תהליך של תיקון שנעשה באופן של התכנסות פנימה, איפה אני מוצא בחיי?²⁸

רביעי

אי כתב ידם יוצא ממקום אחר, פירוש החטא הזה שהוא מוטל על הצדיק לשלם ולתקן אותו הוא ממקום אחר, דהיינו חטא נעורים שאינו נוגע לצדקתו. פשיטא דלא מהימן, וצריך לעשות תשובה על זה מיד. אלא דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, פירוש שכבר תיקן עצמו מחטאת נעוריו לגמרי אך שעתה בעשיית מצות יש לו מעט פניות וגיאות ועל אלו הקלקולים אומר שיתקן אותם לאחר זמן כנ"ל. אמאי לא מהימן, כי בוודאי אינם יכולים לתקן אותם בפעם אחת, רק מעט מעט הוא משבר עצמו מכל הפניות ואז יכול לתקן מה שעיוות כבר.

נעם אלימלך בא ולקחו מן הדם

הצדיק הוא בריאה אחרת לחלוטין מהלא צדיק, ולכן יש חטאים המוטלים על הצדיק, בעוד היה לא צדיק, כלומר, לפני שהוא נברא מחדש. הוא צריך לעשות תשובה, לא כיוון שהוא באמת שקוע באותם חטאים, אלא כיוון שיש לו פניות, יש לו איזשהו ניחוח מוכר שם המושך אותו. לכן הצדיק הזה אומר שיתקן אותם רק לאחר זמן, לא כיוון שהוא מתעצל, אלא כיוון שהוא לא רואה בהם חשיבות, הרי שוב, הוא כאמור בריאה חדשה, והוא צודק, בדיוק בשל העובדה שמדובר בדבר כל כך רחוק ממנו, לא עמוק בתוכו אלא רחוק בחלקים הכי שטחיים של תוכו, באיזושהי פינה נידחת של האישיות, ולכן כדי לתקן זאת הוא צריך לשבר עצמו מעט מעט מכל הפניות, ורק אז יוכל להגיע אל אותו ניחוח מוכר. אלו דברים שכבר אינם רלוונטיים לחייו, אך כיוון שהם משפיעים במובן הפרקטי, עליו להתמודד עמם, כפי שמתמודדים עם בעיות מעין אלו. זה מחדד את האחדות המלאה בין המתוקנות הנשמתית לתיקוניות המעשית, הצדיק לא מסתפק רק בהיותו מתוקן נשמית אלא הוא חותר גם לתקן את המעשה.

איפה מימשתי למעשה מתוקנות נשמתית שלי?²⁹

חמישי

פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה, א"ל אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון, א"ל מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו, ומניח את פאת זקנו, א"ל מפני שגדל עמו בשטות, א"ל אם כן יסמא את עינו ויקטע את ידיו וישבר את רגליו על ידי שגדלו עמו בשטות, א"ל ולאלין מיליא אתינן, אתמהא, א"ל להוציאך חלק אי אפשר אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון.

בראשית רבה בראשית יא, ו

"אפילו אדם צריך תיקון", החידוש הוא כי האדם הוא צלם אלהים, והנה למרות זאת הוא צריך תיקון, ואולי ההיפך, בדיוק בגלל זה הוא צריך תיקון, שכן הוא רק צלם אלהים ולא אלהים, כאשר הביטוי הזה מכיל בתוכו ניגוד מובנה – צלם הוא צמצום, הוא נקודת מבט חיצונית, ואילו אלהים הוא הרחבה, הוא נקודת מבט פנימית. צלם אלהים הוא הגבלת חסר הגבול, חידוש עצום, כל מטרתנו היא לתקן את שלכאורה לא דרוש שום תיקון. זה מבטא את האחדות המלאה עד כדי אבסורד של ה' והעולם.

היכן התיקון שלי לא היה תיקון מתוך רצון לתקן משהו ספציפי, אלא כדי לאפשר נוכחות הרבה יותר גדולה, אחדות מלאה?³⁰

שישי

בדמות אלהים עשה אותו. ופירוש עשה תיקון, כמו לא עשה שפמו (ש"ב יט כה). וכיצד עשה אותו בדמותו שנתן לו חכמה ובינה מעין חכמה של מעלה שקרא שם לכל בריה.

מדרש אגדה בראשית ה, א

חכמה ובינה, ראשית המציאות, קוראות שם לכל בריה, דרכן הכל יורד לעולם. פתאום אנו מגלים שהאדם הוא חכמה ובינה, הוא ראשית המציאות, דרכו הכל יורד לעולם. בדיוק זה מה שמביא אותו למוטיבציה הענקית לעשות תיקון, אסור לו לאבד את השאיפה שלו כלפי מעלה, כמו שהאל שלא יאבד את השאיפה שלו כלפי מטה.

איפה התיקון שעשיתי אפשר לי להיות במובן מסוים ראשית המציאות?³¹

שבת

לתקן, לשפר, לשכלל

להיות

לתסוס, לשקוק, לפרוץ

פשוט להיות

להיות יחד

להיות קשור

לקבל ולתת

להשקיע ולהתאמץ

לעבוד, להתמסר

להיפתח, להתעלות

להיות חלק

להיות קרוב

הערות שוליים

1. יחד עם שלמה גושו.

   ↩

2. זיו: לפעמים כשזה תוקף אותי, אני כאילו לא יכול אחרת. אני פשוט חסום לגמרי, אני מנסה ולא מצליח. הרבה פעמים אני כן מצליח להשתלט על הסיטואציה, אך בדרך כלל מה שיקרה זה שבפעם הבאה זה יגיע הרבה יותר חזק, ומתישהו אני אפול. אמנם יש עצה, כך למדתי – כאשר זה לא אפשרי, מה שצריך לעשות זה לא לתת לזה מקום, אלא לקחת את זה למגמה שלי ואחר כך להתנתק מזה על ידי מיינדפולנס. מיינדפולנס דורש הרבה עמידות נפשית, והוא השלב השני, לפני כן צריך לתת לגוף את מה שהוא חושב שהוא צריך אבל להטות את זה לכיוון הנכון, זה להפוך את ההתניה לעוגן.

   ↩

3. וואו. כתבתי את זה שנה שעברה, אבל היום זה הרבה יותר נכון משנה שעברה. היום, כחלק מההתקדמות הרבה שלי במימושי העצמי שעשיתי במהלך השנה שעברה, הייתי צריך ללמוד להציב לעצמי גבולות. הרבה פעמים הרגיש שזה כשלעצמו גרם לי לחשק הרסני לפריצת גבולות, להרס לשם ההרס. במצב כזה, כעזרה ראשונה, הרבה פעמים מרגיש לי שכדאי לעזוב את הגבולות ולהיכנס פנימה, לתוכן שעליו הם אמורים לשמור. לשבת עם עצמי ולהזכיר לי מדוע הגבולות האלה קיימים מלכתחילה.

   ↩

4. באותו רגע, לפני כשבועיים, בהיותי בבידוד בבית, התפללתי תפילת עמידה, ופתאום הוא תקף אותי. הרגשתי איך הוא משתלט על הגוף שלי, כובש אותו, מעביד אותו לרצונו. לפתע הצלחתי לצאת מחוץ לסיטואציה ולתפעל את האירוע על ידי שיטת הו'אופונופונו. אמרתי לגוף שלי, בהיותי זיו ולא כוח ספציפי שלו, "גוף יקר, אני שולח אליך חמלה ואהבה. אני יודע כמה יש לך חיווטים מסויימים התובעים ממך לתבוע את אשר תובע עתה, אך באמת אני לא יכול להרשות דבר כזה. אני שולח אליך למלה ואהבה כיוון שאני יודע כמה קשה לך". באותו רגע הרגשתי כל כך אהוב על ידי ה' ואוהב אותו, הרגשתי שאני מוכן למסור הכל לכבודו, כל חיווט וחיווט במוחי, וזאת בעקבות השליטה שלי ברבדים החיצוניים. כאשר אני מנתק את הקנאות, את התלויות ואת המשיכות ממני, נותרת אהבה ענקית לה', ואני שולח תודה, חמלה ואהבה לגילה לי את האפשרות הזו.

   ↩

5. ה'תשפ: האמת שלא זכור לי שיצר הרע שלי הסית אותי לעשות נגד רצון ה' כי הוא רצון ה', אך אכן זכורים לי המון מקרים בהם סלדתי מרצון ה' כי הוא לא רצון שלי. אדם מרגיש שה' תופס את מקומות באיזשהו מובן, ומתחיל לרצות לא כל מה שקדוש. אני לא זוכר מקרה שהייתה לזה השלכה מעשית, אך אני זוכר תקופות כאלה בהם רציתי כל מה שהפוך, ורציתי לא להיות חלק מהקהילה הזו של עובדי ה'.

   ה'תשפא: בזמן האחרון אני ממש מרגיש את זה, את מה שכתבתי למעלה וקצת פחות את מה שכתבתי בשנה שעברה. לא רציתי לעשות נגד רצון ה' כי הוא רצון ה' ולא רצוני, אבל פשוט רציתי לשבור גבולות. זה שצוויתי על משהו הפריע לי. דברים דומים כתבתי לפני כמה ימים, רק שאז דיברתי על הרס, כאן זה לא בהכרח נטייה של הרס, היא לא מנסה לעשות ההיפך בהקשר רחב, חיים שלמים, היא פשוט מנסה לעשות ההיפך.

   ↩

6. אני מרגיש לפעמים כאילו אין לי מוצא. כל כך קיבעתי את עצמי באיזושהי שליליות שאני הולך להיות בה כל ימי חיי. כאילו אין לי עתיד, תקווה או חלום, אני פשוט תקוע. כך הרגשתי פעם, שבטוח ה' הולך להעניש אותי על מעשה שעשיתי והולך לתת לי בזיונות בלי נסבלים, להרוס לי את החיים.

   ↩

7. לפעמים אני מרגיש כמו זמרי לפי מי השלוח, כאילו אין לי באמת זכות בחירה. זו חוויה קיומית. אני לא מאמין בזה, אבל זו חוויה שלפעמים עולה ואני לא מרגיש שאני יכול להתמודד איתה. החוויה איננה כניעה לרע, אלא היכנעות אוטומטית. זה אני שעושה את החטא הזה, אני לא נמחק לחלוטין, אני קיים, אבל אני לא מקיים את רצוני, אני מקיים את רצונו יתעלה. אכן, אחרי החטא, לפי ר' צדוק, כדאי להסתכל על כך שבסופו של דבר היה זה רצונו. אני מרגיש את זה הרבה.

   ↩

8. אני מבין את זה כל פעם מחדש, והרבה יותר חזק. מצד אחד, שאיפה לחיים אחדותיים ומלאים, ומצד שני, חתירה עיקשת של כל מיני צדדים שליליים בי למוות נפרד וריק. אני מבין את זה כאשר אני קולט את הרגע הזה של ההתלבטות, תוך כדי מעשה, האם לעשות את הרע או את הטוב, או כאשר אני עובר ממעשה השייך לצד אחד באופן מובהק למעשה השייך לצד ההפוך באופן מובהק.

   ↩

9. הרבה פעמים אני מסתכל אחורה, למרחב היחס שלי לה' בתור ילד קטן, ומשתגע כמה צדיק הייתי. איך התפללתי בדבקות, איך למדתי תורה באהבה, כמה רחוק שאפתי, כמה התקשרתי לצדיקים, כמה האמנתי ובטחתי בה' באמת. ואז אני מגלה שכל מה שאני עושה עכשיו אני עושה בהשראת תקופה זו, כמה אני רק ממשיך זאת. הייתי אז שלם. אחר כך פגמתי. אני זוכר את עצמי בכיתה ט, נזכר בעצמי של כיתה ז ושואל מתי יגיעו מעשי בכיתה ט למעשיי בכיתה ז. פגמתי, כבר אינני שלם. אמנם אותה אחדות שלי עם הבורא צריכה להזכיר לי כמה יש לי היכולת להחזיר את הגלגל אחורה, כמה הפגימה הזו לא מהותית לי.

   ↩

10. הייתה לי תקופה מעין זו בחיים, אולי חלק משיעורים א-ב. לא הייתי חכם שאיננו ירא חטא, תמיד השקעתי בתפילה ותמיד היו חשובים לי מועדי ה', אך הרבה פעמים (ובמובן מסוים, הרבה יותר מצומצם, גם עכשיו), הייתי מאוד ממוקד חכמה. המעשה, הרגש, הצדדים היותר חווייתיים וקונקרטיים, היו זרים לי. ישתבח שמך הגדול, אבא אוהב ואהוב, אני כבר לא שם, אני חי את החיים, על כל רבדיהם, החכמתיים והיראתיים, הפנימיים והחיצוניים, ובכולם אני מגלה את אחדותנו המלאה. תודה לך, אבא.

    ↩

11. היו תקופות ארוכות שלא נפתחתי לדרכי הוראה או כיוונים אחרים בתורה לא כיוון שהן פשוט לא אני (שזה לגיטימי ושם אני נמצא כיום), אלא כיוון שהם מבזבזים לי משאבים חשובים (כוח, זמן וכיוצא בזה), הם לא מפיקים לי את הערך החיצוני שאני מחפש מהמפגש הזה. ברוך ה', זכיתי להיות יותר פתוח.

    ↩

12. אינטנסיבות חיצונית דקדושה אני מוצא המון בישיבה, וההיפך לעתים רחוקות בבית. מה עושים בבית? החוץ לא נמצא כל הזמן בתהליך היטהרות, ואם כן, צריך להכניס אותו לתהליך היטהרות, לא תהליך היטהרות של קום עשה, אלא של שב ואל תעשה, כלומר, האתגר והאינטנסיביות כאן יהיו ממוקדים במה שאני לא אמור לעשות, והוא להימטמא.

    ↩

13. לא צריך לפרט… אבל האמת שבשנה הזו שעברה באמת ממש השתניתי בנקודה הזו, ברוך ה', וכשחושבים על זה, עשיתי את הדרך הזו שמתוארת כאן, רק ששללתי על ידי הרהור-אהבה-רדיפה את הזהויות השליליוות. ממש בזמן האחרון אני מתחיל תליך הפוך, של של הרהור-אהבה-רדיפה לא שוללים, אלא מחייבים, אבל מחייבים את הרדיפה הקדושה, האחדותית, המחיה והטובה.

    ↩

14. כל ההתמודדות שאני עושה היא כזו… היא אמורה להיות מכוונת למקום אחד, אבל באמת היא הולכת לכיוון ההפוך. במקום להגיע למקום של אחדות, היא מגיעה למקום של נפרדות, של קנאה ושל תלות.

    ↩

15. תקופה ארוכה הצלחתי לתקן את חמדתי אך לא את תאוותי, וזה הפריע לי מאוד. כעת אני מתקן גם את תאוותי.

    ↩

16. הרבה פעמים בבקרים אני מרגיש תאווה גדולה לישון. יתכן מאוד שיש בי משהו לא מודע שלא רוצה להתפלל , לא כי הוא רוצה לישון, אלא כי הוא לא רוצה להתפלל, כי זה מכביד עליו. העצה היעוצה במקרה כזה היא ללכת לישון, ולאחר מכן לראות כמה השינה הזו ממש איננה מה שהיא (חוויתי את זה עשרות פעמים).

    ↩

17. הרבה פעמים יש לי תאווה כזו לקדוש ברוך הוא, לקשר עמו, לאחדות. הרבה פעמים כאשר אני רואה צדיקים וכמה יש להם תאווה כזו וכמה היא ממומשת, אני מתחזק בזה, מוגברת התאווה הזו וממומשת אצלי.

    ↩

18. כל הזמן. ברוך ה', התחלתי להיות מאוד מודע בשעת מעשה שהתאווה הזו מקטינה אותי, ומבחינתי זה טריגר ענק לקבל שליטה מחודשת על החיים שלי.

    ↩

19. לאחרונה ממש סיגלתי לעצמי את התודעה הזו, כשאני בא לעבור עבירה ואני מבין שהיא בסך הכל באה לחדד ולהעצים את התשובה שלי, מה שמעורר אותי לתשובה בפני עצמה (או לכל הפחות להקלשה משמעותית מאוד של היצר).

    ↩

20. הרבה פעמים אמרתי לאנשים דברים שחשבתי שהם יתפרשו באופן אחר, באמת כוונתי הייתה טובה לחלוטין, אבל המציאות שנוצרה הייתה פגומה, ועל כך נענשתי בריחוק מאותם אנשים, בהתנכרות וכיוצא באלו.

    ↩

21. קורה הרבה שאני לפני אדם אחד באופן מאוד מכובד, מאוד נכון, מאוד מדויק, מאוד טוב, אך כאשר אני רק לפני ה' (מה שמכונה "לבד"), אני עושה מה שאני רוצה, חוטא בחטאים הכי חמורים, לא מתעניין ברצון ה' באותו רגע, לא מגלה את אחדותנו המלאה.

    ↩

22. כשאני שם מבטחי בבשר ודם, נאחז בו ולא נותן לה' ברירה אחרת, אני נענש. כך היה כאשר התחלתי לצאת ונאחזתי בהצעה מסויימת שקיבלתי מחבר טוב, שמתי עלי מלך בשר ודם, והתוצאה בהתאם – הקשר הזה לא צלח, וההיפך, יצא בעקבותיו עוד קשר שלא צלח, ושניהם פצעו אותי במובן מסוים, כיוון שבאתי לבחורות האלה מאוד פתוח וקיבלתי סגירות איומה. לקח לי הרבה זמן להבין שה' הוא זה שמנהל את הסיפור (ברוך ה' עוד לפני סוף הקשר הזה הצלחתי להבין את זה, מה שתרם לי להתקדמות משם הלאה), הוא הפותח אנשים כלפי אנשים אחרים, הוא בלבד. אין לי שום סיבה להיתלות ולהזדקק לאף אדם.

    ↩

23. הרבה פעמים דיברתי סרה באנשים צדיקים וקדושים, באמת, שמגלים את אחדותם המלאה עם ה' בדרכים מעט שונות מהדרכים שלי. באיזשהו מובן ראיתי אותם מתחרים איתי על הצדיקות (לפעמים אני כזה טיפש), ולכן דיברתי סרה בהם, עתים דיבור עם אנשים אחרים, דיבור חיצוני, ועתים דיבור עם עצמי, דיבור פנימי. נענשתי כאשר לא הצלחתי לגלות את אחדותי המלאה עם ה' גם בדרכיי שלי, כיוון שהתברר שכל הגילוי הזה איננו אלא גילוי נפרדות, חסד דקליפה, אני מגלה את אחדותי המלאה עם ה' כדי שיקראוני "מגלה את אחדותי המלאה עם ה'", ולא כדי לגלות את אחדותי המלאה עם ה'.

    ↩

24. בתקופה האחרונה אני חווה קצת קשיים בהקשרים האלה, והיום אני מדבר לשון הטוב ובכך נותן לעצמי כוחות להתקדמות ואפילו לתיקון העבר, אך בעבר הייתי מדבר לשון הרע על עצמי ובכך מעצים את האשמה שלי, מה שהיה שואב ממני את כל הכוחות להתקדמות, ובוודאי לתיקון העבר. זה נראה לי המקרה הכי קלאסי של עונש בעקבות לשון הרע – האדם מדבר לשון הרע על עצמו או על אחר, מגדיר אותו באופן רע, מה ששואב ממושא לשון הרע הזה את כל הכוחות להתקדם ולתקן את העבר, וממילא הוא נענש. רק אדם המוגדר בתור חוטא יכול להיענש, וממילא צריך מישהו (יתכן גם עצמו) שיגדיר אותו כך.

    ↩

25. כשפירשתי באופן לא מיטיב אנשים שהתייחסו אליי לא כפי שרציתי, בשל רגשות כאלה. אכן, לא צריך להתנכר לרגשות לא טובים, ויתכן שניסיתי והגעתי למסקנה שהאדם הזה לא מעורר אצלי רגשות טובים, אך עדיין לא מיטיב לפרש אותם באופן כזה, אלא לפרש את הקשר שלי עמהם כלא מיטיב, לא אותם עצמם. במובן הזה, יש כאן איזושהי הוצאת דיבה, אין פה רק פרשנות, הפרשנות הזו הניחה תפיסת עולם שלמה לא מיטיבה שיוחסה לאותם אנשים שהתייחסו אליי כככה.

    ↩

26. לפעמים בתקופות מרובות נפילות בבית, אחרי שאני נוסע לישיבה ונכנס למסגרת של תורה, אני מרגיש את זה, ואפילו דיברתי על זה לאחרונה, שעליי גם בבית ליצור לעצמי כזו מסגרת של תורה שתאפשר את יישורו של יצר הרע.

    ↩

27. בבית, כיוון שאני עוסק גם בקודש וגם בחול באופן משמעותי (בשונה מבישיבה שבה אני לא עוסק בחול באופן משמעותי) אני מאוד מקפיד על זה, הבחנה בין זמנים שאני עוסק בחול לזמנים שאני עוסק בקודש, בין זמני רגע לזמני נצח, ובהקשר הזה, זה מבסס את התורה ומונע ממנה ללכת לאיבוד (ומבסס גם את החול ומונע גם ממנו ללכת לאיבוד).

    ↩

28. כל תהליך שאני עושה, גם חיצוני, מלווה בזה, אני עובר מן הרבדים הכי המודעים לרבדים הכי לא מודעים, ממקומות הכבולים לחיצוניות למקומות המשוחררים איתה. אני תמיד עובר איזשהו תהליך קיצוני שבתחילתו העיקר בחיצוניות, ממשיך לעיקר בפנימיות, ואז מגיע לאחדות הכוללת שלהם, לתיקון המלא.

    ↩

29. זה בעצם מה שקורה כאשר אדם עושה בתוכו עבודה פנימית משמעותית המאפשרת לו לגשת אל המעשה לא מתוך חשש, אלא מתוך עוצמה, ויש בכך חידוש עצום, כי בדרך כלל אנו רואים את העבודה הפנימית רק כהכנה לעבודה החיצונית, אך באמת לפי מה שעולה מדברינו המתוקנות החיצונית היא סימן למתוקנות פנימית, שהיא קטגוריה חדשה ועצמאית.

    ↩

30. כשהייתי טמא וטבלתי, נטהרתי ובכך נכנסתי לשנת ה'תשפא טהור ונקי, היה זה משמעותי מאוד עבורי, כיוון שלא הלכתי לשם כדי לתקן את החטא שלי (באופן כללי לא עושים זאת במקווה טהרה), אלא כדי להסיר את הרושם של החטא הזה המונע ממני להתקרב לה' בשנה החדשה הזו.

    ↩

31. ראשית אני חושב שעצם היכולת שלי להפוך מחשבה היא יצירת מציאות דחשה.

    ↩