על זכירת עמלק ועל זכירת הנופלים ליום הזכרון

לק"י

ב אייר ה'תשעז

על הזכירה

ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

זיו חן זצ''ל

כדי לברר את מהותה של זכירת הנופלים, ננסה לקחת מודל של זכירה המופיע במקרא, זכירת עמלק, ולהנגידו לזכירה דידן. התורה בספר שמות (יז, יג-יד) מלמדת:

וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:

שתי הבנות ביחס בין שני הפסוקים. האחת, הם אינם קשורים. התורה מספרת שיהושע ועמו ניצחו את עמלק. במקביל ה' מצווה את משה לכתוב שהוא ימחה את זכר עמלק מתחת השמים. השנייה, הם קשורים מאוד – התורה מספרת שיהושע ועמו ניצחו את עמלק, ומוסיפה לספר שה' ציווה את משה לכתוב את סיפור הניצחון הזה על עמלק, כי הוא ימחה את זכר עמלק. נלך בהבנה השנייה כעת. אך מדוע צריך לזכור סיפור זה? רש"י כותב שה' רצה שיהושע "יצוה את ישראל לשלם לו את גמולו". המטרה איננה הזכירה עצמה אלא הזכירה לשם המלחמה.

שאלו רבים: אם ישנו עניין למחות את עמלק, מדוע עלינו לזוכרו? הרי כל מהות הזכירה היא היפך המחייה, היא הנצחה במקום מחיקה טוטאלית! שאלה זו לא מתחילה, לפי דיוקנו ברש"י, שכן הזכירה מטרתה המחייה. עניין הזכירה הוא רק טרם המחייה (וגם לאחר שנמחה עמלק כולו, עדיין יש לזוכרו כדי למחות את העמלקים שאינם שייכים ללאום העלמקי, כפי הטענה הבריסקאית שעמלק איננו דין בלאום אלא הוא דין באנטישמיות).

הפוכה היא זכירת הנופלים במערכות ישראל. זכירת עמלק היא רק היכי תמצי למחייתו, כי מהותית, אנו מעוניינים לשכוח לחלוטין את הרע, את עמלק. אך זכירת הנופלים איננה זכירה כהיכי תמצי, היא זכירה כמהות בפני עצמה. אנו זוכרים לשם הזכירה. הזכירה היא חלק אינטגרלי מקיומנו, מעצם העובדה שחלק אינטגרלי מקיומנו – טובי בנינו – מתקיימים רק במימד הזכרון. הדרך היחידה שלנו להחיות אותם היא בזכרוננו, ולכן הזכרון מהותי לעצם קיומנו.

אך מלבד זכירת הנופלים, ישנה גם זכירת משמעויות הנופלים. המשמעות של הנופלים, אף היא הפוכה מהמשמעות של עמלק. בעוד את המשמעות של עמלק עלינו למחות, ולא רק את עצם הרע אלא גם את הנהגותיו בעולם ואת תוצאותיו עלינו למחוק, את המשמעות של הנופלים עלינו להנציח. המשמעות של הנופלים היא החיים, כיוון שבלעדיהם לא היינו קיימים. החיים והקיום הם תוצאות הנופלים. במובן הזה, בעוד זכירת משמעות עמלק היא זכירה שכולה חותרת לשכחה, כיוון שאף היא היכי תמצי למחיית הרע, זכירת משמעות הנופלים, כל כולה חיים פועמים, וכטבעם של חיים, הם חותרים לקיום אינסופי.

ומלבד שתי זכירות אלו, זכירת עצם הנופלים וזכירת משמעות הנופלים, ישנה עוד זכירה – ישנה זכירת קודשא בריך הוא. עלינו לכתוב זכרון בספר, כדי שנדע שמלחמה לה' בעמלק מדור דור. כסאו לא שלם, כל עוד עמלק לא נמחה מעל פני האדמה, ואת זאת עלינו לזכור, כדי להידרבן. כסאו של ה' הוא השליטה שלו בעולם, והשליטה שלו פגומה כל עוד כוח אנושי חצוף כעמלק קיים. ואולי אפילו יותר מזה – כסאו של ה' הוא חלק ממהות ה', ומהות ה' כביכול פגומה כל עוד עמלק קיים. ואולי אלו שני צדדים של אותה מטבע – שליטת ה' בעולם היא מהות ה' מנקודת מבטנו, וממילא כל עוד עמלק קיים, מנקודת מבטנו ה' לא שלם כביכול.

מכל מקום, כך או כך, גם זכירת השפעת מעשה עמלק על קודשא בריך הוא (כביכול) היא היכי תמצי בלבד, כדי למחות את עמלק. אך זכירת השפעת הנופלים על קודשא בריך הוא, איננה היכי תמצי. אותן נשמות קדושות עלו והתכללו במקור החיים כולם יתברך. הם נשאבו בגופו של המלך. כיוון שכך, זכירתם היא היא זכירת קודשא בריך הוא.