עיונים בהגדה שלפסח ה'תשעו

לק"י/ ליל הסדר ה'תשעו

עיונים בהגדה שלפסח

זיו חן זצ''ל

קדש

ביציאת מצרים הקדיש אותנו ה' ולקח אותנו לו לעם. ולכאורה כל התהליך היה באופן פסיבי לחלוטין. את זאת אנו מציינים בקידוש: "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". ה' בחר אותנו ללא שום יכולת שלנו להתנגד, ובאותה מידה הוא הוציא אותנו ממצרים. מילות קודש אלו אנו אומרים אף בכל שבת אחרת (פסח זה חל בשבת). גם בשבת יסוד הפסיביות של עם ישראל מתבטאת חזק מאוד בהיות שבת קביעא וקיימא, שבתו של ה' ממעשה בראשית, שאנו מצווים לשבות כמוהו. אך מהי משמעות קידוש זה? אנו מציינים בקידוש את זה שה' קידש אותנו, אך בלי משים אנו עושים בעצמנו קידוש. קידוש לעצמנו, אך גם קידוש לזולתנו. נראה שה' מקדש אותנו באופן פסיבי ביציאת מצרים, על מנת לצוות עלינו את הקידוש לדורי דורות, מצווה עלינו להפיץ את בשורת הקדושה שבאה לו לעולם לעולמי עד. אין היהודי עם סגולה לשם עצמו, כי אם לשם האנושות והבריאה כולה. על דרך החידוד נאמר שלא "קידוש" נאמר בסימן זה, כי אם "קדש!" בלשון ציווי.

מגיד

– מה נשתנה. כל מטרתו של ליל הסדר היא השינוי מהנורמליות. אך האמת היא שמדובר בשינויים מאוד מסודרים ורגילים. הם חוזרים על עצמם כל שנה וכולם יודעים מדוע. מה העניין לשנות מהרגיל, אם בעצם מדובר בשינוי מהרגילות שכולנו רגילים אליו?

אנו בני האדם, יצור הדורש אובייקטיפיקציה של כל דבר. כל דבר אנו מנסים לכמת, כל דבר אנו מנסים להגדיר. זו שאיפתנו. אנו מחפשים את הרגילות, את היציבות, כדי שנוכל לחוש בטוחים. אך בדנ"א של ליל הסדר יש יסוד הפוך לחלוטין – כפי שכותב בעל ספר החינוך, מדובר בלילה שבו ה' שידד את כל מערכות הטבע כדי להוציא אותנו ממצרים. ניסים גדולים נעשו בלילה זה ובתקופה שלפניו ושלאחריו. בליל הסדר אנו מנסים לשנות מהרגילות כדי לחוש מעט בניסים הללו, ששינו את כל חוקי המציאות הרגילים והיציבים, אך לא ברמה שתישאר מעורפלת ולא מוגדרת. לכן אנו עושים פשרה מסויימת בלילה זה ולוקחים את השינוי ומכניסים אותנו לתבנית.

– מעשה ורבי אליעזר וכולי. שואל האדמו"ר מפיאסצנה (אש קודש לפסח, תש): מדוע הפסיקו החכמים לספר ביציאת מצרים? הרי יש עוד זמן רב שבו ניתן לקרוא קריאת שמע של שחרית. נראה כי ניתן לענות על כך, מלבד תשובתו של רבנו עוד שתי תשובות:

א. החכמים היו שרויים באופוריה גדולה. מדובר בדורות בודדים לאחר חורבן הבית השני, כמה שנים טרם מרד בר כוכבא. ישנו איסור רומי מוחלט על יהודים לעלות לירושלים, וקל וחומר לגור בה. לילה אחד בשנה יכולים החכמים שחזו במקדש בתפארתו, ואף אם לא חזו הם יודעים מהספרים בהיותם חכמים, להעלות נוסטלגיות. יציאת מצרים היא הבסיס לכל הגאולות כולן, וממילא הדיבור על יציאת מצרים מזכיר להם את המקדש. הצעירים, הדור אשר לא ידע את המקדש, תלמידיהם, מנסים להוריד אותם לקרקע המציאות וקוראים להם לקרוא קריאת שמע, להמשיך הלאה את קיום המצוות, שכן יש חיים אפילו מעבר למקדש. ויותר מכך, בקריאת שמע היהודי מקיים את מצוות הזכרת יציאת מצרים של כל השנה (ולא זו המיוחדת לליל הסדר), ובעצם הם טוענים בפניהם שהגאולה האמיתית לא נמצאת בעבר, אותו הם מעלים באוב, אלא בעתיד, מה שנרמז ביציאת מצרים שתשוב ואיתה נשוב לירושלים ולמקדש. החכמים השתכנעו. אם כן, החיפזון לקיים המצווה הוא בעצם חיפזון לגאולה העתידית.

ב. ישנו כאן הויכוח הקלאסי בין החוויה להלכה. החכמים, בלילה גדול זה בעל המצווה העצומה של יציאת מצרים, נשבים בקסמיה ומקיימים אותה כל אותו הלילה. עם זה לתלמידים אין בעיה. יש להם בעיה עם חוויה שבאה על חשבון הידור בקיום ההלכה. סדר החשיבות הוא כזה: קיום המינימום ההלכתי, הידורים, חוויה שבאה במסגרת ההלכה. לא ייתכן שאדם ינסה להתקרב לה' על ידי חוויה הנשענת על חוסר הידור בהלכה. החכמים משתכנעים. מעניין לציין שבדרך כלל הצדדים הם הפוכים – הרבנים המבוגרים, חמורי הסבר ושערי הזקן הם תומכי ההלכה, ואילו התלמידים הקפוצים, אלה שבקושי גידלו שתי שערות, הם תומכי החוויה. ייתכן שהיפוך צדדים זה נובע מהיסוד אותו הזכרתי באפשרות הראשונה – מי שקשור לחוויה כאן היו המבוגרים, שכן הם הכירו את המקדש ואת הגאולה, ואילו התלמידים לא רואים בכך שום חוויה, ובהיעדרה פונים אל ההידור בהלכה.

– מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. בקטע זה מתואר תרח כ"אבי אברהם ואבי נחור", אך עוד בן לו לתרח – הרן. מדוע הוא לא מוזכר? כל מטרת הקטע הזה בהגדה היא להדגים את העיקרון לפיו "מעיקרא חשוכא והדר נהורא", כאשר החושך עצמו הוא למטרת האור. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, אבל ה' התגלה לאברהם, אך שוב חזר החושך כאשר צאצאיו ירדו מצרים ונשתעבדו בארץ לא להם, אבל שוב דלה אותם ה' ממצרים, יותר איתנים משהיו בעבר. ההשגחה של ה' מלווה את ההיסטוריה של כל הבריאה ושל עם ישראל, ואף מצבי החושך, כמו שעבוד מצרים, באים לטובה. חכמים מספרים על הרן שקפץ לאור כשדים כיוון שראה את אחיו אברם ניצל והחליט ללכת בעקבות המנצח אך לא מאמונה בה'. הרן מצד אחד לא ממשיך את דרכו של אביו בעבודה הזרה, כמו נחור, אך מצד שני לא באמת הולך בדרכו של אברהם. הרן איננו חושך ואיננו אור, הוא פשוט כלום. הוא לא דוגמה כאשר אנו רוצים להדגים את העיקרון הנ"ל, ולכן בחרו כותבי ההגדה להשמיט את שמו.

– ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. עבדים היינו לפרעה במצרים. הגרי"ד סולובייצ'יק ב'זמן חירותנו' מבחין בין עבדות במובנה המשפטי-ממוני, שצורת הסמיכות שלה היא "עבד ל-X", לעבדות במובנה המהותי, שהיא עבד ות שהאדם מאבד בה את רצונו החופשי שהיא "עבד X". בשום מקום בתורה לא כתוב על אדם שהוא עבד במובן המהותי, שלא לה'. "עבד ה'" ישנו, אף "עבד אלהים", אך אין "עבד פרעה", כי אם "עבד לפרעה" או "עבד לפוטיפר". מדוע? עונה הרב ז"ל: אין דבר כזה עבד אמיתי לאדם אחר. תמיד האדם מותיר בו את רצונו החופשי, אלא שהוא עושה לעצמו חשבון ומגלה שכדאי לרצונו החופשי להתכופף בפני רצון איש אחר בזמן הנתון. היכן אנו רואים את חירותנו המהותית לצד עבדותנו המשפטית?

נראה כי היכולת שלנו לצעוד אל ה' אלהי אבותינו העידה על חירותנו המהותית. אדם חסר תקווה לא מתפלל, שכן אין לו למה. אך ה' שמר את הבטחתו לישראל, והחידוש ב"והיא שעמדה לאבותינו ולנו", שלא רק הוא שמר עליה, אלא גם עם ישראל היה מודע לה ולא שכח אותה לעולמים (לפי ההבנה הפשוטה, שמי שעמדה היא ההבטחה, אך ההבנה כי היא עומדת לנו במובן הזה שאנו אוחזים בה כלפי ה' ודורשים גאולה היא מחודשת). עבד הוא אדם חסר תקווה וחסר רצון חופשי. לנו היה רצון חופשי, מה שבא לידי ביטוי בתפילתנו לה'.

– ועברתי בארץ מצרים. וכי ה' בעצמו עבר בארץ מצרים? הרי ברור שלא שייך להגיד בו שום אמירה כזו. ה' נותן לאדם בחירה חופשית. הוא מתערב באופן תמידי בבריאה רק בכך שהוא מחייה אותה, אך הוא נותן פעמים רבות לאדם היכולת להחליט החלטות לעצמו. האדם עלול לייחס מקרים מסויימים לה', ומקרים אחרים לבני האדם. ברור שה' לא עבר בארץ מצרים, אך החידוש הוא שגם אם קורה כאן משהו, בעצם הכל מתוכנן מלמעלה, ובעצם גם כאשר אדם בוחר באופן חופשי זה חלק מהתוכנית של ה', שכן הוא בעצמו נתן את הבחירה החופשית לאדם (ולא שהוא לא התערב, אלא התערב בכך שנתן לאדם היכולת להתערב). עיין בעולת ראיה על אתר לעוד תשובה.

– דם ואש ותימרות עשן… דם, צפרדע, כינים וכולי. מדוע יש גם מופתים וגם עשר המכות? מדוע דרושים דם ואש ותימרות עשן? דם ואש ותימרות עשן מעניקים לנו קונוטציה של מערכה צבאית. נראה כי ה' נלחם במצרים, אך יותר מכך, נלחם באלהי מצרים, "וידעו מצרים כי אני ה'", אני ולא הטלה. חכמים מספרים שאף עם ישראל היה שרוי בארבעים ותשעה שערי טומאה. הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, אמר פעם שכל מהלך בינלאומי שמנהיג ישראלי עושה הוא עושה לשם שיפור מצבו הפוליטי הפנים-ישראלי. לפי שתי המימרות האחרונות, נראה להוסיף שעשר המכות הגיעו כדי להכניע את מצרים, אך דם ואש ותימרות עשן הגיעו כדי להרתיע את ישראל ולהוציא מליבם את העבודה הזרה. ה' לא ממיט עליהם עשר מכות, שכן יש להם תפקיד היסטורי בעיצוב האנושות ובהפצת בשורת החירות והקדושה, אך הוא כן מנסה להילחם באלהיהם.

– רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא. רבי יוסי הגלילי היה בגליל בעת המרד הגדול, אזור שחטף פחות מאזור יהודה (אם כי חטף המון), או שנולד רק לאחר מכן. מהידע שלנו על רבי עקיבא, הוא לקח את המרד הגדול באופן מאוד קשה, מה שהוביל אותו להנהיג את מרד בר כוכבא. נראה כי כל אחד מהתנאים נותן מספר מכות לפי גודל המכה אוהת הוא חטף במרד הגדול. רבי יוסי הגלילי הכי פחות, רבי אליעזר איש ירושלים בינוני, ורבי עקיבא איש ירושלים שלקח באופן אישי את המרד באופן חמור יותר מכולם. כל אחד מהתנאים מחבר את יציאת מצרים הכללית וההיסטורית, לנקמה עכשווית באימפריה הרומית, וממילא כל אחד מגביר את מספר המכות לפי גודל הטראומה.

– פסח, מצה ומרור. פסח מבטא את יסוד ההבדלה, "על שום שפסח הקדוש רוך הוא על בתי אבותינו". מצה את יסוד הגאולה, "על שום שלא הספק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד". מרור את יסוד השעבוד, "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". עלינו לכרוך הכל ביחד, את השעבוד ואת הגאולה, שכן כאמור ללא השעבוד אין גאולה (שהרי אין שום משמעות לגאולה שכזו) יחד עם יסוד ההבדלה בינינו לבין המצרים כדי שנשתמש בגאולתנו לגאול את העולם ולא לשעבד אותו חלילה.

דבר אחר, מבוטא כאן היסוד של הבעש"ט לפיו בכל תהליך רוחני ישנן הכנעה (מרור שבו המצרים הכניעו אותנו) הבדלה (פסח שהבדיל בינינו לבינם, ובין חטאינו וארבעים ותשעה שערי טומאתנו לבינינו וממילא לתפילתנו לה') והמתקה (מצה שבה מבוטאת הגאולה).