זמן מזמני צרות לראש חודש אב

יום מימי צרות

לראש חודש אב

לימד השלחן ערוך (אורח חיים תכ, ב) בדיני ראש חודש:

אומרים צדוק הדין וקדיש.

חלק עליו הרמ"א:

ואין נוהגין כן… וכן בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון.

מדוע? כותב הלבוש על אתר:

אין נוהגין לומר צדוק הדין וקדיש שלא להרגיל ההספד.

אין מספידים ביום שיש בו תחנון, כיוון שבהספד יש התמקדות בעבר, ובימים שמחים יש התמקדות בהווה ובעתיד. האדם המצטער מצטער על מה שהיה ואיננו. לעומתו, האדם השמח שמח במה שיש לו עתה, ומתוך שמחה זו הוא שואב אופטימיות לעתיד. מדובר בהבדל הכי בסיסי בין צער לשמחה.

צידוק הדין הוא שלב אחד קדימה בהבנה זו. צידוק הדין אסור כדי שההספד לא יתקבע, לא יהפוך רגיל. צידוק הדין אומר בפה מלא: ה' נתן וה' לקח, וזו זכותו. הוא יכול לעשות כך, הוא יכול לעשות אחרת, זה ברמתו. צידוק הדין מצדיק את הפער, את החוסר (ואולי לכן קדיש דומה לו, אנו מהללים את ה' על אף מה שהוא עשה), ולכן הוא לא מתמקד בעבר, צידוק הדין מכניס את העבר השלילי להווה (וממילא גם לעתיד): בדיוק כפי שה' נתן אז ולקח לאחר מכן, כל מה שהוא נותן לכם עתה הוא יכול לקחת. כהרף עין כל אשר לכם יאבד, כאיוב בשעתו. השלחן ערוך חולק על הבנה זו. לטעמו, אין לנו מוטיבציה שלא להרגיל ההספד, כיוון שהוא מבין שצידוק הדין עניינו על העבר ולא להשליך על ההווה.

ראש חודש הוא יום שמח, ומובן מאוד מדוע לפי מה שכתבנו. בראש חודש אנו חוגגים את שמתחיל עתה. גם בחודש שלם, בו אנו חוגגים את מה שהיה, זה רק כיוון שאנו חוגגים את זה שסיימנו משהו ואנחנו מתחילים משהו חדש, ולכן בהרבה מהחודשים אנו חוגגים את ההווה המתחיל עתיד, ולא את העבר. לכן ראש חודש מנוגד לתוכן של הספד וממילא גם של צידוק הדין.

למרות זאת, כתב הדבר שמואל (סט) שבראש חודש אב מותר להספיד, "משום דיומי דצרות נינהו". חודש אב הוא זמן ההספד, כיוון שהוא יום בו אנו מזכירים את הצרות. הספד הוא בדיוק ההתמקדות בצרות העבר, בחסר עוד מאז, בפער שנפער ושלעולם לא ישוב להתמלא. לפי חידודנו לעיל בצידוק הדין, ניתן לומר יותר מכך: חודש אב איננו זמן רק בו אנו מזכירים את הצרות, אלא הוא זמן בו אנו מנכיחים את הצרות. אנו מספידים בראש חודש אב לפי הדבר שמואל, וממילא גם מצדקים את הדין, כלומר, נותנים להן לגיטימציה.

לפי זה, יובן מדוע קוראים להלכות אבלות הלכות שמחות. אנו לוקחים את השמחה ונותנים לה הלכות, מגבילים אותה, אוזקים אותה לרצון ה'. כמו כן, לימדו חכמים שמשנכנס אב ממעטים בשמחה. לפי דברינו, ניתן לומר שאין הכוונה רק שלא עושים הרבה שמחות, אלא גם, כפשטות הלשון, שממעטים בשמחה עצמה, מחסרים אותה, מצדיקים את ההיפך ממנה. המושג שמחה מקבל פרופורציות חדשות בחודש אב. לא מנחם-אב הוא, אלא זמן מזמני צרות הוא.