קדושת ירושלים

קדושת ירושלים

זיו חן זצ''ל

אפשר להבין שישנם שלושה מרחבים: ארץ ישראל, ירושלים והמקדש. ארץ ישראל היא ארץ, היא מקום שבו אנשים חיים באופן גשמי. "לזרעך אתן את הארץ הזאת", יש בארץ משהו המעיד על איזושהי שייכות לישראל, הארץ נקראת ארץ ישראל, על שם ישראל, הבעלים שלה. לעומתה המקדש, הוא המקום אשר בו בחר ה' לשכן שמו שם, הוא המקום של ה'. ירושלים נמצאת בתווך, וממילא עלינו לשאול: עלינו להתייחס אליה כארץ ישראל, כלומר כשייכת לישראל או כשייכת לה'? התורה (יד, כג) מלמדת:

וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים:

אפשר מאוד שהמוטיבציה של יראת ה' מושגת לא באמצעות עצם האכילה, אלא האכילה דווקא במקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם. המקום הזה הוא מקום של יראה, מהסיבה הפשוטה – הוא שייך לה', הוא לא שייך לנו. המקום הזה מחדד את המרחק, את הפער בינינו לה', המתבטא כאשר אנחנו נמצאים "לפני ה'".¹ לפי זה, המקום שבו יאכל מעשר שני, הוא מקום שלא שייך לישראל, אלא לה'. אם כן, כעת עלינו לשאול: באיזה מקום אוכלים מעשר שני? הספרי (ראה קו) מלמד:

שמעון בן זומא אומר יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים כך נתנה תורה מחיצה בין בכור למעשר שני ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה מה לבכור מיעט מקום אכילתו שכן מיעט זמן אכילתו תאמר במעשר שני שריבה זמן אכילתו הואיל וריבה זמן אכילתו ירבה מקום אכילתו תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה. רבי ישמעאל אומר יכול יהא אדם מעלה מעשר שני לירושלם בזמן הזה ואוכלו ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית לא אם אמרת בבכור שיש ממנו דמים ואמורים למזבח תאמר במעשר שני שאין ממנו דמים ואמורים למזבח בכורים יוכיחו שאין מהם דמים ואמורים למזבח ואין נאכלים אלא בפני הבית לא אם אמרת בבכורים שטעונים הנחה לפני המזבח תאמר במעשר שני שאין טעון הנחה לפני המזבח תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, מקיש אכילת בכור למעשר שני מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית.

נחלקו שמעון בן זומא ורבי ישמעאל האם אוכלים מעשר שני בכל ירושלים או דווקא במקדש. יתכן שיסוד מחלוקתם הוא בחקירתנו: לפי שמעון בן זומא אוכלים מעשר שני בכל ירושלים. אם כן, כל ירושלים לא שייכת לישראל אלא לה', כמקדש. לפי רבי ישמעאל, אוכלים מעשר שני דווקא במקדש, ולפי זה, ירושלים שייכת לישראל, כארץ ישראל.

התוספתא (א, י) מלמדת:

וכשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה מחנה לויה מחנה ישראל כך היו בירשלם מפתח ירושלם ועד פתח הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית ועד שער ניקנור מחנה לויה משער נקנר ולפנים מחנה שכינה והן הן קלעים שבמדבר.

נציע שהמציאות במדבר היא מציאות שכולה שייכת לה', ולכן כולה סביב מחנה השכינה, שהוא רק הביטוי הכי מובהק לנוכחות ה' בכל ישראל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכם ולא בתוכו. לעומתה, המציאות בארץ ישראל, כאמור, היא מציאות אחרת, רוב רובה שייך לישראל. מעצם העובדה שהתוספתא מסמנת את כל המרחב המקביל למציאות במדבר בארץ ישראל ככל ירושלים, על אף ההדרגה הקיימת באופן מובהק, יכול ללמד לפי זה שכל ירושלים שייכת לה', כמקדש.

נצעי שנחלקו בחקירתנו גם האמוראים. המשנה בזבחים (נה.) מלמדת:

התודה ואיל נזיר קדשים קלים – שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין בכל העיר, לכל אדם, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. המורם מהם כיוצא בהן, אלא שהמורם נאכל לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם.

קדשים קלים נאכלים בכל ירושלים. לפי זה אנו נוטים לומר גם כאן כצד השני, הרי אוכלים קדשים, שהם לכאורה שייכים לה', בכל ירושלים, ואם כן, ירושלים שייכת לה'. אמנם הסוגיה מביאה מחלוקת:

ת"ר: את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור – אמר רבי נחמיה: וכי ראשונים בטומאה אכלום? אלא טהור – מכלל שהוא טמא, טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב, ואיזה זה? זה מחנה ישראל. ואימא: טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת, ואיזה זה? זה מחנה לויה! אמר אביי, אמר קרא: ואכלתם אותה במקום קדוש, אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש, אפקה למחנה לויה, הדר כתיב: במקום טהור, אפקה למחנה ישראל. רבא אמר: אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש, אפקה לגמרי, הדר כתב רחמנא: תאכלו במקום טהור, עיילא למחנה ישראל. ואימא: עיילא למחנה לויה! לחדא מעיילינן, לתרתי לא מעיילינן. אי הכי, אפוקי נמי, לחדא מפקינן, מתרתי לא מפקינן! ועוד, לא תוכל לאכול בשעריך כתיב! אלא, מחוורתא כדאביי.

נשים לב שאביי מוריד את שני המחנות באופן הדרגתי: מקום טהור מחריג את מחנה ישראל ומקום קדוש מחריג את מחנה לויה. לפי זה, נציע שאביי מבין בשונה מכפי שהבנו למעלה בתוספתא, שהחלוקה בין המחנות איננה מהותית כי אם החלוקה לארץ ישראל ולעומתה ירושלים והמקדש, אלא הוא מבין שגם בתוך ירושלים שונה מחנה ישראל (ואפילו מחנה לויה!) ממחנה שכינה, מהותית, ולכן הוא דורש שתי החרגות שונות. אם כן, נציע שאביי סובר כצד הראשון – ירושלים שייכת לישראל. לעומתו, רבא מבין כמונו, ולכן הוא דורש החרגה אחת בלבד, נדרש מקום קדוש, ולאחר מכן אנו מרחיבים את האכילה לכל ירושלים בעקבות מקום טהור, שכעת יכול להיות דין המובן בתור איזושהי הרחבה למקום קדוש, מקום בעל אותו אופי אך בעצימות יותר נמוכה. אם כן, נציע שרבא סובר כצד השני – ירושלים שייכת לה'.

המשנה בהמשך (שם נו:) מלמדת שגם הבכור, המעשר והפסח, שאף הם קדשים קלים, נאכלים בכל ירושלים:

הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים – שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שיתן כנגד היסוד. שינה באכילתן, הבכור נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם, ונאכלין בכל העיר, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד. הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנויו, ואינו נאכל אלא צלי.

תוספות מקשים:

ונאכלין בכל העיר – פירש בקונטרס כדכתיב בפרשת ראה אנכי והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותניא בספרי רבי עקיבא אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב בההוא קרא ובכורות בקרכם וצאנכם ומדלא קבע בהו מחיצה שמע מינה דנאכלין בכל העיר… ונראה דנפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם דמשמע בשעריך הוא דלא תוכל לאכול הא בירושלים אכול ומעשר בהמה גמר העברה העברה מבכור…

מניין שמעשר שני נאכל בכל העיר? נחלקו בכך רש"י ותוספות, ונציע שעל יסוד חקירתנו. לפי רש"י, "מדלא קבע בהו מחיצה שמע מינה דנאכלין בכל העיר", מבחינת רש"י, וזו האמירה הכי מחודדת עד כה, ברירת המחדל היא שמעשר שני יכול להיאכל בכל העיר, שלחקירתנו זה אומר כצד השני, שירושלים שייכת לה'! לעומתו, מבחינת תוספות, ברירת המחדל היא שרק במקדש, אמנם התורה החריגה במפורש רק את "בשעריך", ומתגלה לפתע שירושלים איננה "שעריך", כי אם שערי ה'! אם כן, נציע שתוספות סוברים באפשרות שירושלים שייכת לישראל, ובמסקנה שירושליים שייכת לה', או שתוספות סוברים שירושלים שייכת לישראל, ויש בה מציאות מסוימת השייכת לה', והיא לעניין קרבנות.²

הסוגיה (שם קיב:) מלמדת:

עד שלא הוקם המשכן – היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן – נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל. באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה.

מהעולה מפשטה של הסוגיה, בשילה היה מותר לאכול מעשר שני בכל הרואה, אמנם במקדש מותר רק לפנים מן החומה. מה ההבדל? מהסוגיה עולה שהמשכן הוא בגדר מנוחה, ואילו המקדש הוא בגדר נחלה. נסביר זאת לפי הצד השני – ירושלים שייכת לה', כיוון שהמקדש משפיע מהותית על כל הסובב אותו, כל הסובב אותו משתנה, הופך להיות בעל סטטוס אחר, וירושלים היא בקטגוריה הזו. לעומת המקדש, שילה היא רק מנוחה, היא רק על הדרך כאן, וממילא אף שהיא יכולה לסחוף אחריה את מי שבא איתה במגע, לעניין זה ראיה.

הגמרא (קיח.) מסבירה למה קדשי קדשים לא יכולים להיות מוקרבים בראיה, ומדגישה כי הם יכולים להיות נאכלים ברואה, והדברים יוכלו להיות מובנים בדרכנו:

קדשי קדשים. מנא הני מילי? א"ר אושעיא, דאמר קרא: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר (אתה) תראה, בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה.

אפילו קדשי קדשים יכולים להיאכל בכל הרואה, כיוון שהאכילה איננה עצם הקדושה, אלא החוויה שמסביב לה, מה שנובע ממנה, וזה נכון גם במקדש ולא רק במשכן.

הסוגיה בתמורה (כא:) מסבירה מדוע מעשר שני לא נאכל בכל הרואה בירושלים:

בן עזאי אומר: יכול מעלה את מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה; ודין הוא, בכור טעון הבאת מקום – ומעשר טעון הבאת מקום, מה בכור – אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר – אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, מה לבכור – שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תאמר במעשר – דלא ת"ל: ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מקיש מעשר לבכור, מה בכור – אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר – אינו נאכל אלא לפנים מן החומה. מאי קשיא ליה דקאמר יכול? אמרת, הואיל ותנן: אין בין שילה לירושלים אלא, שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה, (וכן) +מסורת הש"ס: [וכאן וכאן]+ קדשי קדשים לפנים מן הקלעים, מהו דתימא: בירושלים ליתי מעשר שני בכל הרואה, קמ"ל.

הייתה אפשרות לומר שגם בירושלים יהיה דין בכל הרואה, אך היא נדחית. תוספות מחדדים:

יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו כו' – וא"ת אמאי ס"ד שיהא נאכל בכל הרואה הא לפני ה' אלהיך כתיב ביה וי"ל דומיא דשילה דאוכלים מעשר שני בכל הרואה ויש ספרים דגרסינן לה להך קושיא ולהאי שינויא.

האפשרות הזו נשענת על אפשרות להשוות בין שילה לירושלים. המשמעות של השוואה זו היא שלדרכנו האפשרות מבינה שירושלים שייכת לישראל, כיוון שהיחס בין המקדש לירושלים הוא כיחס בין שילה לסביבתה, והמסקנה מבינה שירושלים שייכת לה', וממילא היחס שונה.

לפי תוספות ננסה להציג צד שלישי. הסוגיה בשבועות (טו.) מלמדת:

בית דין מהלכין ושתי תודות מהלכות ובית דין אחריהם. כיצד מהלכות? רבי חייא ורבי שמעון ברבי, חד אמר: זו כנגד זו, וחד אמר: זו אחר זו. מאן דאמר זו כנגד זו, הפנימית הך דמקרבא לחומה; מאן דאמר זו אחר זו, הפנימית הך דמקרבא לב"ד. תנן: הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת; בשלמא למאן דאמר זו אחר זו, אמטו להכי פנימית נאכלת, משום דאתיא חיצונה קמה וקדשה לה; אלא למאן דאמר זו כנגד זו, תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי! וליטעמיך, למאן דאמר זו אחר זו, חדא מי מיקדשא? הא כל שלא נעשית בכל אלו תנן! ואפי' למ"ד באחת מכל אלו, הני תרוייהו חדא מצוה היא! אלא א"ר יוחנן: על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת.

על האפשרות שקדשה לה ראשונה מקשים תוספות:

דקדשה לה ראשונה – ואם תאמר אדרבה ראשונה נמי תאכל דכל זמן שלא קידשה העיר אף על פי שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה ויש לומר דמכיון שהלכה התודה כל שהוא הויא לה יוצא במקום שמהלכת.

יוצא מתוספות שהליכת הבהמה בכל שהוא כבר מתחילה את הרחבת המקדש, או בעצם: את הקדשת חלק מירושלים. שלא כדברי נתנאל בהערת שוליים למעלה, ניתן לומר שהעובדה שכדי להרחיב את המקדש לתוך ירושלים לא דרוש טקס רחב, מספיק מעשה יחסית מצומצם, הליכה בכל שהוא, וזאת כיוון שקדושת ירושלים לא שונה מהותית מקדושת המקדש. לפי זה, לכאורה, הצד השני נכון, ירושלים שייכת לה', כמקדש, אמנם כאשר אנחנו מעיינים, אנחנו מגלים שבאותו אופן שמרחיבים את המקדש אפשר להרחיב גם את ירושלים, והרחבת ירושלים היא על חשבון ארץ ישראל, או במילים אחרות, לפי הבנה זו, ירושלים היא כארץ ישראל!

לכן נציע צד שלישי: ירושלים שייכת לה' ושייכת לישראל, כיוון שאין פער מהותי בין קדושת המקדש לקדושת ארץ ישראל, וממילא קדושת ירושלים הנמצאת בתווך מחברת ביניהן. המקדש הוא הביטוי המובהק ביותר לקדושת ארץ ישראל, וירושלים היא ביטוי פחות מובהק, אך באמת מדובר באותה קדושה.

בזה יובן מבנה ההלכות ברמב"ם בהלכות בית הבחירה (א):

א. מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'.

ב. כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה, ושס"ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים, וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה.

ג. כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית יי' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד.

ד. בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.

ה. ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית, עושין בו קדש וקדש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל, ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש.

מדוע הרמב"ם נצרך בכלל ללמדנו את ההיסטוריה של בית הבחירה, הרי לכאורה אין לכך שום השלכה הלכתית? יתכן שלפי הצד השלישי הוא מנסה לומר לנו, בפתח הלכות המקדש, שהמבנה הזה איננו התופעה היחידה של הקדושה הזו, היא אפשרית במקומות רבים נוספים, והיא קיימת בירושלים באופן עצים יותר. לאחר מכן, בהלכה ה, הוא עובר לחלקים הפנימיים של המקדש, כדי ללמדנו שעל אותה דרך, כיוון שהכל קדושה אחת בגילויים שונים, גם החלקים הפנימיים באותה קדושה כולם חלק מאותו בית, כולם חלק מאותה קדושה.

הערות שוליים

1. אמנם יש לחדד שאנחנו אוכלים, מה ששייך לנו, אצל ה', להורות שלא רק שיש פער בין עולמנו לעולמו, אלא כלל אין עולמנו. אמנם לא נתעסק בהבנה הזו, אלא בהבנה שיש פער בין עולמנו (שהוא קיים, בחינת ארץ ישראל), לעולמו.

   ↩

2. כאן ראוי להביא את סברת נתנאל עיטם בכל הסוגיה, שהציע שהחלוקה הגדולה של "עשר קדושות הן" בראש מסכת כלים כוללת את כל הקדושות, אך יש ביניהן קדושות בעלות אופי שונה. יש שני סוגי קדושות – הקדושה העצמית (שהיא סגולית) והקדושה המקדשית (שהיא יכולה להיות תלויה בנו באיזשהו מובן, ולכן אנחנו יכולים להרחיב את המקדש כמו שנראה בהמשך). הקדושה העצמית היא קדושת כל מקום בפני עצמו, ואילו הקדושה המקדשית היא קדושת מקום בהיותו קרוב למקדש. לקדושה העצמית יש ההשלכות שלה, ואילו לקדושה המקדשית יש ההשלכות הקשורות לאכילת קרבנות. לפי זה, קדושתה העצמית של ירושלים קיימת, אך זה שאוכלים בה קרבנות לא קשור לקדושתה העצמית, אלא לעצם העובדה שהיא קרובה למקדש. יתכן, מסתייג נתנאל, שהקדושה העצמית היא מה שמאפשר לקדושה המקדשית להתבטא, אך עדיין מדובר בשתי קדושות.

   ללא הסתייגות נתנאל, אפשר להבין את הביאור הזה בתוספות. תוספות מסכימים שמצד הקדושה העצמית, ירושלים לא קדושה כלל, אך מצד הקדושה המקדשית יש לה קדושה, ולכן ניתן לאכול בה קרבנות, אמנם מדובר פה בדרשה מיוחדת. הבעיה בהבנה זו היא שתוכן הדרשה פחות מסתדר לפי זה: "בשעריך", נשמע שכל מה שהוא לא "שעריך" הוא שערי ה', ולא רק מקום המאפשר לאכול בו קרבנות. כמו ןכן, בתודעה שלי, אני פחות נוטה לקדושה דיאלקטית כזו.

   ↩