הארות ליום הכיפורים מתוך כתביו של רסל זיו חן זצל (היד)_pagenumber_compressed

לק"י

הארות ליום ה כ יפ ורים

מ תוך כתביו של

רס"ל זיו חן זצ"ל )(הי"ד

שנתעלה על קידוש ה', בהגנת העם והארץ

במל חמת חרבות ברזל

אדר תשפ"ד

הכוהן הגדול ביום הכיפורים ,מקטיר קטורת בקודש הקודשים בבית המקדש . מטח

לק"י/יא תשרי ה'תשפא

ערכו של ערב יום הכיפורים

זיו חן זצ''ל

צריך לשאול: מהי סברת מי מהראשונים שמצוות התשובה ביום הכיפורים היא דווקא בערבו

(ההשלכה הישירה בוידוי שאנו אומרים במנחה)? עוד:צריך להקשות מ ה מיוחד בערב יום

?הכיפורים, שמנהג רבים להרבות בו בסעודות

כדי להבין זאת, מוטל יהיה עלינו להבין מה עניינו של ערבו של יום כלשהו. במבט פשוט, ערב .יום הוא ההכנה אליו, אנחנו מכינים את צרכינו, הגשמיים והרוחניים, לקראת אותו יום הקרב .)במבט יותר עמוק, הארת אותו יום מתפשטת גם על ערבו (כשם שהיא מתפשטת על מוצאיו

אמנם גם על המבט היותר עמוק, ניתן להסתכל בשתי דרכים. האחת, הארת אותו יום .מתפשטת גם על ערבו, אך בעצמותו הוא יום אחר לגמרי, הוא פשוט מושפע מהיום הקרב

השנייה , הארת אותו יום מתפשטת גם על ערבו, וזה ביטוי ששניהם בעצמותם אינם אלא אותו דבר, ושכל הביטויים השניותיים שלהם נועדו .רק לחדד זאת לפי זה, יוצא שערבו של יום

.הכיפורים הוא בעצם, במהותו, יום הכיפורים

באמת ביום הכיפורים אנו טובלים במקווהו של ה', הוא מציף אותנו בחסדיו. בהקשר הזה, יום הכיפורים דומה לפורים, בשניהם אנחנו נעזרים באיזשהו שינוי דרמטי גופני כדי לעבור .מהתודעה הבסיסית והנכונה שלנו, שהיא תודעת קו אמצע, אל תודעה אחרת, תודעת קו ימין

הגוף שלנו הוא ה עוגן שלנו בשמאל, ולכן כאשר אנחנו מטשטשים אותו על ידי חומר מסוים או על ידי חוסר סיפוק חומרים מסוימים, אנחנו יכולים לקבל תודעה אחרת, תודעה שטוב שנקבל פעמיים בשנה, בלבד שגם הן רק מחדדות את תודעת קו אמצע, להראות שהוא כולל בתוכו

גם את הימין וגם את השמאל (המחודד )בימים אחרים , הוא כולל בתוכו נוכחות ה' ונוכחות .אדם, מתוך אחדותם המלאה המולידה איזונים מעין אלה

לפי זה, החידוש איננו על ערב יום הכיפורים, החידוש הוא דווקא על יום הכיפורים עצמו! הקשר בין ערבו לעצמו הוא מה שנותן לעצמו את חשיבותו, שכן ערבו הוא התודעה הנכונה, עצמו רק

.בא לחדד אותו, אמנם באמת מתגלה לבסוף שהכל שווה "על דרך הרמז נאמר ש"ט תשרי עולה כמניין "שם לו חק ומשפט", שהמשפט הוא דווקא בערב יום הכיפורים, ובזה תתורץ

.הקושיה הראשונה

כמו כן "עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" המסתיימים ביום הכיפורים עצמו, להורות שיום הכיפורים מחזיר אותנו לאותה הנהגה קיצונית של משה שלחם לא אכל ומים לא שתה, אך באמת אין זו הדרך הבסיסית, הדרך הבסיסית היא דרך קו אמצע, ולכן דווקא "עם ה' ארבעים

"יום וארבעים לילה.לא מתקיים ביום הכיפורים אלא ב"ט תשרי", ובזה תתורץ הקושיה השנייה

1

לק"י/ט אלול ה'תשעח

1

חטא של ניכור וחטא של התנכרות

ליום הכפורים

זיו חן זצ''ל

הרמב"ם מחלק את ההלכות הנוגעות ליום הכפורים לשתי חטיבות. האחת, הלכות שביתת

.עשור אשר בספר זמנים. השנייה, הלכות עבודת יום הכפורים אשר בספר עבודה ,על פניו

חלוקה סבירה מאוד, אלא ש ביום טוב אנו מוצאים נוכחות של הלכות העוסקות ב קרבנות כשלמי שמחה, שלמי חגיגה ועולת ראיה, בספר זמנים, ולא בספר עבודה או בספר הקרבנות, כיוון שהן שייכות לזמנים מסוימים, וכאן צריך לשאול מדוע הלכות קרבנות יום

.הכפורים לא נוכחות בספר זמנים, לצד הלכות שביתת היום

,ניתן להבין שישנם שני עניינים שונים ביום הכפורים, ושניהם לא קשורים האחד לשני כלל עניין העבודה ועניין השביתה. ישנו צד ביום הכפורים בו אנו עובדים, פועלים, מנסים להתקרב. בעקבות מעשים אלו שלנו, מתקרב ה' אלינו, ומה מקווה מטהר את הטמאים, כך הקדוש ברוך הוא מטהרנו. עבודה זו רבה היא, היא כוללת מעשים רבים ומדוקדקים, שאף

.שועל מקדש ותיק ככהן הגדול נדרש שבוע ימים ללמדה ולשננה טרם יום העבודה הזה עבודת יום הכפורים לא נקראת עבודה כיוון שהיא מה שעושים ביום הכפורים, אלא היא נקראת עבודה כיוון שמהותה היא העבודה (במקביל לשביתה, שהיא יותר מסתם חוסר

.)עשייה

אך ישנו עניין נוסף ביום הכפורים, צד השביתה. בצד זה אנו לא עושים כלום. מדוקדק מהרמב"ם, וכך דקדקו רבים, שאף עינוי יום הכפורים נובע מהשביתה בו. במובן הזה, כל 'מהות היום נסובה על החוסר, על האין, על הפסיביות. רבים הבינו זאת כנסיון התקרבות לה על ידי חוסר הניסיון, בקשה כנה מה' שיטהרנו, הצהרה כי העולם הזה וכל המעשים כולם לא

מעניינים אותנו, והכרזה כי רק בצילו אנו חומדים לשבת, אך כעת נבין אותה באופן ההפוך– אין מטרת השביתה התקרבות לה' על ידי חוסר המעשים, אלא מטרת השביתה היא ביטוי

.'המרחק מה

שני הפנים הללו ביום הכפורי ם מבטאים את שני סוגי החטאים. הפן האחד, הוא הפן האקטיבי שבחטא. בפן זה, האדם מכיר את ה' ומכיר בו, יודע את תורתו ויכול לדבוק בה, אך בוחר במודע לו לעשות זו. המעשה הנכון בעיני ה' נוכח בחייו, והוא בוחר להידחות ממנו. הפן השני, הפן הפסיבי, מבטא סוג אחר של חטא, הסוג בו אדם כלל לא מכיר בה'. ייתכן והוא ,יודע שהמעשה שהוא עושה אסור, ואולי אפילו מכיר טעמים רבים מדוע המעשה הזה אסור אך הוא אדיש כלפי איסור זה. יותר מכך, הוא אדיש כלפי ה'. ה' כלל לא נוכח בחייו, ואף לא תורתו. בעוד החטא הראשון יצר יחס מסוים, יחס שלילי, החטא השני כלל לא מכיר ביחס

.הזה או בקיום הצד השני

.ההבדל בין מזיד לשוגג הוא ההבדל בין שני החטאים הללו. חטא במזיד יוצר יחס שלילי לעומתו, השוגג הוא אדם שלא ידע את ההלכה. אדם כזה ה' לא נוכח בחייו. אין לו כלל יחס אליו, כיוון שהוא לא מכיר בו. נוכח אדם כזה אנו פחות מחמירים כיוון שאנו מבינים שבסך הכל צריך לעורר אותו להכיר בצד השני, ולא שיש בו בעיה מהותית. בעוד המזיד חטא חטא

2

לק"י/ט אלול ה'תשעח

2

של התנכרות, של ניתוק היחסים בינו לה' לעולם או הפיכתם לשליליים לעד, השוגג חטא

.חטא של ניכור, מעשה הפיך

הרמב"ם, שהכיר בין שני סוגי החטאים הללו ובין שני העניינים הללו, השונים בתכלית האחד

.מן השני, חילק את הלכות היום הקדוש לשני חלקים, וסירב לחבר ביניהם

3

לק"י/ח תשרי ה'תשפ

1

עבודת אהרן

ליום הכפורים

זיו חן זצ''ל

:הגמרא בנדרים (לה:) שואלת

?איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא

אותם כהנים, האם הם שלוחינו, או שהם שלוחי שמים? האם הם הצדיקים שרק הבטה קלה בפניהם גורמת לנשמתנו להתעורר למקורה, מלאכי כפרה, או שהם אינם אלא שגרירי

?הקודש העליון כאן עלי אדמות

אפשר אולי שההדיוטות הם שלוחינו, ואילו הכהן הגדול הוא שלוח השמים. ההדיוטות

עוסקים הם כל העת בכפרת עם ישראל, איש ישראל בא איתם במגע בלתי- אמצעי, הם ,זמינים אליו למצוקותיו וגרים בקרבתו. לעומתם, הכהן הגדול עוסק בעבודת המקדש עצמה בנרות המנורה המאירה את מרחב הקודש, בלחם הפנים המזין אותו, בקטורת המנעימה

.אותו וקושרת אותו לקודש הכללי

אמנם היה אחד שהיה גם וגם. אהרן הכהן, האיש שנוכחותו המתמקדת בקודש לא הפריעה לו להיות אוהב שלום ורודף שלום, האיש שעיסוקו המלא בפנימיותו לא מנע ממנו לאהוב את

.הבריות החיצוניות לו, ולקרבן לתורה, אל פנימיותו. כזה היה אהרן הכהן הגדול מאחיו

:)על איש כזה נאמר (ויקרא טז

'(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶה אַחֲרֵּי מֹות שְנֵּי בְנֵּי אַהֲרֹן בְקָרְבָתָם לִפְנֵּי ה' וַיָמֻתּו: (ב) וַיֹאמֶר ה

אֶל מֹשֶה דַבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיָך וְאַל יָבֹא בְכָל עֵּת אֶל הַקֹדֶש מִבֵּית לַפָרֹכֶת אֶל פְנֵּי

הַכַפֹרֶת אֲשֶר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמּות כִי בֶעָנָן אֵּרָאֶה עַל הַכַפֹרֶת: (ג) בְזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל

:הַקֹדֶש בְפַר בֶן בָקָר לְחַטָאת וְאַיִל לְעֹלָה

ובפשטי המקראות, רק על איש כזה נאמר ְב זֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹדֶש (בהמשך הפרשייה אהרן לא הופך לכהן כפי שאנו מוצאים לפעמים, אלא נשאר אהרן). אהרן הוא נושאה של

.עבודת יום הכפורים אהרן זה שכאמור לא רואה סתירה בין פנימיותו לחיצוניותו ונוהג כך לחלוטין, הוא האיש שיכול לבוא אל הקודש, ככה כפי שהוא, על תאוותיו, על קנאותיו, על

.חמדותיו, על אהבותיו, על שנאותיו, על מרמוריו, על רגשותיו וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶה אַחֲרֵּי מֹות

שְנֵּי בְנֵּי אַהֲרֹן בְקָרְבָתָם לִפְנֵּי ה' וַיָמֻתּו... בְזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹדֶש , אהרן בא אל הקודש לא במושלמותו ובריבוי מעשיו הטובים, אלא דווקא בשברון הלב שלו, בדממתו

.הזועקת יותר מכל זעקה, בשכול שלו

4

לק"י/ח תשרי ה'תשפ

2

השאלה איננה האם אלה הרגשות סותרים את הקודש, הם לא, ולהיפך; השאלה היא האם .האדם מצליח לראות איך הם לא סותרים את הקודש אלא להיפך

ב העמקת זה :).יובנו דברי ברוריה אשת רבי מאיר (ברכות י

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי

?מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך- משום

!דכתיב: יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב

והקשו כולם: הרי על פי הניקוד, החטאים כאן הם חוטאים, ולא חטאים! אמנם צריך לדקדק

ו לומר שיש הבדל בין חטא לחוטא, חטא הוא אדם שעניינו הוא החטא, וחוטא הוא אדם ,החוטא באופן מקרי. לפי זה ברוריה לא אומרת שיתמו מעשי החטא, אלא יתמו מפנימיות האדם מעשי החטא, לא יהיו בעלי חטא, אך יהיו חוטאים. לא רק רגשותיו האנושיים של האדם רצויים בקודש, אפילו חטאי האדם רצויים בקודש. אהרן הנכנס פנימה לא נכנס אחרי שהתכפרו לו חטאיו, אלא הוא נכנס כדי לכפר על חטאיו. איך יתכן? כיון שמבחינתו אין

סתירה בי.ן פנימיותו לחיצוניותו, הוא מבין איך מלכתחילה החטא מקרי לו

כך הוא כל יום הכפורים. מצד אחד, הוא שבת שבתון, קדושה היורדת מלמעלה למטה, ומצד שני, הוא נקבע על ידינו בשונה משבת, קדושה העולה מלמטה למעלה. גם כאן, השאלה איננה האם יש סתירה בין הקדושות השונות, שכן אין, ולהיפך. השאלה היא האם אנו .מצליחים לראות זאת. אהרן בא אל הקודש, וה' יורד למשכן ומכפר עליו ועל כל ישראל ,ישראל ואביהם שבשמים מתאחדים באותו יום, אביהם שבשמים על דרישותיו ועל תביעותיו וישראל על קיומם ועל רגשותיהם, ומתגלה כי כל הסתירה שהייתה מלכתחילה ביניהם לא

הייתה אלא .אחיזת עיניים, דיכוטומיה מיותרת

5

ל ק"י/התשע "ט

1

היום הטהור

ליום הכפורים

זיו חן ז צ''ל

)במשנה ביומא (ו, ב :אנו למדים

והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן

גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרי ם ברוך שם כבוד מלכותו

לעולם ועד.

:).יובנו הדברים על פי הזהר בפרשת בשלח (נז

כתיב (תהלים קמה) קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, מאי באמת, כמה

דאוקימנא (מיכה ז) תתן אמת ליעקב דידע ליחדא שמא קדישא בצלותיה (נ"א

בעלמא) כדקא יאות, ודא פולחנא דמלכא (נ"א דשמא) קדישא, ומאן דידע ליחדא שמא

קדישא כדקא יאות, אוקים אומא יחידא בעלמא דכתיב (שמואל ב ז) ומי כעמך

כישראל גוי אחד בארץ, ועל דא אוקימנא כל כהן דלא ידע ליחדא שמא קדישא כדקא

יאות לאו פולחניה פולחנא, דהא כלא ביה תליא פולחנא עלאה ופולחנא תתאה, ובעי

,לכוונא לבא ורעותא בגין דיתברכון עלאי ותתאי, כתיב (ישעיה א) כי תבאו לראות פני

כל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא ולא אתכוון ביה בלבא ורעותא ודחילו בגין

.דיתברכון ביה עלאי ותתאי רמאן ליה צלותיה לבר וכלא מכריזי עליה לביש

'יש בחינת יחוד השם, שהוא מבטא את היראה ואת הריחוק, שאמנם קורא ליחוד בינינו לה אך רק מכוון לכך, לא עושה זאת. לחילופין, בחינת כוונת הלב מבטאת את האהבה ואת

.הקרבה, את הרצון להגיע ולנגוע. ננסה לקחת דברים אלו ליום הכפורים

ביום הכפורים הכהן הגדול נכנס לקדשי הקדשים. פעולה זו בודאי דורשת ממנו יראה גדולה המובילה לרתיעה, אך היא נובעת בבסיסה מאהבה הפועלת השתוקקות, זו המעוררת אצלו מלכתחילה את הרצון להיכנס. ביום הכפורים על הכהן הגדול לייחד את שמו יתעלה, וגם ;לרצות להתאחד עמו; ביום הכפורים על הכהן הגדול לא לראות סתירה בין המרחק לקרבה ,ביום הכפורים הכהן הגדול נכנס ויוצא, יוצא ונכנס. הוא לא טוען לבעלות על קודש הקדשים

.אך הוא גם לא זר לו

יראה ואהבה משולבות אלו יכולות להביא לברכת העליונים והתחתונים. העליונים לא יכולים להתברך ללא המרחק, כיוון שאם הם לא רחוקים מה', הם חלק ממנו, ובכך הם לא מבורכים אלא בטלים. התחתונים לא יכולים להתברך ללא הקרבה, כיוון שאם הם לא קרובים לה', הם ,לא מבורכים אלא מנותקים. יראה ואהבה משולבות אלו יכולות להביא גם להקמת האומה

אותה אומה שהיא שליחתו של ה' (מה שמעיד על קרבה ומצריך אותה ), אך בעולם הזה (מה

שמעיד על ריחוק ומצריך אותו).

6

ל ק"י/התשע "ט

2

המשנה האחרונה ביומא (ח, ט), המשנה המתארת את גמר התהליך, את היעד של כל היום

:הקדוש, מלמדת אותנו כך בשם רבי עקיבא

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם

שבשמים שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר (ירמיה

י"ז) מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את

ישראל.

ביום זה אין ה' נבדל מאיתנו, הוא לא נפרד, הוא רחוק. אנחנו על אותו ספקטרום. קדושה .היא נבדלות, אך ביום הכפורים אין זה העניין. ביום הכפורים העניין הוא בטהרה, בנקיות מעצם היותנו שרויים בעולם הזה אנו לא טהורים לחלוטין, אך אם ה' יחליט לערות עלינו מים ממרום, נוכל להיטהר באופן יחסי. מקוה ישראל ה'. ביום הכפורים אנו אומרים את השם המפורש, אך משתחוים. ביום הכפורים אנו נטהרים, אך לא מתאחדים. ביום הכפורים אנחנו

.נכנסים, ומיד אחר כך יוצאים

יתכן שהדברים יכולים להסביר לנו את כל המהלך מראש חודש אלול ועד יום הכפורים. אלול הוא ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי, מצב של קרבה גמורה, אנו מתנהגים כאילו התאחדנו עם ה'. קרבה זו מובילה למחילת עוונות חסרת פרופורציות. אמנם הקרבה הגמורה הזו מתישהו מתחילה להישחק, כיוון שבסופו של דבר, משמעותה מחיקת הזהויות האישיות של כל אחד מהצדדים, ועד שלא תהיה התאחדות מלאה, כל צד זקוק למימוש הזהות האישית שלו. זהו ראש השנה, יום המלכת ה', היום בו ה' ממליך את עצמו עלינו (דינא קשיא) ולאחר

מכן אנו ממליכים אותו על עצמנו (דינא רפיא .), כלומר, היום בו מתבטא הריחוק

כעת אנחנו מצד אחד, מכירים אחד בשני, כל צד מבין שעליו להכיל את מימוש הזהות האישית של הצד השני, ומצד שני, מעוניינים בקרבה, אף שהיא מובילה לויתורים. עשרת ימי

.תשובה מכוונים לנקודה הזו:)כך כותב השלחן ערוך באורח חיים (תרג, א

.אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר

בעשרת ימי תשובה אנחנו מחמירים יותר, מתקרבים יותר, מוכנים להתמסר יותר, עד שביום הכפורים אנחנו מגיעים להתמסרות הטוטאלית, אך לא התמסרות טוטאלית שבה אנחנו

.עוקדים את עצמנו, אלא מוכנים לותר על עצמנו כאן מגיעה אותה כפרה אלהית ויורדת עלינו בויתור ענק על שורת הדין, אך אין זה ללא שום ויתור מצידנו, אלא אנו צמים ו מתענים ועובדים ומתודים, אך אין זה מתוך פעולה חיובית של התמסרות, אלא מתוך שביתה

.)(כדקדוק המפורסם ברמב"ם בספר המצוות ובהלכות שביתת עשור ביום הכפורים אנו חווים

את המדרגה הזו ובסוכות אנו חוגגים אותה– היציאה מן הבית שלנו, הויתור על הטומאה שמסביבנו, לא כדי לחיות במרחב של ה', אלא כדי ליצור מרחב טהור אליו יוכל ה' להיכנס

.תוך ויתור על מרחבו הטבעי הקדוש שלו

זו הטהרה. הטהרה איננה קדושה .או התקדשות, היא לא חותרת למעלה כונת הלב מובילה

ליחוד השם, האהבה מהולה ביראה . הטהרה היא בסך הכל ויתור על כל מה שמסביבנו שאיננו מסביבו. אנחנו נשארים במרחב שלנו, אך יותר נקיים. הכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקדשים כיוון שהוא לא טמא, אך הוא לא יכול לשהות שם יותר מדי כיוון שהוא לא

.קדוש, אלא רק לא טמא, רק טהור. אין יום הכפורים היום הקדוש, כי אם היום הטהור

7

לק"י/תשרי ה'תשפב

1

תוספת יום הכ י פורים

כפרת ה' או כפרת ישראל

זיו חן זצ''ל

.החקירה ומחלוקת רבי וחכמים האם מרכזה של כפרת יום הכפורים בכפרתו של ה' או :בכפרתם של ישראל? במחלוקת זו לכאורה נחלקו רבי וחכמים. המשנה [יומא פה:] מלמדת

מיתה ויום הכפורים- .מכפרין עם התשובה

:הגמרא דנה בכך

מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. עם התשובה- אין, בפני עצמן- לא, נימא דלא כרבי. דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה +]מסורת הש"ס: [מהלועג על חבירו+ )תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ (מפורק עול

ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה- יום הכפורים מכפר, ואם

!לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר- אפילו תימא רבי, תשובה בעיא יום הכפורים

- .יום הכפורים לא בעיא תשובה

אם כן, במבט פשוט, נחלקו רבי וחכמים האם עצמו של יום מכפר או שהתשובה של היום מכפרת. עצמו של יום יכול לשקף את כפרת ה', והתשובה של היום יכולה לשקף את כפרת

.ישראל, ואם כן, יוצא שנחלקו בחקירתנו זו. ננסה ללמוד את דין תוספת יום הכפורים לאור זאת

.הפרשיות:בפרשיית עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים [ויקרא טז, ל] לכאורה זה מפורש

.כִּי בַּיֹום הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵּיכֶּם לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם לִּפְנֵּי ה' תִּטְהָרּו

.'המכפר והמטהר איננו אלא ה :הפרשייה שלנו [ויקרא כג] מלמדת

(כו) וַיְדַבֵּר ה' אֶּל מֹּשֶּה לֵּאמֹּר: (כז) אְַך בֶּעָׂשֹור לַחֹּדֶּש הַשְבִּיעִּי הַזֶּה יֹום הַכִּפֻּרִּים הּוא מִּקְרָא קֹּדֶּש יִּהְיֶּה לָכֶּם וְעִּנִּיתֶּם אֶּת נַפְשֹּתֵּיכֶּם וְהִּקְרַבְתֶּם אִּשֶּה לַה': (כח) וְכָל מְלָאכָה

לֹּא תַעֲׂשּו בְעֶּצֶּם הַּיֹום הַזֶּה כִּי יֹום כִּפֻּרִּים הּוא לְכַפֵּר עֲלֵּיכֶּם לִּפְנֵּי ה' אֱֹלהֵּיכֶּם: (כט) כִּי כָל הַנֶּפֶּש אֲשֶּר לֹּא תְעֻּנֶּה בְעֶּצֶּם הַּיֹום הַזֶּה וְנִּכְרְתָה מֵּעַמֶּיהָ: (ל) וְכָל הַנֶּפֶּש אֲשֶּר תַעֲׂשֶּה

ַכָל מְלָאכָה בְעֶּצֶּם הַּיֹום הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶּת ה נֶּפֶּש הַהִּוא מִּקֶּרֶּב עַמָּה: (לא) כָל מְלָאכָה לֹּא תַעֲׂשּו חֻּקַת עֹולָם לְדֹּרֹּתֵּיכֶּם בְכֹּל מֹּשְבֹּתֵּיכֶּם: (לב) שַבַת שַבָתֹון הּוא לָכֶּם וְעִּנִּיתֶּם

:אֶּת נַפְשֹּתֵּיכֶּם בְתִּשְעָה לַחֹּדֶּש בָעֶּרֶּב מֵּעֶּרֶּב עַד עֶּרֶּב תִּשְבְתּו שַבַתְכֶּם

,"המילה עצם מופיעה כאן שלוש פעמים, והמילה יום חמש. היום עצמו נקרא "יום הכפרים ועניינו "לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם". עם זאת, לפנינו כאן גם העינוי וגם המלאכה, אך דומה שיש לפרשם באופן שלא יעמיד אותם כמוקד הכפרה, המופיעה גם כאן וגם בפרשיית עבודת

הכהן הגדול כאמו.'ר, בתור כפרת ה

לפי זה, ברור שלא שייך להוסיף מהיום התשיעי או מהיום האחד עשר על יום הכיפורים, סגולת

.היום עצמו היא המכפרת, לא בחירתו של האדם! כפרת ה' ולא כפרת ישראל כל כך הרבה

.פעמים המילה עצם וכל הרבה פעמים המילה יום

8

לק"י/תשרי ה'תשפב

2

.הברייתא הראשונה .אלא שבמקורות רבותינו אנו רואים שישנו דין תוספת יום הכיפורים :הגמרא ביומא [פא:] מביאה את עצם הדין כפי שהוא מופיע בברייתא הראשונה שנלמד

תניא: ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש, יכול יתחיל ויתענה בתשעה- תלמוד

לומר בערב. אי בערב- יכול משתחשך- תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו

מנין? תלמוד לומר מערב עד ערב. ואין לי אלא יו מסורת+ )ם הכפורים, (ימים טובים ) מניין? תלמוד לומר תשבתו. אין לי אלא (ימים טובים, שבתות+]הש"ס: [שבתות מנין? תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד? כל+]מסורת הש"ס: [שבתות, ימים טובים+

מקום שנאמר שבות- . מחול על הקודש+]מסורת הש"ס: [מוסיפין+ )(מכאן שמוסיפין

הברייתא לומדת שישנו דין תוספת יום הכיפורים, ויותר מכך, לומדת את דיני תוספת שבת ותוספת יום טוב ממנו, "מכאן שמוסיפין מחול על הקודש". לפי זה, יוצא שיש מקום גדול, אולי שווה בין שווים, גם לכפרת ישראל, הנה, יכולים ישראל להוסיף מחול על הקודש ולהרחיב את

עיצומו של יום גם ליום התשיעי וליום האחד עשר. נשים לב כי הברי יתא הראשונה לא דיברה

.על תוספת מלאכה, כי אם על תוספת עינוי

.הברייתא השנייה :הברייתא השנייה [פא.] לומדת לא את עצם הדין, אלא את תוקפו

תנא מייתי לה מהכא: ועניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו, יכול יהא ענוש על

תוספת מלאכה - ,תלמוד לומר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה

על עיצומו של יום- ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה, יכול לא יהא ענוש

כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי- תלמוד לומר כי כל

הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום- ענוש כרת, ואינו

.ענוש כרת על תוספת עינוי

יכול לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה- תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה. יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת

עינוי. ודין הוא: ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימי ם טובים - אינו מוזהר עליה, עינוי

שאינו נוהג בשבתות וימים טובים - ?אינו דין שלא יהא מוזהר עליו

הברייתא השנייה לומדת שאין לא כרת ואפילו לא אזהרה, לא בתוספת עינוי ולא בתוספת מלאכה. בכך הברייתא ממרכזת אותנו על הציר בין ה' לישראל, ומלמדת אותנו שאמנם יש

מקום לכפרת ישראל, אך הוא מקום מוגבל, ובוודאי לא שווה בין שווים – לתוספת יום הכיפורים

אין כרת ואפילו לא אזהרה .

כמו כן, הברייתא השנייה לא מבחינה בין מלאכה לעינוי, ושלא כברייתא הראשונה. מה ההבדל בין עינוי למלאכה? כאשר אדם מוסיף ושובת ממלאכה שעה לפני חלות הזמן שעליו לשבות ממנה, הרי שהוא פשוט שבת יותר זמן, בכמות יותר גבוהה. לעומת זאת, כאשר אדם מוסיף

ומתענה שעה לפני חלו ת הזמן שעליו להתענות בו, הרי שהוא לא רק התענה בכמות יותר .גבוהה, אלא גם ההתענות שלו באיכות יותר גבוהה

לפי זה, יתכן שההבחנה בין עינוי למלאכה, המיוחסת לברייתא הראשונה, מבינה שהשביתה היא רק חלק מצביון היום הקדוש, הנובע מהיותו מקרא קודש, ולא חלק מהכפרה, הייחודית לעובדה שמדובר ביום הכיפורים. אם כן, תוספת עינוי ביום הכיפורים מדגישה את כפרת

ישראל, ולכן היא לא רוא.ה טעם להרחיב את איסור המלאכה, שלא קשור אליה

9

לק"י/תשרי ה'תשפב

3

לעומתה, חוסר ההבחנה בין עינוי למלאכה, המיוחס לברייתא השנייה, מבין שאכן, קיים ההבדל הזה בין עינוי למלאכה, אך אין לו משמעות בנידוננו, כיוון שהתוספת לא נועדה להרחיב את הכפרה, אלא להרחיב את מקרא הקודש, על כל ענפיו, ענף העינוי וענף המלאכה, אך באמת

אין בו עניין מצד הכפרה, שכן הכפרה לא שייכת לתוספת, היא שייכת ליום עצמו בלבד, הכפרה .היא כפרת ה', והיא איננה כפרת ישראל

.שיטת הרמב"ם כאמור הברייתא הראשונה עסקה רק בתוספת עינוי, ואילו הברייתא השנייה עסקה גם בתוספת מלאכה. לכאורה, ניתן לומר לפי זה שיש סתירה בין הברייתות הרמב"ם

:[א, ו] כותב

כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה, וצריך ועניתם את+ויקרא כ"ג+ להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה

הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מלילי אח ד עשר סמוך לעשירי שנאמר

.מערב עד ערב תשבתו שבתכם

הרמב"ם מדבר רק על תוספת עינוי, וכמו כן, משתמש בלשון של הברייתא הראשונה, ומכאן ,לכאורה שהוא פוסק כברייתא הראשונה, וקשה כיצד הוא מסתדר עם הברייתא השנייה

:שלכאורה באופן ברור כוללת גם תוספת מלאכה. הרב המגיד מקשה זאת ומתרץ

וצריך להוסיף וכו'. מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה. ובפרק יוה"כ נראה שהדבר

במחלוקת תנאים ששם יש מי שדרש יכול יהא מוזהר על תוספת מלאכה ת"ל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה וברייתא אחרת שנו שם ועניתם את נפשותיכם וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו'. ימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתות מנין ת"ל שבתכם הא למדת

שכל מקום שנא מר שבות מוסיפין מחול על הקדש. ושם אמרו דאיכא מאן דמוקים לה להאי קרא לדרשא אחריתא והיא ידועה בגמרא שכל האוכל ושותה בתשיעי ונתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו נצטוה להתענות ט' ועשירי והתענה ולזה כתב רבינו

.תוספת בענוי בלבד

אבל ההלכות נראה דעתם לפסוק כדברי הברייתא ששונה תוספת לכל יום קדש 'והביאו משני הברייתות מקצתן כאילו הן ברייתא אחת ופ"ק דר"ה (דף ט') אמרו דר ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור"ע דורש לכל האוכל ושותה וסובר רבינו שהם

חולקים וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. אבל דעת שאר המפרש ים שתוספת יש מן התורה

.אפילו בשבתות וימים טובים וכן נראה מן ההלכות

הרב המגיד מסביר שמדובר במחלוקת תנאים, ובין הברייתות ישנה מחלוקת. הוא מכריח זאת

מכך שאנו רואים בהמשך הסוגיה לאחר הברייתא הראשונה שמהמילה "ועניתם " לומד ר' חייא מדיפתי את החיוב לאכול בתשיעי, וממילא ברור שיש מחלוקת גם בין הברייתות, הרי הברייתא

.הראשונה לומדת את דבריה בדיוק ממילה זו לפי זה, הרמב"ם פ וסק כברייתא ה שנייה, הרי

.גדול ר' עקיבא מחברו

לעומת זאת, לפי בה"ג, מסביר הרב המגיד, אין מחלוקת בין הברייתות, אלא את עצם התוספת

.אנו לומדים מ"ועניתם" בברייתא הראשונה ואת שאר הדינים בברייתא השנייה

10

לק"י/תשרי ה'תשפב

4

:הלחם משנה הקשה רבות על הרב המגיד

וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו. דברי ה"ה ז"ל הם קשים שהוא ז"ל כתב שפסק כברייתא האמורה ביוה"כ יכול (לא יהא בכלל עונש אבל) יהא מוזהר על התוספת מלאכה וכו' וזה א"א שהרי גם שם באותה ברייתא (דף פ"א) אמרו יכול (לא

יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל) יהא מוז הר על תוספת ענוי וכו' ונראה שם באותה הברייתא שאין איסור תוספת לא במלאכה ולא בענוי. ועוד קשה דאם הוא דורש קרא דועניתם לדרבי חייא בר רב מדיפתי כנראה מדברי ה"ה ז"ל איך הוא כתב הדרשה של ברייתא אחרת הנזכרת שם שאוסרת תוספת בשבת ויו"ט שכך שנו שם יכול יתחיל

ויתענה וכו' ת"ל וכו' ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל תשבתו אין לי אלא ימים טובים שבתות מנין ת"ל שבתכם וכו' ע"כ. הרי מבואר שם שיש תוספת בשבתות וימים טובים וכיון דהוא דריש הדרשה כאותו הברייתא איך כתב שאין איסור תוספת בשבתות

וימים טובים. וגם קשה דאיך שפסק כר"ע דבפרקא קמא דר"ה (דף ט') הקשו ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה וכו' ותירצו לכדרבי חייא בר רב מדיפתי משמע דלר"ע אין איסור תוספת אפילו בענוי דאם יש תוספת בעינוי מאי מקשה האי קרא מאי עביד ליה הא

.מבעי ליה לאיסור תוספת בעינוי

מהרמב"ם עולה שיש איסור בעינוי, ואם כן, הוא לא יכול לפסוק כ שנייה, הרי בשנייה נאמר !במפורש שהוא לא נענש ואפילו לא מוזהר, לא על עינוי ולא על מלאכה ,כמו כן הרמב"ם ממש לוקח את הדרשה של הברייתא הראשונה, ואיך ניתן לומר שהוא פוסק כברייתא השנייה? עוד 'יש להקשות, מוכח שלר' עקיבא אין תוספת עינוי, הרי שבסוגיה בראש השנה הקשו מה ר עקיבא לומד מ"ועניתם" ונתנו תירוץ, אך מפסוק זה למדנו את תוספת עינוי, ואם לר' עקיבא יש

תוס ?פת עינוי, מדוע לא מסבירים שהוא לומד תוספת עינוי

:כעת מביא הלחם משנה את דברי מהר"י בן לב

וכבר הקשה החכם מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים (דף קמ"ב) כל אלו הקושיות ושם תירץ תירוץ דחוק כאשר תחזינה עיניך שם והם באמת דברים דחוקים ועוד קשה על דבריו דכפי העולה מכלל דבריו דרבינו סובר דהאי ועניתם לא אתי לדר' חייא בר רב

מדיפתי ואף על פי שהגמרא תירץ כן לד עת ר"ע הוא לרווחא דמלתא וא"א לומר כן שהרי רבינו ז"ל כתב בפ"ג מה' נדרים וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שני כל ימיו ופגע בו יום זה והרי יום טוב או ערב יוה"כ הרי זה חייב לצום ואצ"ל פגע בו ראש חדש

פגע בו חנוכה ופורים וכו' הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים צ 'ריכים חיזוק וכו הרי מבואר שם שבערב יוה"כ איסור הענוי בו הוא מן התורה וזה הדבר לא יצא לו לרבינו ז"ל ממקום אחר אלא מהא דר' חייא בר רב מדיפתי וכ"כ הרב בית יוסף ז"ל בריש הלכות ראש חדש ואף על פי שהוא שהוא הקשה שם דמ"מ לא היה לו לרבינו

ז"ל לקרותו מן התורה דאין דרשה זו כר' חייא בר רב מדיפתי אלא אסמכתא בעלמא אין זו קושיא כלל דדרשא דרבי חייא בר רב מדיפתי מיתורא דקרא דרשינן ליה וכדאמרו בפ"ק דר"ה ור"ע האי ועניתם וכו' מאי עביד ליה מיבעי ליה לדרבי חייא וכו' משמע

דמיתורא דרשינן ליה וא"כ דרשה גמורה היא וא"כ כיון שהוא פסק כר' חייא בר רב מדיפתי וכמו שנתבאר א"כ ראוי לקרותו מן התורה וא"כ למדנו מכאן שפסק כר' חייא

.בר רב מדיפתי ודלא כמהר"י ן' לב ז"ל

11

לק"י/תשרי ה'תשפב

5

מהר"י בן לב מתרץ קושיות אלו על הרב המגיד בסברו שמה שנאמר שם אצל ר' עקיבא הוא לרווחא דמילתא בלבד. מקשה הלחם משנה: מהרמב"ם בהלכות נדרים עולה במפורש שיש חיוב אכילה בתשיעי, מה שנקבע רק לשיטת ר' עקיבא הלומד זאת מ"ועניתם" מה שמקשה על

מהר"י בן לב איך אומר שהתירוץ ,של ר' חייא מדיפתי את ר' עקיבא הוא רק לרווחא דמילתא אם את ההלכה היוצאת ממנו הרמב"ם פוסק. יש לציין, קושייתו של הלחם משנה מקשה בעצם גם על הרמב"ם איך הוא יכול לציין את שתי ההלכות הללו, גם תוספת עינוי וגם חיוב אכילה

בתשיעי, כאשר הן נלמדות מאותו מקור ובעצם מהו.ות מחלוקת תנאים

:כעת הלחם משנה עובר לתירוץ הרמב"ם והרב המגיד על ידי שינוי גרסה

ואני אומר לתרץ לשון ה"ה דרבינו וה"ה ז"ל גרסי בברייתא יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה וכו' ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה מוזהר ת"ל וכל מלאכה לא תעשו וכו' אבל אזהרה לענוי יום עצמו לא למדנו

וכו' ולא גרסינן יכול לא יהא מו זהר על תוספת מלאכה אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא וכו' כדאיתא בספרינו וכן מצאתי הגירסא בגמרא מכתיבת יד כאשר כתבתי. ומשמע ליה לרבינו ז"ל דמדמיעט רחמנא אפילו מאזהרה למלאכה ולא מיעט

לענוי אלא מכרת לבד משמע דמן התורה איסורא מיהא איכא ואף על גב דיליף רבי נא אזהרה בעינוי מעצם עצם וא"כ ליכא למימר מדאיצטריך קרא בעינוי למעוטי מכרת משמע דאיסור לאו איכא דהא איצטריך לג"ש ועוד כיון דאזהרה גופא לא ילפינן לה

.אלא ממלאכה וכיון דשם אינו מוזהר על התוספת כ"ש הכא

י"ל דרבינו לא פסק כן אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל דאמר שם נאמר כאן עינוי וכו' או כרב אחא ורב פפא האמורים שם ומיישבים הברייתא כפשטא ולהכי ודאי כיון דמיעט קרא מכרת משמע דאיסורא מיהא איכא והברייתא כר' חייא בר רב מדיפתי ס"ל הכי

דאיסורא דעינוי מפקינן ליה מדאיצטריך ק רא למעוטי מכרת ולהכי קרא דועניתם מפיק לדרשא דכל האוכל ושותה וכן לר"ע בפ"ק דר"ה הקשו האי ועניתם מאי עביד ליה כלומר לאיסורא דתוספת עינוי כדדריש ר' ישמעאל א"א מדאיצטריך קרא דבחריש דהא מהכא נפקא לן תוספת בשבתות וי"ט אלא ודאי דריש לה לכדר' חייא מדיפתי ומ"מ

מפיק ליה איסור עינוי מדמעטיה רחמנא מכרת. ואף על גב דרבינו ז"ל לא הביא קרא דבעצם היום הזה ללמוד משם דמדמיעט רחמנא מכרת משמע דאיסורא איכא כדיליף הברייתא מ"מ תפש הדרשה של אותה הברייתא בענין זה כיון שהיא דרשה פשוטה

דמשמע ודאי פשט הכתוב וכן דרך רבינו ז"ל בכמה מקומו ת לתפוס הדרשה היותר פשוטה אף על גב דלא אתיא כסברתו של אותו שאומר הדין מכ"מ כיון דלענין הדין אין ]הפרש ביניהם תפס לו הדרך הפשוט. וא"ת א"כ איך אמרו בגמרא (דף פ"א ב) [והאי תנא דעצם עצם האי בתשעה וכו' הא לפי מה שפירש רבינו ז"ל מודה דלתנא דעצם

עצם לא נפיק לן אי סור כלל בתוספת עינוי וא"כ מאי קשיא ליה מאי עביד ליה הא .איצטריך לומר איסור תוספת בעינוי דלא מפקינן לזה מהאי קרא

וי"ל דרבינו לא גריס האי תנא דעצם עצם מאי עביד ליה וכו' אלא ה"ג תני ר' חייא בר רב מדיפתי וכו' וכן מצאתי בגמרא כתיבת יד ועל כן צריך אתה לומר שגירסת הרי"ף רבו ז"ל כך היא דאל"כ איך כתב הברייתא של עצם עצם והברייתא האחרת של

תשבתו שבתכם בברייתא אחרת הא קאמר בגמרא דפליגי דהא קאמר האי תנא דעצם עצם כלומר דלא מצי דריש כי הך ברייתא דתשבתו שבתכם וכו' וכדפירש"י ז"ל באיסור

12

לק"י/תשרי ה'תשפב

6

בתוספת ענוי מפקינן ליה מדאיצטריך קרא למעוטי מהאזהרה וא"כ על כרחין בגמרא מוכח דתנא דעצם עצם דריש כרבי חייא בר רב מדיפתי ואיך כתב שתי הברייתות כאילו הם אחת אלא ודאי דלא גריס אלא תני ר' חייא בר רב מדיפתי וכו' והוא סובר דתנא

דעצם עצם אפשר דמודה להך דרשה דוענית ם משום דלא מפיק ליה איסורא מהתם כדפרישנא לעיל מפיק ליה מהכא אבל רבינו ז"ל לא פסק כמ"ד דיליף עצם עצם אלא כי אחריני כדפרישית וסובר דאותה הברייתא סובר כדר' חייא בר רב מדיפתי ולהכי פסקה לההיא דרבי חייא בר רב מדיפתי בהל' נדרים פ"ב כדפרישית ובזה נתיישבו כל

דבריו על נכון .

והוא נראה באמת שזה גירסתו של ה"ה ז"ל ומפני כן סתם דבריו דנראה לו דבריו פשוטים כפי גירסתו ולכך כתב ששם יש מי שדרש יכול מוזהר וכו' ולא הזכיר יכול יהא מוזהר וכו' ולא ע"י תוספת ענוי דליתיה בגירסתו כדפרישית וגם כתב ואיכא מאן

דמוקים ליה להאי קרא לדרשה אחרינא ואם היה בגירסתו כגירסת רש"י ז"ל האי תנא בעצם עצם לא היה לו לומר ואיכא מאן דמוקים אלא היה לו לומר והתנא דקאמר יכול יהא מוזהר וכו' מוקי לה לקרא לכל האוכל ושותה אלא ודאי דלא גריס והאי תנא דעצם

עצם וכו' זה נראה לי פירוש דבריו וגירסתו .

הלחם משנה מתרץ שלרמב"ם ולרב המגיד הייתה גרסה אחרת,בכל הסוגיה בה בברייתא

השנייה לא כתובה תוספת מלאכה, ובברייתא הראשונה לא כתובה הדרשה של עצם- עצם

.ממנה למדנו תוספת עינוי

אמנם דברי הלחם משנה קשים מאוד, שכן כפי שהוא בעצמו הקשה, הרמב"ם עצמו מתנסח

כברייתא הראשונה. לכן נ תרץ תירוץ אחר, שגם יחבר אותנו לחקירתנו היסודית. הגרסה היא כפי שהיא עתה, אלא שהרמב"ם מבין שבין שתי הברייתות אין כלל סתירה. הברייתא הראשונה

.מדברת על עצם התוספת, והברייתא השנייה מדברת על חלותה

כל הקושיה שלנו על היחס בין הברייתות ישבה על כך שהברייתא הראשונה מזכירה רק תוספת עינוי והברייתא השנייה מזכירה גם תוספת מלאכה, וממילא הרב המגיד, מהר"י בן לב והלחם

משנה נצרכו ליישב איך הרמב"ם לא גורס תוספת מלאכה , כברייתא הראשונה, אך גם מחייב

אכילה בתשיעי, שלא כברייתא השנייה .

נעמיק את הפער. לפי הברייתא הראשונה, מה שאדם צריך לעשות בתשיעי הוא להוסיף ולהתענות. לעומתה, לפי ר' עקיבא, אותו חיברו המפרשים הללו לברייתא השנייה בהעדר יכולת לחבר אותו לברייתא הראשונה, מה שאדם צריך לעשות בתשיעי הוא ההיפך, לאכול. יש

כאן מחלוקת יסודית על צביונ.ו של התשיעי

.אכן, ניתן לומר, ולא כפי שעולה מפשטות הרמב"ם, שיש גם תוספת עינוי וגם תוספת מלאכה הברייתא הראשונה לא אומרת שאין תוספת מלאכה, היא רק אומרת שיש תוספת עינוי, וזאת כיוון שהברייתא הראשונה לא לומדת לא תוספת עינוי ביום הכיפורים ולא תוספת מלאכה

"בשבתות וימים טובים, היא לומדת את העיקרון הכללי ש"מוסיפין מחול על הקודש , מה שיכולת

.להיות גם תוספת עינוי וגם תוספת מלאכה, כל דבר בעיתו

לפי זה, הרמב"ם לא מזכיר תוספת מלאכה ביום הכיפורים לא כיוון שהוא סובר שהיא לא ,קיימת, אלא כיוון שהוא סובר שהיא חלק מהיותו מקרא קודש, לא חלק מהיותו יום הכיפורים

.אין כאן משהו מיוחד

.הוספה מחול על הקודש יכולה להיות תוספת עינוי, תוספת מלאכה, או לחילופין אכילה בתשיעי

כאשר מוציאים את החול משגרתו ונותנים לו פן אחר , פן של קודש – ,של אכילה או של עינוי

13

לק"י/תשרי ה'תשפב

7

לא משנה– .מוסיפים ממנו על הקודש, וזו הנקודה אפשר להתענות ולהתקדש, ואפשר לאכול .ולהתקדש. יותר מכך, חובה על אדם להתענות ולהתקדש, וחובה עליו לאכול ולהתקדש 1

כך הרמב"ם מגשר על הפער בין הברייתא הראשונה לר' עקיבא, אותו אין צורך לקשור לברייתא

השנייה– ,אין סתירה בין תוספת העינוי בחלק מסויים בתשיעי, לתוספת האכילה בשאר היום

.אלא על אדם מוטלות שתי המשימות הללו

אמרנו שתוספת העינוי היא בעצם התמקדות בכפרת ישראל. לפי זה, ניתן לומר שחיוב אכילה בתשיעי הוא דווקא חלק מכפרת ה', בחינת "לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי

כבר רצה האלהים את מעשיך", אותו אנו אומרים במוצאי יום הכיפורים, מתוך הבנה שאם הכפרה הייתה תלויה בנו, לא הייתה לנו סיבה ללכת לאכול, ובוודאי לא בשמחה. יש כאן אחדות של שתי הכפרות. כפרת ה' היא לפני ואחרי היום, לכן אנו אוכלים ושמחים בתשיעי ובאחד עשר ובעצם בכל השנה, וכפרת ישראל היא היום עצמו, ומתגלה, כפי שאומר הפסוק, שכפרתנו

איננ .ה אלא ביטוי של כפרתו, והכפרות יחד כאחת

1 ,שתי בעיות בתירוץ הזה. האחת, שכמו שהם אומרים, הרמב"ם לא מזכיר את תוספת מלאכה, והשנייה שהרמב"ם לא מציין את חיוב האכילה בתשיעי במקומו ולא לומד אותו מ"ועניתם" כמו שהיה צריך לעשות לאור

.דברינו

14

רס״ל זיו חן הי"ד

בן לרוזה ואברהם

י״ד שבט תשנ״ז- ,ג׳ אדר א׳ תשפ״ד 22.1.1997-12.2.2024

.זיו נולד בכפר סבא ולמד שם בילדותו

בסיום ,לימודיו התיכוניים, עבר לישיבת ירוחם למרות המרחק הרב ממקום מגוריו

שכן ראה לנכון ש שם .המקום בו יוכל להתעלות בלימוד, השקפה והליכות החברים

לישיבה מספרים כי הוא היה שקדן, איש אמת שתמיד מברר לאמיתה של תורה

.והלכה, מנצל את הזמן ותמיד מאיר פנים לכולם היו לו חברותות מכל הגילאים-

גדולים וקטנים. מבחינתו, בתורה היה מקום לכולם. זיו כתב חיבורים תורניים ושירים

.רבים

בסיום ש י רותו הצבאי בגבעתי חזר זיו לישיבה ולמד בה עד שהתחתן עם בחירת ליבו

- .הלל חן

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, זיו גויס למילואים בגדוד630 .של החטיבה הדרומית

.הוא בחר לתת את כולו בתפקידיו ביישובי עוטף עזה

זיו היה אומר ש ״להרגיש משמעותי זה בחירה״ אתה מבין שפה התפקיד שלך, ושם

..אתה נותן את המאה אחוז

זיו לא קרא לקדושי המלחמה נופלים, אלא מתעלים, כי- ״לא נופלים על הארץ אלא

.מתעלים עליה.״(זיו) זו היתה דרכו הברורה

.'לאחר כניסת הגדוד לעזה, שימש זיו בתפקיד של קשר מ"פ בפלוגה א במהלך

תמרון בשכונת מרצחים בחאן יונס, בתאריך ג׳ אדר א׳ תשפ״ד, הופעל מטען על

.הכוח. זיו נהרג יחד עם מג"ד הגדוד נתי אלקובי, והמ"פ יאיר כהן. ה' יקום דמם

בן27 היה, הותיר אחריו הורים, אח, שתי אחיות, אשתו הַלל ואריאל אביה בנו

,)(שנולד לאחר לכתו ו .חברים ותלמידים רבים שכואבים את חסרונו

יהי זכרו ברוך

15