שער הרחמים, לעם ולעולם לראש חודש

שער הרחמים, לעם ולעולם

לראש חודש

שער הרחמים לעם בך בוטח/ביום ראש החודש הזה יפתח.

יש מקום שנקרא רחמים, ובפתח אליו ישנו שער, הנקרא שער הרחמים. שער הרחמים איננו המקום ממנו יוצאים הרחמים לעולם, אלא המקום ממנו אנו מוציאים את הרחמים לעולם. בראש חודש אנו נכנסים לרחמים דרך שער הרחמים, ונמצאים בו עד תום ראש החודש, אז אנו יוצאים עם רחמים רבים בידינו אל העולם ומשפיעים אותם אליו. הכניסה שלנו אל הרחמים דרך השער תלויה בבטחון, כיון שאנו עוזבים את העולם ללא רחמים. אנו נכנסים אל הרחמים ומותירים את העולם להתנהל ללא אנשים שיתנו לו רחמים. הבטחון שלנו שה' ישלח רחמים בלעדינו בראש החודש, הוא מה שמאפשר לנו להיכנס לשער.

אלא שבימינו, בהם חטאנו וגלינו מארצנו ונחרב היכלנו, הרי שאין לנו שער הרחמים.

ישעי לך אקרא, בימים ובלילות/אל גדול ונורא, נורא עלילות.

ישעי היינו הכינוי של ה' העוסק בהיותו מושיע, כלומר, זה שיכול להחזיר את האדם מתוך שאול התחתיה אל שער הרחמים. מתוך שהוא אל גדול ונורא, נורא עלילות, האדם קורא לו, רוצה אותו, רוצה להיכנס בשער רחמיו (אהבתו), אך בדיוק גם מתוך כך, זה רק נשאר בגדר קריאה ורצון, ולא יותר מזה, הרי אי אפשר להשיג יותר.

שלח נא גאלות, ולך נשבח/ונקריב עולות, על גבי המזבח.

שלח נא גאולות, בלשון רבים, שלח נא את גאולתנו על ידי הכנסתנו שוב אל שער הרחמים מדי חודש, ושלח נא את גאולת העולם שתנבע מגאולתנו, שהרי מתוך היותנו בשער הרחמים בראשי חודשים, נוכל לצאת אל העולם ולהשפיע עליו המון רחמיך. מתוך כך, לך נשבח, לשון רבים מדברת על העם ועל האומות יחד (שהרי לפני כן כאשר דובר על העם הוא דיבר בגוף ראשון יחיד, כגון ישעי ואקרא) שמך הגדול יתעלה ויתקלס בפי כולם בעקבות העובדה שרחמיך נשפכים על כל העולם.

כמו כן, מתוך כך, נקריב עולות על גבי המזבח, מה הרבותא בעל גבי המזבח, הרי ברור שהעולות תוקרבנה על גבי המזבח! הרבותא היא בעל גבי ולא בתוך, היינו שנקריב אותם על החיצוניות של המזבח ולא בפנימיותו, שאפשר להקריב את הקרבן בתוך המזבח, לקיים את הפעולה ההלכתית היבשה הנדרשת מיהודי, ואפשר להקריב את הקרבן על גבי המזבח, להשתמש במזבח (המסמל כאן את ההלכה) רק כאמצעי ולא כמטרה, שהיא קבלת הרחמים. יש צורך גדול לחדד מסר זה, כיון שהחורבן והגלות נגרמו בשל הבנתנו את ההלכה כמטרה ולא כאמצעי, אנו בעצם מתחייבים שלא לחזור על כך אלא לראות את הרחמים כעיקר.

…

השב נא שכינה, לבית הבחירה/והסר מגנה, מעל שה פזורה.

אנו מתחננים שתשיב שכינתך לבית הבחירה, כלומר, מתוך רחמיך תחזור לבחור בנו, בעם ישראל, מחדש, מה שיצור שייכות שתחולל רצון מצידך לרחמים (שהרי ידוע שאדם מרחם על אלה שהוא שייך אליהם). התהליך הזה יגרום להסרת המגנה, מלשון מגן, היינו החומות, בחינת גבורות, שבנינו בגלות כדי להגן על עצמנו מפני גבורות העולם אך גרמה גם לפירוד בתוך עם ישראל, שכן רואים אנו בחוש (לעתים) שאדם הסגור, סגור כלפי כל מעגליו, למשל, אדם הסגור כלפי המשפחה שלו ומגונן על עצמו מפניה, יהיה אפילו יותר סגור כאשר משפחתו תהיה בממשק עם משפחה אחרת ויגונן על משפחתו מפניה, וכיוצא בזה. ממילא השה הפזורה, עם ישראל שהיה מפוזר ומפורד, יתחבר שוב ויתאחד.

עדה הסוררה, כבדם פלח/ובשמחה ובזמרה, לבנו שמח.

עדה הסוררה, היא אותה המתנהלת כעדה נפרדת, זו שקידשה את החומות של עצמה ורואה את העובדה שעם ישראל מפוזר ומפורד ואת העובדה שהוא לא במגע עם כל העולם באור חיובי, כבדם פלח, היינו שהכבד שלהם, המשקולת אותה הם אוזקים לרגלינו, תישבר ותהיה לא-רלונטי. דבר אחר, שהוא בעצם אותו דבר ועל כגון דא אמרו גם וגם, עדה הסוררה, היא העדה המקבילה אצל הגוים הרואה אותנו, עם ישראל, כדבר שלא צריך להיות חלק מהעולם, ולעתים עד כדי חוסר הימצאות בעולם בכלל.

ממילא בשמחה ובזמרה, לבנו שמח, בשמחה שהיא במחשבה, ובזמרה, שהיא בדיבור, לבנו בלשון רבים, היינו הלב של העם והלב של העולם, שמח. לבנו שמח, מה שמשפיע על המחשבה ועל הדיבור, ותמיד עם זמרה בא ריקוד במעשה, כלומר, חיינו יהפכו להיות חיים שלמים של שמחה, במחשבה, בדיבור ובמעשה, שמחה היוצאת מהלב באופן הכי כן ואמיתי שיכול להיות, ושייכת בנו ובעולם גם יחד, שהרי שמחה היא החוויה כאשר אדם נמצא ליד מישהו שהוא אוהב, ועל ידי רחמי ה' עלינו, נדמה ה' כקרוב אלינו (אף שהוא רחוק כמטחוי קשת) על ידי רחמי ה' שנפתחו עלינו דרכנו.