תיפח עצמותיו ליום הולדת וליום הולדת עשרים

לק"י

יד שבט ה'תשעז

תיפח עצמותיו

ליום הולדת וליום הולדת עשרים

זיו חן זצ''ל

מהי משמעותו של יום הולדת? מהי משמעותו של יום הולדת עשרים בפרט? המהר"ל בבאר הגולה (מאמר רביעי) כותב:

תבין ותדע היתר השאלה הגדולה ששאלו למה בא השם יתברך את הנבראים כולם. כי יש מהם שאמרו בהיתר שאלה זאת שהוא יתברך רצה להודיע כוח מעשיו וגבורותיו לעולם, ודבר זה לא יתכן לומר שלכך ברא הכל להודיע כוחו לבשר ודם. ויש שהיו אומרים כי זהו מדרך השלם שהוא משפיע הטוב לזולתו ומפני שהוא יתברך הטוב השפיע את העולם. וגם דבר זה לא יספיק שלא יהיה בריאת העולם רק שיהיה נקרא בורא ועושה, כמו האומן שהוא בונה הבית שיהיה נקרא בנאי והוא דבר אשר לא ייתכן.

ומפני זה באו חכמים לבאר תשובת שאלה זאת, כי העולם נברא לעצמו (כלומר לשמו יתברך, הערת החלבן), כי אף על גב שהעולם הזה הוא עלול ואין העלול במדרגת העילה, מכל מקום יש כאן תוספת מעלה אל העילה מצד העלול. ולפיכך הוא יתברך מניח תפילין שהתפילין הן פאר על בעל התפילין, וכך יש אל ה' יתברך מן הנמצאים שהם זולתו, פאר נוסף מן הזולת שהם הנמצאים, כמו שהתפילין מן האדם פאר נוסף על האדם.

למה ה' ברא את העולם? למסקנה, המהר"ל מבין שהעילה, היא הבורא, מתעלה במובן מסוים מהעלולים, הם הנבראים, ולכן ה' ברא את העולם, לשמו ולפארו.

ויש לתהות – מדוע זה פאר עבור ה', העובדה שיש עלולים? לכאורה, העובדה שישנם עלולים בפועל אינה מוסיפה באמת לה'. אפשר להבין שעילה שלא יכולה לעלול עלולים מסוימים נמצאת במדרגה נמוכה, אך זהו דין בכוח ה' לעשות כן ולא בעשייתו כן בפועל, ולכן לא מובן מדוע ה' צריך זאת. נראה שהתשובה מגיעה מסוף דבריו של המהר"ל – "כך יש אל ה' יתברך מן הנמצאים שהם זולתו, פאר נוסף מן הזולת שהם הנמצאים". התפילין הן פאר על ראש מניחן מעצם העובדה שהן חיצוניות לאדם וצמודות לו, כך שניתן לראות כאשר רואים אותו, שיש עוד זולתו, וזו סיבת קיום האדם – האדם צריך להיות בפועל במציאות, כדי שיהיה דבר זולת ה'.

אך גם זה לא ברור – מדוע זה שיש בפועל דברים זולת ה' מוסיף לו? העובדה שה' הוא אינסוף, אומרת שהוא כולל הכל. אך העובדה שה' כולל הכל אף על פי שיש זולתו, בדיוק משקפת את זה שהוא לא כולל הכל כיוון שהוא אחד במובן של 1/1 או 6/6, ואז הוא אמנם כולל הכל אך הוא לא באמת אינסופי, אלא שהוא אחד באופן שלא באמת ניתן להגדיר, והסיבה מדוע אנו קוראים לו אחד למרות שהוא לא באמת אחד היא כי זו ההגדרה הכי קרובה לאחדותו, כפי שכותב הרמב"ם במורה הנבוכים. ה' אינסופי לא כי הוא כולל הכל, אלא כיוון שהוא לא כולל הכל, ואף על פי כן הוא כולל הכל. יכולה להיות מציאות שהיא לא ה', ואף על פי כן, היא ה'.

ניתן לומר שזו הבחינה של יום הולדת. יום הולדת אדם הוא היום בו ה' הפך להיות יותר אינסופי, כיוון שנבראה עוד ישות מלבדו יתברך, ולכן, במובן מסוים, כאשר אדם חוגג את יום הולדתו, הוא בעצם חוגג את אינסופיותו של ה' יתברך.

וביתר חידוד, זו הבחינה של יום הולדת עשרים. הגמרא בקידושין (כט:) מלמדת:

אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו.

נישואין הם יצירת בריאה חדשה, בבחינת "והיו לבשר אחד", היינו בריאה חדשה ממש. אם אדם הגיע לגיל בו הוא יכול לישא אישה ולברוא בריה חדשה, ולא נשא ולא ברא, הוא בעצם מנע ריבוי אינסופיותו של ה', שכן אינסופיותו של ה' תגדל ותרבה, ככל שתרבינה יותר בריות בעולם. אף יותר מכך, מעצם העובדה שאדם, שהוא בריה בפני עצמו, יכול לברוא, אומר שיש משהו זולת ה' שגם הוא בעצם ה', כיוון שבתחילה סברנו שאמנם יש דברים זולת ה', אך אין דבר זולת ה' שיכול לברוא, וכעת מתברר שגם מבחינת הישויות בעלות יכולת הבריאה קיימים עוד דברים זולת ה' שהם בעצם ה'. אם אדם עושה זאת, הרי שהוא מרבה את אינסופיותו של ה' עוד ועוד ומפאר את שמו הגדול כביכול.

אך אם לא עושה כאן, תיפח עצמותיו, היינו תיפח עצמיותו, ומהותו היא כנפיחת רוח חסרת משמעות, שכן כאמור לעיל, כל סיבת בריאתו היא להגדיל את האינסוף בדרך בריאת הדברים זולתו יתברך שגם הם בעצם חלק ממנו, וממילא אם הוא לא עושה זאת, כל בסיס קיומו אבד, ולכן תיפח עצמיותו. וביאור אחר שאינו סותר – תיפח עצמותיו, היינו תיפח עצמיותו ומהותו, כלומר, מהות האדם שהיא ה' (כיוון שלבסוף מתברר שאף על פי שהבריה כולה ובתוכה האדם היא בבחינת זולת ה', בעצם עצמותה היא חלק מה') תיפח, כיוון שה' חלילה נפגע ממניעת ריבוי אינסופיותו שהאדם הביא אליה.