חג ההכרה בדבר ה_ שבאדם לחג הפורים

לק"י/ ב אדר ה'תשעז

חג ההכרה בדבר ה' שבאדם

לחג הפורים

זיו חן זצ''ל

לא תקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל.

(רמב"ם מגילה וחנוכה ג, ו)

ולכאורה, הדבר אבסורדי: בהלל אנו קוראים עוד ועוד בשם ה', כיוון שאנו מהללים ומשבחים אותו. הלל אומר בהכרח פנייה והכרה בכך שה' קיים, פועל ומשגיח בעולם. לעומת זאת, במגילה, שהיא התחליף להלל, אנו לא מוצאים שום זכר לשם ה', ולהיפך – הדבר היחיד שאנו מוצאים הוא מניפולציות אנושיות ותככנויות מבריקות. המגילה מלאה בבני אדם וריקה מה'. לומר שההלל בפורים מתגשם במגילה הוא אבסורד.

אולי זה בדיוק העניין. אולי הנקודה של פורים היא לא התגלות ה' בעולם באופן שבו ה' מתגלה בדרך כלל, בקריעת ימים או בנצחונות צבאיים מזהירים של מעטים הקוראים בשמו לעומת רבים המנסים להכריתו, אלא הנקודה של פורים היא התגלות ה' דרך האדם. מסתבר פתאום שאין רק דבר ה' שבתורה, אלא ישנו גם דבר ה' המפעם מתוך האדם. האדם הזה יכול להיות מרדכי, האדם הזה יכול להיות אסתר והאדם הזה יכול להיות גם אחשוורוש או המן. כל הקורה בעולם, גם אם על ידי בחירתו החופשית לחלוטין של האדם, הוא דבר ה'. זה אוטומטית מביא אותנו גם לקבלה מאוד גדולה של האדם, בדיוק כפי שהוא, כיוון שלא משנה איך הוא יהיה, הוא מבטא את דבר ה'.

ובזה יובן עניינו של חרבונה, שלכאורה אמר אמירה סתמית לחלוטין, ולמרות זאת הוא זכור לטוב. יותר מכך, הגדילו לומר רבותינו שהוא אליהו הנביא. אפשר שאין הכוונה שהוא אליהו הנביא ממש, אלא שבכל אדם סתמי ישנו אליהו הנביא, שכן כל אדם הוא שלוחא דרחמנא, בין אם הוא רוצה ובין אם לאו. דבר ה' מתגלה בחרבונה בדיוק כפי שהתגלה באסתר.

כך נבין גם את עניינה של השכרות בפורים. השכרות מטרתה להוציא את הפנים החוצה, היינו להוציא את דבר ה' שבאדם, שבכל אדם, החוצה. תפקיד השתייה לעזור לאדם לקבל את עצמו כפי שהוא, כפי שדבר ה' מפעם בו. ואולי זו הייתה כוונתו של הרב שי גניזי, כאשר אמר לנו בחבורת הכנה לפורים בשנת ה'תשעו, שעבורו השתייה בפורים עניינה נתינת המקום לה' והפקרת האדם את עצמו בידיו יתברך – האדם מפקיר את עצמו בידי ה', שכן הוא מכיר בכך שלא משנה מה יעשה, הוא יבטא את דבר ה'. לכן פורים הוא היום של קבלת עצמי כפי שאני.

וזה גם עניינו של חוסר ההבדלה בין ארור המן לברוך מרדכי. בעיני המשתכר בפורים, ה' מופיע בכל המציאות כולה, דברו מבוטא בכל רבדיה ומרחביה, בדיוק כפי שהם. אין נסתר ונגלה, הכל ה' בנגלה, כאן ועכשיו, במצב הנוכחי, כפי שהוא. לומר שהמן ארור הוא לומר שהמן איננו מופיע דבר ה' ואמירה זו היא היפך עניינו של פורים.

וזה גם עניינו של הפור, הוא הגורל. הסתמיות והמקריות מבטאת את דבר ה' שבכל מרחבי המציאות, אפילו במציאות הסתומה ואפילו בסיטואציות חסרות הפשר, ה' מופיע במלוא עוזו, בדיוק כפי שהופיע בהתגלויות "מפורשות" (במרכאות, כיוון שתמיד הן התגלויות מפורשות) שלו בעבר.

ובזה תובן גם סברת המשנה במגילה (כא.) שאומרת שאם קראו שניים את המגילה ביחד יצאו. ההווה אמינא הייתה, לפי רש"י, ש"אין שני קולות נשמעין כאחד", אך בפורים בדיוק מתגלה שאם האדם תופס את הקולות הללו כקול אחד בעצם, הרי שאלו שני קולות שהם בעצם קול אחד¹.