אצולה לפנים לעלייה לחתן בראשית

חבל אהבה

לעלייה לחתן בראשית

אצולה לפנים/ בכסא ערבות

לארץ משוכה/ בחבלי אהבות

התורה היא הכי פנימית, היא בכסא ערבות, ובמקביל היא משוכה לארץ. איך הדבר מתאפשר? "בחבלי אהבות". חבל קושר בין שתי נקודות, חושף ששתיהן, ברמה הכי בסיסית שלהן, אינן אלא אחד. כך הוא היחס בין הפנים לחוץ, בין האור לכלי, בין ה' לישראל, בין האין סוף לסוף, הם אחד, והאחדות הזו מתבטאת ומתחדדת בתורה, בדבר ה'.

זהו המסר העקרוני שהמשורר רוצה להעביר, ולכן הוא מופיע בתחילת הפיוט (ואכן, בין יהודי תימן השרים בית זה כפזמון).

בארון גנזה/ אביר התעודה

ועזוז צפנה/ בחדרי לבבות

כאן אנו מגלים כמה פנימית היא. כל

רביד חן נתתה/ מסיים חתמתה

בפה החלצתה/ כגשמי נדבות

המוני חסדים/ תשלח סביבך

ובמצוק זמנים/ תהי לך רחובות

כאן אנו מגלים איך היא יוצאת מתוך אותה פנימיות, "כגשמי נדבות", "המוני חסדים". היא באה ברחבות מאוד גדולה, "תהי לך רחובות".

מאורה יאירך/בלילך ויומך

אבל לא כשמש/ תכסה בעבות

המשורר מדגיש, היא נותנת אור גדול, "אבל לא כשמש תכסה בעבות", כלומר, זה לא שהיא נותנת אור גדול אך בפני עצמה, אלא היא חותרת כל הזמן להתממש, לצאת מפנימיותה החוצה ולהשפיע.

שמח כי בשלה/ תאשר תבורך

בכל הברכות/ אשר בך כתובות

ממילא אתה, זה המקבל אותה, שמח בכל הברכות שהיא תתן לך, היא יוצאת מהמקום הכי פנימי ומביאה את אורו הגנוז אל המקום הכי חיצוני. התורה היא התנועה אל ישראל מה', היא אור החסדים המגיע אליו ומברך אותו. היה אפשר להבין שה' לא באמת מביא את עצמו ליחסים הללו, אנחנו רק עוד מוקד השפעה שלו, אך אנחנו לא אחד עמו. כאן בדיוק חוזר הבית הראשון ומדגיש לנו: ההשפעה הזו נובעת מהאחדות המלאה שלנו עמו. מדובר בחבל, חבל אהבה.