פורים כיום הכפורים – פורים כיום תפילה וכיום שמחה

לק"י/ כז ניסן ה'תשעז

פורים כיום הכיפורים

פורים כיום תפילה וכיום שמחה

זיו חן זצ''ל

הרב סולובייצ'יק (על התשועות, כפל פניו של פורים) מפתח שני פנים הפוכים לפורים – פורים כיום תפילה, זעקה ואפילו תענית, ופורים כיום שמחה. טענה זו הוא מבסס על הגמרא במגילה (ד.), המביאה את מחלוקת רבי יהושע בן לוי (להלן: ריב"ל) ועולא ביראה (מהעיר בירה), האם לומדים שחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום מהפסוק "אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (תהלים כב, ג), פסוק שלכאורה מבטא תפילה וזעקה, או מהפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' אלהי לעולם אודך" (שם ל, יג). לכאורה, מבואר להדיא שישנם שני פנים לפורים. כל זאת, בהקשר להשוואה הכתובה בספרים בין פורים ליום הכיפורים, ומקורה בתקוני זוהר (נז:).

לעניות דעתי, קשה מאוד על הרב סולובייצ'יק. איך ניתן לומר שישנם שני פנים לפורים, אם כל אחד משני הפנים הללו מיוצג על ידי דעה אחרת? משמע לכאורה שיש מחלוקת בין שניהם, ולדעת ריב"ל, פורים הינו רק יום תפילה, ואילו לדעת עולא ביראה, פורים הינו רק יום שמחה! אם כן, אין כאן שני פנים, יש כאן פן אחד, ומחלוקת בין שתי דעות על זהותו.

מכאן ניתן לצאת לשתי טענות שונות. האחת, באמת לדעת ריב"ל, פורים הוא רק יום תפילה ואין שייכות כלל לסממנים של שמחה ביום זה, ולדעת עולא ביראה, פורים הוא רק יום שמחה ואין שייכות כלל לסיממנים של תפילה ביום זה. קשה מאוד לטעון טענה זו בדעת ריב"ל, שהרי אנו מוצאים סממנים רבים של שמחה, סעודה, שכרות וכיוצא בהן. כמו כן, קשה מאוד לטעון טענה זו בדעת עולא ביראה, כיוון שאנו מוצאים גם סממנים של תפילה ביום זה, כגון התחנון הנכתב בסדר רב עמרם גאון אף בפורים, והמגילה, שהיא בבחינת "קרייתה זהו הלילא", ואנו רואים שגם בהלל ישנו יסוד התפילה ולא רק יסוד ההודאה הנובע מיסוד השמחה, למשל אמירת פסוקי "אנא ה'" המופיעה לקראת סוף ההלל, שהם בוודאי פסוקי בקשה ולא פסוקי הודאה.

לכן נטען את הטענה השנייה, לפיה ריב"ל מבין שהסממנים של השמחה בפורים נובעים מתוך יסוד התפילה של פורים, ועולא ביראה מבין שהסממנים של התפילה בפורים נובעים מתוך יסוד השמחה בפורים. כעת נעמיק בסברות השונות, לפי דברי האש קודש.

בדעת ריב"ל, נראה לומר שהתפילה אינה מנותקת מהשמחה. התפילה חותרת לשמחה. מה רוצה דוד באומרו "אלהי אקרא יומם ולא תענה לי"? הוא רוצה שיהיה לו טוב. הוא רוצה שמחה. מהותית, ריב"ל לא מנותק מיסוד השמחה, אלא רואה בו את התוצאה של יסוד התפילה. האש קודש לפורים (ה'תשב) שואל מדוע אנו אומרים "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי", הרי השמחה הייתה על הישועה, ולא על עצם זה שמרדכי הולבש בבגדי מלכות. הוא מסביר שישנם אורות פנימיים ואורות מקיפים, ישנם האורות הנכנסים לאדם והולמים את כוחו, וישנם אורות המקיפים את האדם ונמצאים מעל ומעבר למה שיש לו לקלוט. חנוכה הוא בחינת אור פנימי, כיוון שצרכי עם ישראל התמלאו – הם הצליחו לכבוש את הארץ ולטהר את המקדש. פורים הוא בחינת אור מקיף, שלא יכול לשלוט בו שום פגם וקטרוג (לעומת האור הפנימי, שכדי לזכות בו צריך להיות בעל זכויות). לכן יהודי שושן שמחו כאשר הם ראו את האור המקיף, את בגדי המלכות של מרדכי. הייחודיות של האור המקיף לעומת האור הפנימי, היא שהוא לא זמני אלא הוא נצחי, שהרי הוא לא מותאם לאדם אחד. לכן מעת התגלות האור המקיף בישועת ישראל בפורים, מסביר האש קודש, אפשר למשוך ישועה בבחינת אור מקיף, בין אם ראויים ובין אם לא, לכל הדורות כולם, וכל הישועות המגיעות לישראל אף שאינם ראויים להן, מגיעות להם מהאור המקיף¹. לפי זה, ניתן לומר שהשמחה והתפילה אצל ריב"ל לא מנותקות – אדם רואה את השמחה הגדולה שהייתה בפורים שושן, ומייחל גם לפורים שלו. במובן הזה, התפילה שלו היא השמחה שלהם. לכן בפורים ישנם שני המימדים, שהראשון שבהם, הוא מימד התפילה והוא הגורם למימד הבא, מימד השמחה².

בדעת עולא ביראה, האש קודש לפורים (ה'תש), ש"פורים כיום הכפורים", משמעו שכפי שכפרת יום הכפורים היא כפויה בבחינת דעת רבי ש"עצמו של יום הכפורים מכפר", כך גם שמחת פורים היא כפויה, ואם אדם לא שמח באופן טבעי, עליו לנסות לשמח את עצמו, ואם לא מצליח, ה' משמח אותו מלמעלה למטה. לפי זה, ניתן לומר שכוונת עולא ביראה שלעתים אדם נמצא במקום כזה בו הוא לא יכול לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום כיוון שהוא לא חש שיסוד השמחה קיים אצלו, ולמרות זאת, עליו לקוראה פעמיים. ויותר עמוק – לעולם שמחתו של אדם לא יכולה להיות שלמה לגמרי, שכן תמיד חסר לו משהו. אף על פי כן, אומר עולא ביראה, צריך לשמוח בפורים, ולכן ינסה אדם לשמח את עצמו על ידי כך שימלא את חסרונו ויתפלל על מבוקשו, ואם כה חסר עד כדי כך שאדם לא יכול לשמוח כלל, ה' ישמח אותו מלמעלה למטה.