הקריאה בשם ה

הקריאה בשם ה'

לחנוכה

זיו חן זצ''ל

לך אזבח זבח תודה, ובשם ה' אקרא.

בין שני חלקי הפסוק הזה, גדול הפער עד למאוד. בחלק הראשון הפנייה לה' בגוף שני, ואילו בחלק השני הפנייה אליו היא בגוף שלישי. בחלק הראשון הפנייה היא ישירה – לך, ואילו בחלק השני הפנייה היא בעקיפין – בשם ה' בלבד. בחלק הראשון תוכנה של הפנייה הוא תודה המתבטאת בדבר ממשי, בזבח, ואילו בחלק השני הוא קריאה ערטילאית.

אולי אפשר לראות בשני החלקים הללו שני מצבים שונים בחיינו, ומתוך כך להבין את היחס ביניהם. יש והאדם חווה איזושהי התעלות בחייו ומגלה כי כולם נובעים מה', ולכן הוא פונה לה' ומודה לו. זהו מצב של זבח תודה, הוא רואה לפניו במוחש איך בכל מלובש ה' יתעלה. לכן הוא פונה אל ה' באופן ישיר. אך יש והאדם חווה התרחקות ממנו יתעלה ולא רואה במוחש איך כל חייו נובעים מה'. והמשכיל, בעת ההיא, יקרא בשם ה', יתפלל לה' ששוב יחווה אותו באופן ישיר ובמוחש. לפי זה, אפשר להסביר את היחס בין שני המצבים. החוויה הבלתי-אמצעית מאפשרת את החוויה האמצעית שתבוא לאחריה. הקשר הישיר עם ה', יחזק את האדם כשהקשר שלו כבר יהיה עקיף בלבד, ויגרום לו לייחל לשובו של הקשר הישיר.

אלא שלעתים אדם לא נזרק לאותה התרחקות, אלא יוזם אותה (או נזרק לאותה התרחקות, אלא שמבין שהיא יזומה על ידי ה', או על ידי פנימיותו). הוא חי את חייו, מתוך אידאל, במרחק מה מה', כדי לקרב אליו מרחבים המנותקים ממנו. בזמן כזה האדם מתרחק, אך הוא יוכל, אם ישוב לאותו זבח תודה, לאותה חוויה בלתי-אמצעית, לקרוא שוב בשם ה', וכמו אדם שקוראים לו מן המרחקים, שלפתע הוא מגיע, לפתע יגיע אליו ה' יתברך ואותה חוויה תשוב.

ואולי זהו נס חנוכה. נס חנוכה אירע לאחר הקרב הרביעי מתוך שמונה, קרב בית צור, של המקבים נגד הסלווקים. בהיכנס המקבים אל המקדש ובהתחולל הנס, המקבים חוו התעלות וקשר ישיר עם ה'. אותו קשר יחיה אותם במשך ארבעת הקרבות הבאים עד לסילוקה המלא של האימפריה הסלווקית מהארץ ולשובו של חופש הדת לעם היהודי. במשך אותם קרבות, ייזכרו המקבים הגבורים באותו נס ויקראו בשם ה', שיבוא אליהם שוב ושוב כל רגע, בזכות אותה חוויה בלתי-אמצעית ואותו קשר ישיר שהיו להם במקדש.