על הזיכרון ועל התרועה ליום הזיכרון

לק"י

ג אייר ה'תשעו

על הזיכרון ועל התרועה

ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה

זיו חן זצ''ל

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

(ויקרא כג, כג-כה)

ראש השנה נקרא, אם כן, זכרון תרועה. יש בחינה לפיה התרועה מבטאת שמחה – "הריעו לה כל הארץ, פצחו ורננו וזמרו" (תהלים צח), ויש בחינה הפוכה, שבה התרועה אמורה להיות "גנוחי גנח" או "ילולי יילל", התרועה מבטאת איזהשהו בכי, איזהשהו כאב.

חכמים מבינים, ואת זאת רואים בתפילת ראש השנה שחל בשבת, שבה אנו אומרים "זכרון תרועה" במקום "יום תרועה" כמו בראש השנה שחל בחול, שהביטוי "זכרון תרועה" מסמל רק זיכרון של אותה תרועה. חכמים לוקחים את הביטוי המקראי "זכרון תרועה", שלכאורה, אמור בכל ראשי השנה, ומצמצמים אותו רק לראש השנה שחל בשבת, בעקבות גזירת רבה לפיה לא תוקעים בשופר בשבת שמא יעבירו את השופר ארבע אמות ברשות הרבים.

המשורר חיים גורי לימד ש"פה שוכנים ביחד עצב ותפארת", כאשר "פה" הוא באב-אל-וואד, הלא הוא שער הגיא, זירת הקרב שעודנה מדממת. בזירת הקרב שוכנים העצב, הקושי, האתגר, ההתמודדות ואולי אף הכשלונות, יחד עם התפארת, הניצחון, המשך החיים והתפתחותם. אך כל זאת מציאותית. תודעתית, האדם נמצא פעמים רבות במקום נפשי בו במהלך העצב הוא לא יכול לחוש בתפארת. כל כולו שוצף קוצף. רועד הוא, פוחד הוא, סבור כי חרב עליו עולמו. אין הוא יכול לצאת מקיומו האינדיבידואלי, מנקודת מבטו החלקית והמצומצמת, ולהבחין בכלל התמונה.

ואולי אל לו לעשות זאת. אין שום עניין בכך. מדוע שישקר לעצמו? אם הוא לא מבחין בכלל התמונה כי זו נקודת מבטו, מדוע שיעשה זאת? כל עוד נקודת מבטו של אדם חלקית, כל עוד הוא לא מבחין בכלל התמונה באופן טבעי, כל עוד לא הגיע למעלה מעולה זו – אין שום טעם בכך. כל ניסיון כזה יהיה שקר עצמי. ובכל זאת, מצווה האדם לדעת על קיומה של כלל התמונה. אל לו להתכחש אליה. אל לו לאמץ לעצמו נקודת מבט לא לו, אל לו לשקר לעצמו, אך הוא מצווה לדעת אותה, להכיר בה ואותה. אם לא יעשה זאת, הרי שאפילו מקסימום הראות מנקודת מבטו החלקית לא מוצה.

יום התרועה הוא היום המסוגל להכל. יום התרועה הוא היום של התרועה. זו מגמתו, זו מטרתו, זו מהותו. יום התרועה הוא בבחינת ראש השנה שחל בחול. הוא היום שבו אין חששות, אין מניעות חיצוניות. אין מדוע לא לתקוע בשופר, שהרי אין כלל איסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים. התרועה, בהיותה שמחה, זקוקה ליום מיוחד, לאדם מיוחד שיוביל אותה בעולם, לאדם שכל כולו נקודת מבט עליונה וכללית שמצליחה לספוג הכל.

זכרון התרועה הוא בבחינת ראש השנה שחל בשבת. זכרון התרועה הוא היום שבו על האדם לזכור, לדעת ולא להתכחש חלילה לאמת הגדולה הכוללת עצב ותפארת השוכנים ביחד. אך זה יום שבו רק זוכרים אותה. לא חווים אותה. לא ממששים אותה בליבנו, כי אם בשכלנו, שהרי יש מניעות חיצוניות וחששות המגבילים אותנו.

הזיכרון המתבטא ביום הזיכרון הוא זיכרון של עצב. אך במקביל על האדם לזכור שעצב זה הוליד תפארת גדולה. למרות זאת, ביום הזיכרון אנו עדיין במקום הנפשי שבו אנו לא מצליחים לחוות את התפארת היוצאת מהעצב, אלא רק העצב עומד מול עינינו. גם בזמן זה, אל לנו לשכוח את התפארת, אך בד בבד אל לנו לשקר לעצמנו ולנסות לחוות אותה. זכרון התרועה הוא זכרון וידיעת השמחה והתפארת.

ואולי אותה בחינה הפוכה של התרועה המבוארת לעיל, שבה יש יללה וגניחה, היא בחינת הצפירה המושמעת במקומותינו. אולי יש עניין לעתים, זמן קצר מאוד, להתרכז בעצב ולהתייחד עימו, ורק עימו. חוויית העצב נפגמת אם היא מהולה בהכרת התפארת (אף אם היא רק באופן שכלי). לכן לאורך דקה או שתיים בלבד, עלינו לחוות את העצב באופן מלא, ללא הכרת שום גורם אחר. זכרון התרועה יכול להתפרש לא כזיכרון שכלי בלבד, אלא גם כחוויית העצב המוחלט.

ואם התייחסנו ברמיזה ליום העצמאות כיום תרועה במובן של יום מלא חווית שמחה ותפארת עם זכרון שכלי של העצב, יכול להיות שיש עוד בחינה ביום העצמאות. אולי היותו יום תרועה, דווקא כוללת את שתי הבחינות, העצב והתפארת גם יחד, התרועה כהרעה לה' ושמחה, והתרועה כיללה וגניחה, וזו בחינת חוויתן של משפחות שכולות ביום העצמאות, חוויה מלאה של העצב וחוויה מלאה של התפארת השוכנים ביחד.