ייחודו של המקדש לתשעה באב

לק"י

ה אב ה'תשעז

ייחודו של המקדש

לתשעה באב

טרם בכיינו על חורבן מקדשנו, עלינו לשאול: מה ייחודי כל כך במקדש?

לפי חכמים, אין לבנות את המזבח על סמך זיהוי מקומו בראיות נסיבתיות, אלא יש לבנותו רק על פי נביא. החתם סופר תמה על דין זה: והרי ידוע לנו שאין נביא רשאי לחדש דבר בהלכה! ולכאורה, תמיהת החתם סופר עצמה תמוהה יותר מדין זה. הנביא לא מחדש דבר בהלכה, הנביא בסך הכל מקיים פרוצדורה שההלכה עצמה נתנה לו. לכהן אין שום רשות לחדש דבר בהלכה, ולמרות זאת הוא יכול לקבוע איזה נגע הוא באמת נגע ואיזה אינו נגע. לכאורה, מעמד הנביא איננו אלא כאותו כהן.

נראה שהחתם סופר מבין שאנו מדברים על דין אחר לחלוטין. התורה קובעת גדרים מדויקים לנגע (דרך כתיבה מפורשת או מרומזת), ותפקיד הכהן הוא רק ליישמם. שונה בתכלית הוא תפקידו של הנביא בנידוננו. זיהוי המקום אשר יבחר ה' לשכן את שמו שם, איננו סימן, הוא סיבה. המקום אשר בחר ה' לשכן את שמו לא מיוחד בפני עצמו מלבד העובדה שה' בחר לשכן את שמו בו. במובן הזה, הנביא לא מזהה את המקום הקבוע, אלא הוא משמש הידא אריכתא, או הפומא אריכתא של ה' בקביעתו את אותו מקום.

דברים אלו מאוד יסבירו לנו את סתימת התורה לגבי אותו מקום. במובן מסוים, התורה עצמה לא יודעת היכן ה' בחר לשכן את שמו שם, כיוון שהתורה היא רק אמצעי אחד לעבוד את ה', ולכן היא לא כותבת את המיקום המדויק, שכן באמת היא עצמה לא יודעת, היא רק דרך אחת למעלה, ואשר על כן, היא איננה בקיאה ביתר הדרכים.

התורה והנבואה הינן שתי דרכים שונות. התורה מבטאת את פנייתו של ה' לעולם על ידי העולם עצמו, על ידי מצוות מעשיות, פרטים ודקדוקים, ואילו הנבואה מבטאת את פנייתו של ה' לעולם על ידי ה' עצמו. במהלך הנבואה האדם לא חווה את נוכחותו של ה' בעולמו, אלא חווה את נוכחותו שלו בעולמו של ה' (ולכן לא פלא שהתחלופה למפגש הנבואה היא תפילה, שפועלת פעולה זהה, רק לא על ידי רובד המעשה אלא על ידי רובד הדיבור). ה' מרים את האדם להיות בעל פרמטרים של מעלה, בחינת איש האלהים, שהוא לא באמת איש, במובנים רבים.

מפגש התורה, הוא המפגש בין האדם לאלהיו דרך האמצעי שניתן אמנם מלמעלה אך מדבר בשפה של למטה, הוא מה שאנו עושים תמיד בעבודת ה'. אין מפגש הנבואה, שהוא המפגש בין האדם לאלהיו בשפה של אלהיו עצמו, סותר את מפגש התורה. הם שתי דרכים שונות ששתיהן נצרכות, אך מפגש הנבואה הוא המפגש שחסר לנו בתשעה באב, עת נחרב מקדשנו.

אך ניתן להציע גם הצעה מעט שונה ביחס בין שני המפגשים הללו. אולי שני המפגשים הללו אינם אלא אחד. מה שאנו עושים במפגש התורה, הוא בעצם מפגש הנבואה. כזכור, התורה ניתנה בנבואה, ואותו איש האלהים, אדון כל הנביאים, הוא זה שנתן את התורה (גם ההצעה הקודמת לא סותרת עובדה זו, אלא היא מסבירה ששתי הדרכים נצרכות, אף שהן שונות, ולכן משה היה גם וגם). מפגש הנבואה הוא המקור למפגש התורה. מה שמתגלה במקדש זה שגם אותם פרטים ודקדוקים אינם אלא נוכחות חסרת אמצעים. העולם כולו הוא ביטויו של ה', ולכן נוכחות האדם בעולמו של ה', היא נוכחותו בעולמו של עצמו. ובזה יובנו הפרטים ההלכתיים הרבים אשר בהלכות המקדש ובהלכות התפילה.