מעמד הקהל ושמחת בית השואבה

לק"י

ה תשרי ה'תשעז

מעמד הקהל ושמחת בית השואבה

לפרשת וילך

בפרשתנו (דברים לא) מופיעה מצוות הקהל:

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: (יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

רש"י מביא בשם הגמרא בחגיגה:

האנשים – ללמוד: והנשים – לשמוע: והטף – למה בא, לתת שכר למביאיהם:

כלומר, חרף חוסר ההבנה של הטף, היה על הוריהם להביא אותם בחג הסוכות במעמד הקהל. העם בכולו, מלבד המלך, פסיביים במעמד זה. אנו מכירים מעמד שהיה קורה בחג הסוכות, בעל מאפיין דומה למאפיין זה – שמחת בית השואבה. וכך מלמד הרמב"ם (שופר וסוכה ולולב ח, יד):

מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.

העם פסיבי בשמחה זו, היו האנשים והנשים באים אך ורק כדי לראות ולשמוע. רק מיעוט קטן מהעם השתתף בשמחה. אציע שתי דרכים להסבר הקשר בין שני המעמדות ומועדם הזהה.

א. החינוך (שפד) כותב כך על מצוות תקיעה בחצוצרות במקדש שבפרשת בהעלותך:

בשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה… האדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון, וכל שכן קול החצוצרות… ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכוח הקולות יסיר האדם מליבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן.

יש בחצוצרות משהו שנועד למשוך את תשומת לב העם במובן הרדוד. כדי לקרב את העם, דרוש לרדת לרמה שלו, כך מסתבר. לכן באה התורה ומצווה על הכנסת אמצעים חיצוניים לצורך ריכוז וכוונה בעת הנוכחות במקדש על ידי העם.

נראה שמדובר בהנהגה ציבורית אחת – הנהגה היורדת אל העם. לעומת זאת, במעמד הקהל ובשמחת בית השואבה ישנה הנהגה ציבורית הפוכה – על העם לעמוד שעה ארוכה על מנת לשמוע את כל משנה התורה נאמר על ידי המלך, ועומדים זמן ניכר תוך ראיית ושמיעת השמחה על ידי גדולי התורה בלבד. במובן הזה, יש כאן הנהגה ציבורית שלא יורדת אל העם, אלא מעלה אותו אליה. דרושות שתי ההנהגות. העיקר הוא הנהגת החצוצרות, כלומר, ירידה אל העם, ולכן היא הייתה נעשית באופן הרבה יותר רחב במקדש מאשר שמחת בית השואבה (שבעה ימים בשנה) ומעמד הקהל, הדורש אפילו יותר מהציבור ממעמד הקהל (פעם בשבע שנים), אך שני האחרונים מלמדים אותנו על איזונים ובלמים שיש לשלב בהנהגה הציבורית, פן העם יתרחק מאלוהיו.

ב. יש כאן רצון לשלב בין השמחה לתורה. לאחר ראש השנה ויום הכיפורים, ימים המאופיינים פעמים רבות בכפיפת ראש ובשפיפות קומה, בתשובה אותה הרב קוק מכנה "תשובה תחתונה", כלומר, תשובה שבמהותה היא תשובה המדכאת את כוחות החיים, יש צורך בעבודה משמחה ומאהבה, לא כזו שמתנגדת לחיים אלא מעצימה אותם. לכן בא חג הסוכות ומכנסי את השמחה לתוך עבודת ה'. אך זו העבודה היותר פשוטה, כיוון שהתורה עצמה נתנה מקום וזמן מוגדרים לשמחה הזו. פעם בשבע שנים, נעשית עבודה אפילו יותר מסובכת – קשירת לימוד תורה לשמחה. לימוד תורה הוא מצווה שאיננה קשורה באופן ישיר לשמחה, ולעתים אפילו סותרת אותה, במיוחד במשנה תורה מרובה האזהרות והתוכחות. אך כל רוחב עבודת ה' צריך להיות קשור לשמחה – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב", ולכן פעם בזמן רב אנו מנסים להכניס את השמחה אף למקומות יותר בעייתיים עבור השמחה (אף אם לאנשים פרטיים ניסיון זה פשוט, את כלל הציבור זה מאתגר).