קדושה נגד קליפה לחנוכה

קדושה נגד קליפה

לחג החנוכה

על פי המסורת המקובלת הנזכרת בספר מקבים א'[22], כחלק מניסיונות השלטון המרכזי לממש את המדיניות של אנטיוכוס הרביעי, נשלחו פקידים למודיעין כדי לקיים את הטקסים הפגאניים. מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, שהיה כהן שגר בעיר וחמשת בניו לא יכלו לעמוד מן הצד והרגו את הפקידים…

כוחות הקדושה, הרואים את האין סוף ואת הסוף בתור אחד, לא מאפשרים לכוחות הקליפה לקיים את הטקסים שלהם, כלומר, להפריד בין האין סוף לסוף. כוחות הקדושה לא יכולים לעמוד מן הצד, הם בתוך העניין, הם מרגישים כאילו חותכים בבשרם החי.

בשנה הראשונה של המרד לא פגעו המורדים בשלטון הסלאוקי, אלא ריכזו את התקפותיהם על המתייוונים לא בקליפות אלא במה שמזין אותן, במה שפונה אליהן במקום לפנות אל הקדושה, כיוון שמלבד במקרים קיצוניים, עצם ההתייחסות לקליפות כשלעצמן מקיימת אותן. בנוסף, השתלטו המורדים על כפרי האזור, שמרבית תושביהם הזדהו עם המורדים, התנדבו לצבאם וסייעו לו בכל דרך אפשרית. השלטון הסלאוקי לא יכול היה לסבול נוכחות מרדנית בלב אזור שהיה נתון לשליטתו ונעשו הכנות לדיכוי המרד במקום שליטת הקליפות, הרוצות להפריד, הן לא יכולות להכיל את מי שרוצה לאחד, כיוון שעניין הנפרדות של הקליפות הוא לומר שיש כאן נפרדות מוחלטת, הרי אם יש קשר כלשהו בין האין סוף לסוף, הרי שבתשתיתם הם אחד, הם פועלים במרחב משותף. לכן הן לא סובלות שום מציאות של מרד, שמהותו היא התאחדות.

הכוחות הלא גדולים שישבו בחקרא לא הספיקו להחזקה במצודה ובו זמנית טיהור הדרכים ולדיכוי המרד ואפולוניוס, מושל שומרון, יצא בראש כוחותיו לדכא את ההתקוממות. בקרב מעלה לבונה, כוחותיו יורטו ליד שומרון והובסו, ואילו אפולוניוס עצמו נהרג בקרב עצם האחדות גורמת להתפוגגות הקליפות. כדי לכבות במהירות את אש המרד נשלח המצביא סירון בראש כוחות צבא סלאוקים סדירים, כשהוא מספח אליו במהלך הדרך כוחות נוספים הקליפות מתאחדות בתוך עצמן כדי לפורר את האחדות, ובכללם מתנדבים מקרב המתייוונים. גם סירון נתקל במארב, והובס בקרב בית חורון גם הוא התפוגג לבד, כיוון שעצם ההתאחדות הפנימית הורסת אותן.

בינתיים התרחשו מאורעות רבי חשיבות מחוץ ליהודה כאשר כוחות הקדושה חותרים לאחדות, זה משפיע על הכל, הכל מתאחד, הכל הופך להיות הכל. אנטיוכוס ערך מסדר צבאי מלא לצבאו בדפנה ויצא בעצמו לדכא התקוממות בארמניה בראשותו של ארטאכסיאס, מושל מחוז ארמניה, שנהג בעצמאות יתרה אחרי חתימת חוזה אפאמיאה כל קליפה לעצמה, זוהי מהות הנפרדות הקליפתית. לאחר עצירת ניסיונות ההתנתקות של ארטאכסיאס המשיך אנטיוכוס במסע בחלקים המזרחיים של ממלכתו, אך לא שרד את המסע ונפטר במהלכו אין כוח לקליפות לעמוד בפני עצמן, אפילו אין צורך לחסל אותן, אין להן עתיד מאליהן. בהיעדרו הופקד ליסיאס לתפקיד המשנה למלך והיה אחראי על החלק המערבי של הממלכה, שהשתרע מנהר הפרת מערבה עד הרי הטאורוס במערב ועד גבול מצרים בדרום. לליסיאס כמעט שלא נותרו חילות זמינים, היות שמרבית צבא השדה יצא עם המלך לדכא את ההתקוממות הצפונית. כתוצאה מכך, לא נותר צבא גדול ביהודה והשלטונות לא עשו כמעט מאומה כדי לדכא את המרד במשך שנה תמימה עד סתיו שנת 165 לפנה"ס אין לקליפות כוחות זמינים כדי להתמודד עם מה שיש לקדושה, שוב, הקליפה לא יכולה לגייס כוחות ולרכזם, כל אחד עבור עצמו שם.

כתוצאה מהתבוסה בקרב אמאוס ניסו הסלאוקים לנהל משא ומתן עם המורדים בתיווך רומי, אך הוא עלה על שרטון כי אין מה לשאת ולתת עם הקליפה, היא מנסה להפריד ואנו מנסים לאחד, כל הליכה לקראתה תהווה הפרדה, שכן היא לא 100%, אלא 99%, הפרדה.

שנה לאחר המפלה באמאוס, יצא ליסיאס בכבודו ובעצמו בסתיו 164 לפנה"ס נגד המורדים בראש כוח הארי של חייליו, אם כי גם הפעם עיקר צבא הממלכה רותק לדיכוי מרד טימארכוס. הפעם הגיח הצבא הסלאוקי בדרך עקיפה מדרום, כשהוא עוקף את יהודה ממערב. אמנם גם דרך גישה זו לא הייתה נוחה הקליפה פרפקציוניסטית, כיוון שהיא נמצאת במידת הדין, היא בוחנת את הדברים, עומדת מחוצה להם, אך היא עברה בשטח אדומי שהיה מאוכלס רובו ככולו בתומכי הסלאוקים. הצבאות נפגשו בקרב בית צור שהסתיים במפלה סלאוקית. יתרה מכך, ידיעות על מותו של אנטיוכוס הרביעי בבבל הכריחו את ליסיאס לסגת חזרה לאנטיוכיה שוב, הקליפה לא יכולה לעמוד בפני עצמה. ליסיאס שנשאב לתוך מערבולת התככים הפנימית בחצר שכן הפירוד אצלה במהותה לא יכול היה להפנות משאבים לדיכוי המרד.

הניצחון בקרב בית צור והסתלקותו של הצבא הסלאוקי אפשרו למורדים לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתייוונים היהודים הקליפה הרבה יותר עיקשת, היא לא מוותרת לאחר הפסדה, היא אוחזת במקום אחד, כיוון שכאמור מלכתחילה היא לא מחפש את הכלליות, אלא היא מחפש את הפרטיות, את ההפרדה. המקדש טוהר היחסים הזוגיים, האחדותיים, תוקנו, והחשמונאים המנצחים חגגו את חנוכתו מחדש בשנת 164 לפנה"ס גילוי האחדות משמח, כיוון שהוא המצב הטבעי.

במשך שנה ושלושה חודשים שבהם היו חופשיים מלחץ השלטונות, ערכו המורדים מסעי מלחמה מחוץ לאזור שליטתם המידי כיוון שהקדושה חותרת לאחדות, להתפשט על כל העולם. ארץ ישראל הייתה בתקופה זו ביתם של עמים ועממים שונים, והאוכלוסייה היהודית בה הייתה פזורה במרכזים שביניהם ערים נוכריות אך הקדושה חותרת לאחד את הפזורות. לא כל הנוכרים היו עוינים למורדים. הנבטים, שהתנגדו מזה זמן רב לניסיונות השלטון הסלאוקי לכפות עליהם את מרותם, סייעו למורדים. עזרתם באה לידי ביטוי בעיקר בהמצאת מורי דרך במדבר ואספקה אפילו הגויים, שהם במהותם נפרדותיים, מצטרפים לאחדות הזו, במלואה.