שליחות ה ונוכחות ה ליום הולדת 23

שליחות ה' ונוכחות ה'

ליום הולדת 23 ולסיום ספר התניא

זיו חן זצ''ל

אדמו"ר הזקן (תניא פרק כג, העולה כמניין זיו וכמניין 23) כותב:

ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספ' ביאור מה שאמרו בזהר דאוריית' וקב"ה כולא חד ובתיקוני' פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמו' העליוני' ותחתוני' להחיותם כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתוני' כנודע… אך המחשבה וההרהור בד"ת שבמוח וכח הדבור בד"ת שבפה שהם לבושי' הפנימים של נפש האלהית וכ"ש נפש האלהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו.

רבנו מלמד שהמצוות הן איברי המלך, הן המרכבה לשכינה, ואילו התורה היא עצמותית עם הרצון העליון, ולכן היא יותר גבוהה. אפשר להבין שאלו שתי עבודות ה' שונות לחלוטין בחיינו. יש שסברו שעבודת ה' הראשונה היא עבודת ה' היחידה הנצרכת. כך כותב נפש החיים (ד, ל):

יתרה התורה הקדושה, ביתרון אור ותוספת קדשה, גם על כל המצות כלן ביחד, שגם אם קים האדם כל התרי"ג מצות כלן, בשלמות האמתי כראוי, בכל פרטיהם ודקדוקיהם, ובכונה וטהרה הקדשה, אשר אז נעשה האדם כלו, בכל אבריו ופרקיו וכל כחותיו, "מרכבה גמורה", שתשרה עליהם הקדשה עליונה של המצות כלן, עם כל זה, אין ערך ודמיון כלל קדשת ואור המצות, לגדל עצם קדשת ואור התורה הקדושה, אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי. כי ראשית דרכה בקדש, הוא הגבה למעלה מעלה משרש הקדשה ואור העליון של המצות כלן יחד.

הוא כותב בהמשך (שם):

ודאי שגם העסק בתורה לבד בלי קיום המצות כלל חס ושלום, גם כן אין כלום.

הוא מעמיק עוד בהמשך (לב):

על ידי עסק התורה כראוי, הוא מעורר שרשה העליון, להאציל ולהשפיע שפעת אור עליון וקדשה על העולמות כלם, ורשפיה רשפי אש שלהבת נורא, לגרש ולכלות כל הטמאות והזהמות שגרם במעשיו בכל העולמות להתקדש ולהאיר עוד בקדשה העליונה, להתקשר יחד אחד בחרו, וכל הפגמים מתמלאים, וכל הקלקולים נתקנים, וכל ההריסות מתבנים, והשמחה וחדותא יתרתא ואור העליון מתרבה בכל העולמות.

נפש החיים מסביר שגם התורה נועדה כדי להיות מרכבה לשכינה, פשוט שרשה יותר עליון, ולכן אפשר להשפיע ממנה הרבה יותר שפע לעולם, כמותית ואיכותית, אך האם יש כאן איזושהי חווית נוכחות ה'? אין כאן חוויה של נוכחות ה', יש כאן רק חוויה של שליחותו בעולם. אפילו הרגע אותו תפס אדמו"ר הזקן כרגע הכי אינטימי, נתפס על ידי נפש החיים כרגע שליחותי, על מנת להשפיע לעולם שפע יותר גדול. התנועה של נפש החיים היא רק מלמעלה למטה.

לעומתם, יש שסברו שעבודת ה' השנייה היא עבודת ה' היחידה הנצרכת, וכך כותב המגיד במגיד דבריו ליעקב (קעטא):

מי שזוכה ורואה עולמות עליונים בעת עשותו המצות, דהיינו שמופשט מהגשמיות, כל א' לפי מדרגתו, יש לו יותר תענוג. לפי שכל מה שהוא יותר עליון הוא יותר רחב, ואינו בצמצום כמו כאן.

ויותר מפורש (קט):

הצדיק במעשים טובים שלו עושה רושם למעלה, וגורם תענוג לעולמות עליונים. למשל האבות היו עושים בבארות ומקלות אותן הפעולות שנעשים בתפילין. נמצא כשהאבות עושים הפעולה הנ"ל, עיקר התקשרות שלהם היה בעולם המחשבה. על דרך משל, כשראה הבאר נתדבק במקור מים החיים בנהר יוצא מעדן. נמצא המחשבה היא הר גבוה, ועובדות הם ציון לזה.

עבור המגיד, ובהיפוך מנפש החיים, גם המצוות אינן אלא דרך להגיע למחשבה, למציאות אחרת, למצוא תענוג, להיות מופשט מהגשמיות, לראות עולמות עליונים.

החידוש הגדול בדברי רבנו, בתור תלמידו של המגיד ובתור בן דורו של נפש החיים, הוא שלשתי עבודות ה' הללו ישנו מקום בעבודת ה'. אין כאן שתי עבודות ה', כמו שכתבנו לפני כן, אלא יש כאן עבודת ה' אחת ויחידה ועשירה, המורכבת מחוויות שונות. ישנם מצבים בהם אנו עושים את רצון ה', אנו פועלים אותו, אנו שליחיו, אנו כביכול פונים החוצה, וישנם מצבים בהם אנו מאוחדים עם רצון ה', אנו שוהים בו, אנו איתו, אנו כביכול פונים פנימה, אך אלו שני מצבים בתוך עבודת ה'.

לפי זה, באמת ניתן להבין ששתי בחינות אלו קיימות גם במעגל השנה. אנו פונים החוצה בימי החול, ופנימה בשבתות ובימים טובים. אפשר להרחיב זאת יותר ולומר ששתי הבחינות הללו קיימות לא רק במעגל השנה הלאומי, אלא גם במעגל השנה הפרטי – ישנה כל השנה, בה האדם הוא שליחו של ה', הוא פועל, הוא יוצר, הוא משכלל, וכל זה כחלק מהיותו נציגו של ה' בעולם, וישנו יום הולדת, בו הוא חוזר לרגע קט אל ה', אל הקודש פנימה, חווה את נוכחות ה' ומודה לו על כל הטוב שהוא גמל אותו. וזו בחינת יום הולדת 23, ש22 הוא מניין האותיות, המייצגות את ההורדה למעשה של המחשבות, ו23 הוא מעל האותיות, והוא מייצג את החזרה לעולם המחשבה, העלייה למקום האינטימי עם ה'.¹

הערות שוליים

1. ניתן לחדד זאת יותר על ידי דברי הקדושת לוי בפרשתנו (בשלח): וא"ו ימי המעשה הם מה שברא הקדוש ברוך הוא בהם את עולמו, כדכתיב (להלן כ, יא) כי ששת ימים עשה כו', שהוא אור הישר כנ"ל, ושבת הוא שהעולמות מסתכלים ומשתוקקים לעבודתו וחוזרים לשורשן לאדון כל לידבק בקדושתו, כדאיתא במדרש בפסוק (בראשית ב, ב) 'ויכל אלהים' וכו' שמשתוקקים ביום השבת, ובמה שמשמחין אותו למטה הוא אור חוזר, כנ"ל שמה שהעולמות חוזרים אליו הוא אור חוזר. מדבריו עולה שלא זו בלבד שאלו שני חלקים בעבודת ה', שני חלקים מקבילים ואולי אפילו דיאלקטיים, אלא אלו שני חלקים הנובעים אחד מהשני, הם הרמוניים, הם מזינים כל אחד את האחר, ופשוט ממקומות נוספים שגם אדמו"ר הזקן סובר כן.

   ↩