הארות מההסתר

הארות מההסתר

פרק א

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ יכול להיות לא ביטוי לכמות מדינות, אלא ביטוי לכל המדינות. אחשורוש הוא הכל, הוא לא רואה גבולות, הוא לא מבחין, מבחינתו אין פערים בעולם כלל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה: (ב) בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: (ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו הוא לא מבין בין שריו ועבדיו, הוא לא מבחין כלל חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו: (ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים הוא לא יכול להפסיק שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם נדקדק בפסוקים ג-ד. הוא לא עושה משתה כדי להראות את עושר כבוד מלכותו, אלא הוא עושה משתה, ותוך כדי כך הוא מראה את עשר כבוד מלכותו. למי הוא עשה משתה? לשריו ועבדיו, הוא פתוח לכולם, אין לו גבולות כלל: (ה) אך מיד אחר כך וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן הוא לא מבחין בין שריו ועבדיו לעם, הוא עושה לכולם משתאות, לגדולים שסביר שנמצאים במשתה, ולקטנים שלא סביר, אך אחשורוש פתוח לכל סביבתו, אין לו עולם פנימי מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים מספר טיפולוגי המבטא את הכל, ואנו לדרכנו בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ לנתינים הוא עורך משתה מאוד קרוב לבית המלך, כיוון שהוא לא רואה פער בינו לנתיניו: (ו) חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת או במילים אחרות – הכל! הוא לא מוכן שיהיה דבר שיהיה מחוץ למשתה הזה, למשתה הזה אין גבולות: (ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים כל סוגי הכלים, אין סוג כלי שיישאר מחוץ למשתה וְיֵין מַלְכוּת רָב כסימן לחוסר הגבולות ואולי גם כסיבה לו כְּיַד הַמֶּלֶךְ הוא נדיב, הוא מוכן להשקיע הכל במשתה חסר הגבולות הזה: (ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס הדת היא שלא יהיה אונס, החוק היחיד הוא שאין חוקים כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ אין גבולות בבית המלך: (ט) גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים נשמע הזוי במושגים של אז, ובאמת ניתן לסייג שהיא לא ערכה משתה מקביל לכל נשות הממלכה, כאחשורוש, אלא ערכה משתה לנשים מסוימות השייכות למעמד יותר גבוה, אמנם אם נבחר לפרש שמדובר במשתה מקביל לכל נשות הממלכה, הרי שגם כאן יש חידוד לחוסר הגבולות בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ המגילה בוחרת להצביע על הקרבה בין המשתאות, כלומר, גם אין גבולות בין נשים לגברים: ס (י) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן המילה טוב הולכת לחזור עוד פעמים רבות, כיוון שהיא מילת המפתח כדי להבין את דמותו של אחשורוש – הוא מחפש חוסר גבולות כיוון שהוא מחפש את הטוב, את הנעים, את הקל אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אנחנו נראה בהמשך שלאחשורוש תמיד יש אנשים לצידו וזאת כיוון שהוא לא יכול לשמור על סודות, הוא תמיד צריך אנשים לדבר איתו, אין לו פנימיות העומדת בפני עצמה, הוא תמיד שואל בעצת אחרים כיוון שאין לו עמדה אישית: (יא) לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים שוב, עירוב בין העם לשרים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא מדוע שרק אני אהנה מיפיה? כולם צריכים להנות מיפיה, אין דבר השייך רק לי, הכל שייך לכולם, וכל זאת לא מתוך אלטרואיזם, אלא מתוך תודעה מהותית שאין גבולות בעולם כלל. הלא-מודע של אחשורוש בוחר לו תודעה זו כיוון שהוא מחפש תמיד רק את הטוב: (יב) וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים לה אכן יש גבולות וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ לכאורה היא לא ניסתה לפגוע בו, ההיפך, היא ניסתה לשמור את יפיה רק אליו, היא לא רוצה להיחשף בפני אחרים, ולמרות זאת הוא מזהה זאת כפגיעה אישית, כיוון שמבחינתו מלכתחילה אין גבולות, הטוב אומר שעצם העובדה שהיא רוצה לשמור את יפיה רק אליו בעייתי, הוא רואה בכך פגיעה בעקרונות שלו: (יג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין: (יד) וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת: (טו) כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים שוב, הוא לא יכול להחליט בעצמו בשל אותה תודעה, הוא חייב שיהיה גורם חיצוני שיחליט, יודעי דת ודין: ס (טז) וַיֹּאמֶר מומכן מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שוב, אנו רואים אצל שר את הנטייה לראות הכל כמשמעותי ללא גבולות: (יז) כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן מניין לך? יש תרבויות שונות בממלכה. אמנם ממוכן, כתלמידו של אחשורוש, לא מסוגל להבחין, הוא שייך לתודעה מכלילה בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה: (יח) וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: (יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה טובה = יפה, כך אנו רואים בהמשך בדרך בחירתה של מחליפתה, ומן הסתם זו היתה גם הסיבה שושתי נבחרה: (כ) וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מדוע כאן אחשורוש מבחין? הוא מבין שיש כאן הוראת שעה, ואם לא נגביל, נאבד את משטר חוסר ההבחנות שלנו: (כא) וַיִּיטַב שוב, השורש טו"ב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן המלך עושה כדבר אדם אחר, אין לו גבולות: (כב) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ יתכן שאפילו לכל מדינה נשלח הניסוח המתאים לה, ולא רק תרגום, וגם מכאן, ובפרט אם אנו מבינים כן, יש כאן הדגשה של הגלובליזם לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ שכן אם לא, לא יהיה טוב, יהיה מוגבל, ומוגבל זה לא טוב: פ

פרק ב

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ: (ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה עליהן להיות טובות, ולהיות טובות מראה: (ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה כולן, בעיני אחשורוש, הוא תופס שאין גבולות בינו לכל ממלכתו, והמשמעות של תפיסה זו היא שהוא יעדיף את הטוב, את ההרחבה, מה שיגרור את הרצון שלו להיטיב לעצמו, כמובן, לא באופן פנימי, כיוון שאין לו פנימיות, מה שנובע מחוסר הגבולות שלו, אלא באופן חיצוני, אך לא מתוך אגואיזם, אלא מתוך אותה תודעת חוסר גבולות מהותית אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן: (ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ בעיניו, היא טובת מראה תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ גם ההחלטות שלו טובות רק בעיניו וַיַּעַשׂ כֵּן: ס (ה) אִישׁ יְהוּדִי הוא לא מאמין בתורת חוסר הגבולות של אחשורוש, הוא מאמין בהבדלים ובפערים בין עמים שונים, אולי גם בין אנשים שונים, הוא איש עצמאי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי הוא מיוחס לאבותיו, הוא לא שייך לכל העולם ולא למלך אחשורוש, יש לו עמידה ריבונית, הוא לא סתם בלול בכל המשפחות: (ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם יש לו גם ארץ, יש לו גם עיר בירה, והיא לא שושן הבירה, שמש העמים עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל שבהגלותו עמים בא לטשטש את זהויותיהם והצלחתו הייתה מסחררת, אך על האיש היהודי הזה, זה לא עבד. נבוכדנאצר טשטש את זהויותיהם כדי להרוס את עצמיותיותיהם ובכך להחליש את כוחות חייהם, מרדכי לא נתן לזה לקרות לו, ואין ספק שחלק מהמאבק שלו על חיי העם היהודי הוא גם על זהותו: (ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם היא לא מיוחסת כמוהו, אין לה שורשים, היא לא זוכרת בדיוק איך נראה המקדש, יש לה משבר זהות וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת כיוון שהוא חושש מהמציאות של אדם ללא זהות, אדם שלא שייך למשהו יותר גדול ממנו: (ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת המוניות, זולות, כאלה שלא שייכות לאף אחד כיוון שבעיני אחשורוש הן שייכות אליו שהוא הכל אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים: (ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו בחיצוניותו, מתוך חוסר הגבולות וַתִּשָּׂא חֶסֶד אותה הרחבה, אותו חוסר גבולות. כך עובד משטרו של אחשורוש וזו האוירה בה כולם נמצאים לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים: (י) לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד זהות עלולה לסכן אותה בתוך ארמון המלך חסר הזהויות: (יא) וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ העובדה שאסתר מיוחסת למרדכי, שהוא לקחה לו לבת, שאין גבולות בינו לבינה כביכול, לא גורמת לו לחשוב שהאחריות שלה כלפיו אך אין לה אחריות כלפיו, אלא ההיפך, היא מחדדת שגם לו יש אחריות כלפיה, וזאת בשונה מהמן אותו נראה בהמשך: (יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים: (יג) וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ: (יד) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם: (טו) וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת היא לא תהיה של אחשורוש לעולם, היא משתייכת למישהו אחר לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר היא לא משדרת שהיא באה לנצל. זה שאחשורוש מעוניין בקשר ללא גבולות לא אומר מבחינתה שעליה להפיק מכך את התועלת הרבה ביותר עבור עצמה, ולכן היא נושאת חן בעיני אחשורוש ובעיני כל רואיה, תלמידיו כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ: (טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ: (יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים כי היא משדרת את אותו חוסר זהות, את אותה תודעה פורצת גבולות של אחשורוש וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ היא שווה לו וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי שאמנם הייתה שווה לו, אך ניצלה את זה כדי להבחין בינה לכל היתר, לתפיסתו: (יח) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ שמחה של המלך אומרת שמחה של כולם, כי הוא חלק מכולם: (יט) וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית¹ וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ: (כ) אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי כיוון שאל לה לשדר זהות או גבולות, אך וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ אך שחיצונית היא לא מיוחסת, היא חסרת זהות, מהותית היא עדיין חלק מעולמו של מרדכי: ס (כא) בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ אותה תודעת חוסר הגבולות אפשרה לאנשים כל כך קרובים למלך להיות מסוגלים לשלוח ידו בו. בממלכה בעלת תודעת גבולות היו בדיקות יותר קפדניות שלא היו מאפשרות לכך לקרות: (כב) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי והמלך כלל לא שואל אותה לטיב הקשר שלה עם אותו מקור עלום בשם מרדכי, הוא בוטח בה לחלוטין, אין ביניהם גבולות: (כג) וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ לא כיוון שאחשורוש דואג לעצמו אלא כיוון שהם ביטאו את התנגדותם לתודעת חוסר הגבולות, אנו נראה בהמשך שזה גם עונשו של המן שזה יהיה עונשו, אולי מאותה סיבה וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: פ

פרק ג

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי מה המן עושה כדי שזה יקרה? בהמשך נראה שהמן מתייחס הכי יפה למלך. הוא פונה אליו באופן הכי מכבד. אחשורוש אוהב את מי שאוהב אותו, אחשורוש מנשא לא את מי שמנשא אותו, אלא את מי שרואה את עצמו כחלק מהמגמה חסרת הגבולות שלו וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ שוב, השרים אשר אתו, אם נדמיין, למלך אין חדר שהוא יושב בו ואליו השרים נכנסים, אלא השרים תמיד איתו: (ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ מחווה שלכאורה שייכת למלך ולו בלבד (או מקסימום לבני משפחת המלוכה), נפתחת גם בפני המן, אחשורוש לא מתקמצן. כמו כן, נדייק עתה ש"כן צוה לו המלך", המן חתר לשם, המן רצה זאת, כיוון שהדימוי העצמי שלו מעורער, והוא מנצל את חוסר הגבולות של אחשורוש כדי לנשא את עצמו. עבור המן, חוסר הגבולות הוא שכולם שייכים לו וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה: (ג) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ: (ד) וַיְהִי באמרם כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי הוא יהודי². הוא לא משתחוה להמן בשל סיבה מהותית, אלא כיוון שזה אסור לפי התפיסה הדתית שלו. לא מדובר כאן בזלזול בהמן, כמו שיהודי שלא לוחץ ידיים למלכה לא עושה זאת מתוך זלזול בה אלא מתוך התפיסה הדתית שלו, אך את המן זה לא מעניין: (ה) וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה המן לא יכול לראות שהוא לא הכי חשוב בעיני מרדכי, שלמרדכי יש ערך שנמצא מעליו. לחילופין, המן יודע שמרדכי לא משתחוה לו לא בשל סיבה מהותית, אך הלא-מודע שלו מפרש זאת כדבר שלילי, וזאת כיוון שהדימוי העצמי שלו מעורער בכל מקרה: (ו) וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי הנרטיב שלו הוא שמרדכי לא כורע לו מסיבה מהותית כאמור, אך הוא כפוף, בעיני אחרים, לסיבה ההלכתית, שהיא הסיבה האמיתית, ולכן אין לו אלא להציע פתרון אחר וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי או כדי להרוג את מרדכי, או כדי לשכך את חמתו, הוא לא רציונלי, האדם המחפש את הערכת הזולת לא פועל באופן הגיוני ובמקום לחפש את ההערכה של כולם הוא בפועל מחפש את הרס כולם: (ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר: ס (ח) וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם המן, כעוד אקט המנצל את משטר חוסר הגבולות של אחשורוש, יודע בדיוק היכן לתפוס את אחשורוש – הם מפוזרים, הם מפורדים, דתיהם שונות, יש להם גבולות! זה כמובן מרתיח את אחשורוש: (ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב כמובן, רק אם על המלך טוב, במצב אחר שום דבר לא קורה. המן יודע איך לפנות לאחשורוש כדי שהאחרון יקדם אותו יִכָּתֵב לְאַבְּדָם לא להרגם, לא לעשות להם שום דבר רע, אלא פשוט לאבדם, לגרום לכך שהוא לא ימשיכו לזהם את חוסר הגבולות שלך. המן לא מתאר את תכניתו כעשיית דבר רע, כיוון שאחשורוש תמיד נמנע מאופציות רעות וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ כאן יוצאת להמן, בלי שהוא שם לב, הצעה הנובעת דווקא מאג'נדה של גבולות ושל עליונות, מה שאחשורוש סולד ממנו³: (י) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי זוהי פעולה המבטאת את הקרבה ביניהם, כמה שהם אחד. המן נתפס בעיני אחשרוש כמקדם את אג'נדת חוסר הגבולות, ועל כך אחשורוש מכבד אותו צֹרֵר הַיְּהוּדִים אך האמת היא, מדגישה המגילה, שהמעשה הזה איננו חלק מתפיסה רחבה, כפי שהמן הציג אותה, אלא חלק מהתפיסה הכי צרה שיש – רק המן נמצא בעולם וכולם צריכים לכרוע ולהשתחוות לו: (יא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ אני לא עושה זאת בעבור הכסף, אלא בעבור האידאולוגיה, והכסף אומר בדיוק ההיפך ממנה (עיינו מלבי"ם). כאן אחשורוש מביע את חשדו הראשוני אך הוא לא מטריד אותו בינתיים וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ השתכנעתי שמה שטוב בעיניי טוב גם בעיניך: (יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ מלך אחד לכולם, חוסר גבולות אחד לכולם: (יג) וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד הניסוח היותר מפורט, ניסוח שעליו אמנם נמצאת חתימת המלך, אך המלך לא יודע על כך. הניסוח לו הוא הסכים הוא "לאבד" בלבד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז בדיוק ההיפך ממה שאחשורוש רצה. אחשורוש התנגד לתמריץ הכספי שהציע המן כיוון שהוא מאמין בחוסר גבולות מאידאולוגיה, וכאמור, אפילו יותר מזה, הוא מבין שעצם התמריץ הכספי עומד בניגוד לאותה אידאולוגיה, שגם לא מאמינה ברכוש פרטי כל כך (מה שגרם לאחשורוש כאמור לערוך משתאות ולהכניס את כולם לתוך ארמונו): (יד) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה: (טו) הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת כדי לאבד קצת את הגבולות וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה: פ

פרק ד

(א) וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה השורש זע"ק, קריעת הבגדים ולבוש שק ואפר מופיעים גם בהקשרים של חזרה בתשובה וגם בהקשרים של אבלות. יתכן שבאמת אין פער בין השניים ושיש קשר עמוק ביניהם – החוזר בתשובה מביע את צערו העמוק על חטאיו, אבלות ממשף, ומנסה לשוב מהם, ולעומתו האבל מתחנן לרחמים ולעצירת הפורענות על ידי חזרה בתשובה. אם כן, השימוש של מרדכי בכלים הללו מבטא את הסתכלותו הכנה על המצב, הצער העמוק שלו עליו, אך הוא לא מתבוסס בתוך הצער אלא קם ממנו ומנסה לשפר את המצב. הוא יודע להתעמת מול המציאות הקשה ולהתרומם מתוך כך, הוא יודע להציב גבולות, להגדיר דבר מסוים כדבר רע ובמקום להשתכר או לאבד שליטה וגבולות כדי להתעלם ממנו הוא מישיר אליו מבט. למרדכי יש גבולות, הגבולות האלה מאפשרים לו לזהות מצב רע ולא להגדיר כל מצב כטוב ולהתעלם מהרע שבמצבים מסוימים על ידי אמצעים חיצוניים ומטשטשים, וזאת בשונה ממאבדי הגבולות: (ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק משטר חוסר הגבולות של אחשורוש לא יודע להכיל אנשים במצבים כאלה, כיוון שהכל שם מוגדר על פי הטוב, כאמור, הם לא מבינים מהו מצב רע: (ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים זוהי הקבוצה המובחנת והמוגבלת של מרדכי, אנשים בעלי גבולות: (ד) ותבואינה וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד בשלב זה היא כבר ספגה את האווירה בארמון וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל היא לא מנסה לתקשר איתו, היא קודם כל מנסה למחוק את ההתנהגות הלא מקובלת הזו מבחינתה: (ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה כעת היא מנסה לתקשר איתו, אחרי שהיא לא הצליחה בדרכים אחרות: (ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ: (ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם: (ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ בדיוק ההיפך מכל מה שהיא סופגת בארמון: (ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי: (י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי: (יא) כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם עצם הטענה של שמכילה את העובדה שיש כאן גבול שהיא לא יכולה לעבור הוא סימן טוב. כמו כן, היא מפחדת על חייה, היא מביעה את האינדיבידואליות שלה – גם זהו סימן טוב, כיוון שזה אומר שהיא מכירה בגבולות כלשהם, אך אלו גבולות שנובעים משיא חוסר הגבולות, שאחרי שאדם מתפכח ממנו, למשל בזה שהוא נוכח שמנסים להרוג אותו כפי שאסתר נוכחת עתה, הוא מגיע למסקנה שהוא היחיד בעולם ושאסור לו ושגם הוא לא יכול להיות תלוי באף אדם, קשור לאף אדם, הוא מאמץ את הגבול הכי בסיסי, כיוון שאין מקום לפתוח, אין מקום לראות את חוסר הגבולות גם בתוך הגבולות. מהתהליך המוקצן הזה של חוסר הגבולות מרדכי חושש: (יב) וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר: פ (יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים את לא לבד, חוסר הגבולות הוביל אותך להגבלת עצמך באופן הכי אטום שאפשר, אך עלייך ללמוד גם להיפתח באופן מבוקר ולא רק להיפתח לחלוטין או להיסגר לחלוטין: (יד) כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי אם תתנכרי לכל מי שעומד סביבך באינדיבידואליזם מוחלט בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ הגבולות האטומים שלך מוגזמים, ואם תמשיכי לנתק את עצמך מהקבוצה שלך לגמרי, את גם לא תזכי בדברים הטובים שיש לקבוצה להציע וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת ההיסטוריה הפרטית שלך מושפעת מההיסטוריה הכללית של העם הזה, אל תחשבי שהגבולות הפרטיים הנכונים שלך סותרים מהותית את הגבולות הכלליים, הם משתלבים יחד: (טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: (טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שבור את המחסומים ביניהם, פרוץ את הגבולות שלהם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי מסרו את הנפש כביכול עבורי, כיוון שבאיזשהו מובן, המובן הרלוונטי עתה, אנחנו אחד וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן אני חלק מכם וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי העיקר לטובת הכלל. היא מפנימה את תורת הגבולות של מרדכי, תורה שאין עניינה לחסום את האדם ממה שעומד מחוץ אליו, אלא לאפשר לו לקיים יחסים בריאים עמו: (יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר: ס

פרק ה

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת אסתר לובשת מלכות, היא מבינה שאם היא רוצה לשכנע אותו, אל לה לגשת אל אחשורוש באופן שלא הולם את המצב הנפשי שבו הוא נמצא – שפע ענק ללא גבולות. אם היא תבוא בלבוש שק כמרדכי היא לא רק לא תיענה, אלא גם תיענש, וזאת כיוון שבמשטרו של אחשורוש לא מכירים בכך שקיימים מצבים נפשיים של לבוש שק וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת היא מחכה, היא לא מתפרצת למלך, היא מכבדת אותו: (ב) וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו ברגע זה היא קנתה את עולמה עבורו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ כפי שהוא התייחס להמן, שקיבל ממנו את חותמת המלך, הוא מתייחס לאסתר וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט מה שמהווה את היענותה להיות שותפה איתו במלכות: ס (ג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ הוא מביע את שותפותה במלכות. אחשורוש חסר הגבולות לא מצליח להביע את הערכתו לאדם אחר ללא צעדים מטורפים כאלה: (ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב שוב, זו השפה בה אחשורוש מדבר יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ עד עתה ראינו את המלך עושה משתאות, לא להיפך, אך אחשורוש מקבל זאת, כיוון שהוא מקבל הכל. הוא גם מתרשם מהאווירה הפתוחה שיש לה, היא מזמינה גם את המן, כל אוהביו לצדו, אך אף אחד לא: (ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר: (ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ מדוע ברירת המחדל עבורו היא שהיא תבקש ממנו דבר מה? למה הוא תמיד שואל את זה? כך הם חסרי הגבולות, הם כל כך פתוחים, שהם או שופכים על כולם את רוב טובם או שופכים על כולם את רוב זעמם, אין להם המנגנון הבסיסי שיש לרוב האנשים בו הם מסוגלים לווסת את היחס בין מה שקורה להם בפנים למה שמופנה החוצה: (ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי: (ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ היא פונה אליו באותה שפה של חן וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב ושל טוב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אחשורוש יסכים, כל חייו הם משתה אחד גדול, הוא חסר גבולות, הוא לא יודע להפסיק אם הוא בתוך האווירה: (ט) וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוא מרגיש חלק ממשפחת המלוכה, הוא סבור שהוא הגיע לפסגה, וכאמור, המן הוא מאלה שחייבים להגיע כל הזמן אל הפסגה וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה אי אפשר להיות בפסגה אם יש אפילו מישהו אחד שלא מכבד אותך: (י) וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ: (יא) וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: (יב) וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ: (יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אותו אדם שרוצה להיות בפסגה, שלא רוצה להוציא מעצמו הרבה טוב אלא רוצה להוציא מכולם כמה שיותר טוב עבורו, הוא אדם שלעולם לא יהיה מסופק, לעולם לא ייהנה מהרגע: (יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו הוא בכלל לא רוצה שמרדכי ישתחוה לו, הוא רק רוצה שכולם ישתחוו לו. כדי שזה יקרה אפשר לגרום למרדכי להשתחוות, ואפשר לגרום למרדכי פשוט לא להתקיים, לא מתוך עונש או נקמה, אלא מתוך רצון שכולם יהיו בכיסו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ אז אתה תהיה מסופק, אז יהיה לך טוב וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ: פ

פרק ו

(א) בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אחשורוש לא זוכר, כיוון שהוא לא מודע, הוא לא נמצא במצב נפשי המאפשר חקירה עצמית. לכן הוא נאלץ להשתמש בספר הזכרונות: (ב) וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה לא כדי לגמול טובה תחת טובה, אלא כדי לבטא את היותו שייך באחשורוש, לגמרי, ללא גבול בין אחשורוש אליו וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר: (ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ: (ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא הוא רוצה להשתמש בהמן, שעד עתה חשב שאין מישהו יותר יקר לו ממנו והולך להתבדות כיוון שלאחשורוש אין גבולות: (ו) וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי: (ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ: (ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ אחשורוש יוקסם מהאפשרות הזו כיוון שבכך הוא מבטא את חוסר הגבול בינו לאותו איש אשר הוא חפץ ביקרו, אך המן חושב ההיפך הגמור – המן רוצה בכך לבטא את עליונותו על כל היתר: (י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ כיוון שאם תפל דבר, יובן שיש בחינה שבה מרדכי איננו המלך, אך אין בחינה כזו, מרדכי ואחשורוש הם אותו אדם בגופים מחולקים: (יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: (יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ מרדכי לא מתפעל כל כך מהאירוע כיוון שהוא, איש הגבולות, לא צריך את הכבוד של המלך, יש לו כבוד עצמי. לעומת זאת וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ עבור המן, שכל הכבוד שלו בנוי על אחרים, קבלת אויבו את הפרס שבעיניו היה מיועד לו, ועוד על ידו, זוהי חוויה קשה מאין כמותה, וזה עוד לפני העובדה שכעת מרדכי הוא מהאנשים אשר המלך חפץ ביקרם, וכעת להרגו יהיה לא אפשרי, מה שאומר שהמן לעד יהיה מתחת אדם אחר, וזה לא נתפס בעיניו: (יג) וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו מי שתמיד רוצה להיות מעל כולם בסופו של דבר ימצא את עצמו מתחת לכולם. מי שלא מסתפק באהבת קרוביו אותו ורוצה את אהבת כולם, יאבד גם את אהבת קרוביו: (יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:

פרק ז

(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ: (ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי בכך היא מחדדת שני גבולות – את הגבול בינה לאנשים אחרים, ואת הגבול בין עמה לעמים אחרים (מה שהופך גם את "ודתיהם שונות מכל עם" ללגיטימי, בדיוק מתוך חוסר הגבולות היסודי המאפשר גבולות זמניים, כדי לאפשר הכל, אפילו גבולות), תוך טשטוש הגבול בינה לעמה: (ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ היא אומרת זאת כדי להדגיש בפני אחשורוש שגבולות לא אומרים שאנשים שנמצאים בתוך גבול מסוים, למשל, יהודים, דואגים רק ליהודים בכל מחיר, וזאת כיוון שיש בחינה שכולם נמצאים במרחב אחד, כל שהיא רוצה לחדד לו הוא שיש גם בחינות אחרות, כפי שמרדכי חידד לה לפני כן: ס (ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן: (ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר הוא מצר על אחרים, הוא מפרש את הגבולות לא באופן אופקי כי אם באופן אנכי, שכולם מתחתיו וְאוֹיֵב מלשון איבה, הוא שונא אנשים שאינם כמותו, הוא מפרש את הגבולות לשלילה הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה: (ז) וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: (ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת אחשורוש מוכן להציג בפני כל אורחיו את יפיה של אשתו (הקודמת), אך לא מוכן שיקחו לו, הוא מוכן לשתף, הוא לא מוכן שיקחו לו בכוח, זו תכונה מאוד אופיינית לחסרי הגבולות הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ כי באמת יש בהם משהו – המן רוצה לכבוש את הארמון, המן רוצה להיות מעל כולם: ס (ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו: (י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי ונהפוך הוא, שהולך להיות יסוד בכל ההתייחסות להמן, יסוד שהתחיל בעצם כבר לפני כן, כאשר מרדכי התברר כמי שהמלך חפץ ביקרו יותר ממנו וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה מרדכי, כחסר גבולות, פועל לפי הרגש הראשון שעולה בו: פ

פרק ח

(א) בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר היהודיים הַיְּהוּדִים אין ביטוי יותר גדול לכך ש"נהפוך הוא", ואותו אדם שרצה שכולם ישתחוו בפניו משתחווה בפני כולם, כאסקופה דרוסה וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ והמלך מקבל זאת כיוון שהוא מכיל את העובדה שיש גבולות מסוימים, כעת הוא יודע, בתוך חוסר הגבולות שלו, שבתוך חוסר הגבולות המלא חייב להיות מקום גם לגבולות, שכן אם לא, לא מדובר בחוסר גבולות מלא: (ב) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי שוב ונהפוך הוא וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן ועוד פעם: פ (ג) וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לא עוד ניסוחים מנומסים של "אם על המלך טוב", כעת היא נופלת לפני רגליו, כעת היא יודעת שהוא מקבל את הקשר המיוחד שלה לעמה, ולכן היא לא צריכה להתנהל באופן מלכותי בפניו לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים: (ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב הוא פתוח לחלוטין איתה, כיוון שהוא עצמו משמר את חוסר הגבולות של עצמו, ולכן אף שהוא מבין מאיזה מקום מגיעים התחנונים האלה הוא מבקש ממנה להתנהג איתו באופן אחר וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ היא מבינה את הרמז ופועלת בהתאם: (ה) וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו עזוב את העם שלי, אני יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ: (ו) כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי היא שבה אל הרטוריקה הלא-מלכותית, היא לא יכולה להתאפק: ס (ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ ביהודיים בַּיְּהוּדִים: (ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב הוא מקבל את הרטוריקה הזו, הוא לא מבקש ממנה להיות משהו שהיא לא, למרות שזה לא נוח לה: (ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם: (י) וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים בדיוק ההיפך ממה שקרה לפני כן עם המן: (יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לא במקרה אי אפשר לבטל את הגזירה, אלא לא מסתפקים רק בלבטל את הגזירה, צריך להפוך אותה לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז כמו שהמן עצמו רצה, למרות שלנו אין שום עניין עצמי בביזת הצרים: (יב) בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר: (יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת היהודיים הַיְּהוּדִים עתודים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם גם אין לנו שום עניין בנקמה, אך כנגד המן והדומים לו אנו מגייסים אותה, בתור עונש שקול (ולא בתור רגש מתפרץ, כפי שהיא בדרך כלל), מדין ונהפוך הוא: (יד) הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: פ (טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן ונהפוך הוא ממה שרצה המן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה ונהפוך הוא מ"והעיר שושן נבוכה": (טז) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר שוב ונהפוך הוא: (יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם כעת נפרש לפי דרכנו שהם לא התייהדו ממש (ובכך נתחמק מכל מיני קושיות שעולות), אלא נעשו אוהדי היהודים, ההיפך ממה שהם היו לפני כן:

פרק ט

(א) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם שוב, אין לנו עניין בעצם השליטה בהם, אלא עלינו לבטא את עקרון הונהפוך הוא, מה שקורה למי שרוצה שכולם ישתחוו לו: (ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים טשטשו את הגבולות בתוכם וחידדו את הגבולות ביניהם לשכניהם בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ קשר על מקומי, חוצה גבולות גשמיים די לאחד גבולות רוחניים לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים מה שמחזק את זה שהכוונה ב"נפל פחד היהודים עליהם" בסוף הפרק הקודם אף היא לא הייתה לומר שהם התגיירו אלא שמשונאי היהודים הם הפכו להיות אוהדי היהודים, ונהפוך הוא: (ג) וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם שוב, נהיו אוהדי מרדכי (אף אם מפחד), ההיפך ממה שהם היו קודם, וההיפך ממה שהמן רצה: (ד) כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל כנגד ה"בימים ההם גדל המלך אחשורוש את המן": פ (ה) וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם שונאיהם, ההמניים, רצו להיות השולטים, לעשות ביהודים כרצונם, כעת ונהפוך הוא: (ו) וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ: (ז) וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא: (ח) וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא: (ט) וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת וַיְזָתָא: (י) עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם נסביר שזה כיוון שהייתה קבוצה מאוד מסוימת שהייתה בעלת השאיפות הביזתיות של המן ולכן רק בה שייך ונהפוך הוא ולקחת להם את הביזה: (יא) בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: ס (יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ: (יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ הפעם היא פונה אליו באופן מלכותי כיוון שהיא מכבדת גם את הרצון שלו בשיח אחר: (יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ: (טו) וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם גם כאן נאמר שלא היה שייך מה שהיה שייך אצל המן: (טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם וגם כאן: (יז) בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה ההיפך ממה שהוא היה מתוכנן להיות על ידי המן: (יח) והיהודיים וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: (יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ ובכך הם מטשטשים את הגבולות ביניהם ומחדדים את הגבולות ביניהם לנכרים: פ (כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: (כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כולם עושים אותו דבר, לא משנה באיזה מקום ולא משנה באיזה זמן, כיוון שהקשר הסגולי, המשייך את כולם לעם ישראל, הרבה יותר משמעותי מהותית מאשר הקשר הבחירי, הקובע את הזמן ואת המקום, ויותר עמוק – הקשר הבחירי נובע ממנו: (כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב כאן מבוטא במפורש עניין ונהפוך הוא לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים: (כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם: (כד) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם: (כה) וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ: (כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם: (כז) קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: (כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם כאמור כיוון שהם שייכים בקשר הסגולי, המטשטש את גבולות הזמן והמקום: ס (כט) וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית: (ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת: (לא) לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם: (לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר: פ

פרק י

(א) וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם: (ב) וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס: (ג) כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ:

אחשורוש הוא נושא המגילה. בו פתחה המגילה ובו היא מסתיימת. פרשת גדולת מרדכי נובעת רק ממעשה תקפו וגבורתו של המלך. גם היותו גדול ליהודים וכל שאר התארים, רק נובעת מהיותו משנה למלך אחשורוש. המן מופיע במגילה 54 פעמים, אסתר 55, מרדכי 58, ואחשורוש (בתור המלך/אחשורוש/המלך אחשורוש) לא פחות מ208, בערך פי 4 מכולם. אחשורוש הוא הנושא של המגילה. פורים מחדד לא את הגבולות, אלא את חוסר הגבולות. הוא מסויג במהלך המגילה, כיוון שחוסר הגבולות הזה לא ישים, אך הוא עניינו של פורים, הוא התודעה אותה עלינו לרכוש, הוא הסגולה (שכאמור במהותה מטשטשת את הגבולות כיוון שלמרות השונויות היא מכריעה שהכל שייך במקורו לשורש אחד) ורק מתוכה נובעות הבחירות. בפורים עלינו להיות כמלך אחשורוש (שלא סתם מדומה למלך מלכי המלכים, שאף הוא חסר גבולות), חסרי גבולות, ומתוך כך לשאוב כוח וליישם את תודעת חוסר הגבולות הזו בתוך העולם הגבולי בו אנו חיים, על ידי החיבור התודעתי לסגולה.

הערות שוליים

1. למה הן צריכות להיקבץ שנית?

   ↩

2. אם היינו רוצים לפרש את המן כאידאולוג של חוסר גבולות, כאחשורוש, היינו יכולים לפרש את היות מרדכי יהודי כניסיון לפגוע בבעלי הגבולות.

   ↩

3. לחילופין, גם לדרכנו, אפשר לומר שזה רק נועד כדי לחדד לאחשורוש שמדובר בדבר טוב, אך אז נצטרך להסביר מדוע בהמשך אחשורוש סולד מזה.

   ↩