שלוש קושיות על הא לחמא עניא

לק"י/ ה ניסן ה'תשעו

שלוש קושיות על הא לחמא עניא

זיו חן זצ''ל

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

כל דכפין ייתי ויכול. כל דצריך ייתי ויפסח.

השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.

אלו המילים איתן אנו פותחים את ההגדה. נשאל כמה שאלות:

א. מה הקשר בין העובדה שאכלנו לחם עוני במצרים, לאנשים שצריכים שנפתח להם את דלתנו ושיפסחו? מיהם בכלל?

ב. מה הקשר בין פתיחת הדלת והלב לביטול העבדות ולהיותנו בני חורין?

ג. מדוע דווקא איתן אנו פותחים את ההגדה?

ספר בראשית מתאר מתיחויות בין אחים. ניתן לראות ברצף המתיחויות כולו, מלבד במתיחות האחרונה, את אותו דפוס: האחים נאבקים ביניהם, ורק אחד מנצח או זוכה להעדפה מאת ה'.

כבר האחים הראשונים בהיסטוריה, קין והבל, נאבקים ביניהם. ה' בוחר לשעות למנחתו של הבל, ולא לשל קין, מה שגורם לרציחתו של הבל על ידי קין. הנבחר כאן הוא הבל. שם ויפת, בני נח, מכסים את ערוות אביהם, לעומת אחיהם חם. חם מקולל על ידי הקב"ה. לפי חז"ל, אברם קופץ לאור כשדים וניצל. בעקבותיו הרן גם קופץ אך לא ניצל. ניתן (אך לא מוכרח) לראות בכך מעשה של מאבק בין הרן ואברם על מי האח הנבחר שאמור להיות זה שיביא את בשורת ה' בעולם (אם כי ממש לא נראה כך מחז"ל). בין ישמעאל ויצחק, בני אברהם, ה' עושה העדפה ברורה מאוד המתבטאת בדבריו לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". בין בני יצחק, יעקב ועשיו, יש מאבק על ברכת אביהם. לבסוף יעקב מנצח, וממנו ממשיכה כל שושלתו הגדולה של אברהם. אף בין בני יעקב ישנו מאבק גדול. אחי יוסף סבורים כי הם הולכים להיות האחים שייזרקו אל מחוץ להיסטוריה, ולכן עושים את שעושים. אך בסופו של דבר הם משלימים והם מתאחדים לעם אחד, בעקבות יציאתו של יוסף מהתכונה האנושית הנורמלית לנטור טינה ולנקום באלה שפגעו בו, וסליחתו לאחיו שמכרוהו.

יש כאן מודל חדש. אם עד עתה ראינו אנשים שלא יודעים להגיד: "אנשים אחים אנחנו", על אף השוני שיש ביניהם, בהיות להם מטרה משותפת, כעת אנו נוכחים לדעת שמציאות זו אפשרית בין בני האדם. אך מודל זה מביא לבעייתיות גדולה. הגיבוש והאחדות גורמים לסגירות ולחוסר סולידריות עם שאר האנושות. תפקידו של עם ישראל הוא להוות אור לגויים. ככזה, הוא צריך להיות מלוכד ומאוחד בתוכו, אך עליו לשמור על קשר מתמיד עם העולם.

בסוף פרשת ויגש, שהוא סוף ספר בראשית מבחינה היסטורית (פרשת ויחי לא אורכת הרבה מאוד זמן), מסופר כי בדומה לכהני הדת של מצרים שקיבלו לחם למרות שלא שיעבדו את קרקעותיהם לפרעה כיוון שהאחרון חפץ בטובתם, כך יוסף חפץ בטובתם של אחיו וכלכלם אף על פי ש"אין לחם בכל הארץ". הגיבוש והליכוד מוביל לסגירות. לא מתבקשת מהאחים נורמה מוסרית עליונה. בסך הכל נתבעת מהם סולידריות מינימלית עם שאר בני האדם. נדמה כי הם מושווים לכהני דת המקבלים הטבות ולא לאנשי בשורה גומלי חסדים, כפי הייעוד שלהם וכפי אבותיהם. אולי בשל כך הקב"ה מעניש אותם ומשאיר אותם במצרים, אך תחת שעבוד ארוך טווח ורב סבל.

שלב זה מחייב תיקון. כפי שמסביר הרב אמנון בזק, משה גדל דווקא על ידי בת פרעה, כדי לקבל את המוסר הטבעי האוניברסלי של בת פרעה שחמלה עליו, לא מתוך מצוות אלהיות אלא מתוך נטיית לב אנושית בסיסית פשוטה. נראה שקומה זו חסרה אצל בני ישראל. מרוב סגירותם שקעו בתורה ובעצמם, ושכחו שייעודם הוא להוסיף את הקומה האלהית הישראלית על גבי הקומה האנושית הכללית, ושאם הם לא פתוחים לשאר האנושות הם לא יכולים להביא את תכליתם לידי קיום.

אם כן, שלושה שלבים לפנינו:

א. ההסתכלות האישית והאינטרסנטית המובילה למאבקים בין אחים.

ב. ההסתכלות הלאומית (או שמא המגזרית והשבטית) האינטרסנטית המובילה לסגירות ולחוסר סולידריות לשם כלל האנושות.

ג. הסתכלות לאומית לשם בניית הקומה האלהית על גבי הקומה האנושית תוך פתיחות והקשבה להלכי הרוח בקרב שאר האנושות.

נראה כי שיעבודם של ישראל בא בדיוק בגלל הסיבה הזאת. עם ישראל קיבל עונש, מידה כנגד מידה, כנגד שיעבודו את המצרים. יותר מכך, כפי שאמר ג'ורג' ברנרד שו: "חירות = אחריות (ולכן בדיוק אף אחד לא רוצה חירות)". עם ישראל לומד על בשרו את תוצאות השליהט של אדם על אדם אחר. הוא אמור לחוות את החוויה הזו וללמוד ממנה על חשיבות חירותם של בני האדם. מתוך לימוד גדול זה מצופה מאותו גוי קדוש לפעול לטובת חירות כלל בני האדם.

אם כן, לאחר שהבנו שמטרת השעבוד הייתה ללמד את ישראל לקח טוב, נלמוד את דעות רבותינו האחרונים בנושא.

וכך כותב הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, בספרו הגיוני עוזיאל (כרך ב, שער כח, אות ב):

תעודתה של היהדות היא לקרוא לשלום את כל האדם ללאומיהם וגוייהם, ממלכותיהם וארצותיהם. גאולת ישראל אינה גאולה עצמית, אבל היא גאולת כל האדם ממלחמותיו המרובות והמשכלות, ומעבדותו לדעות זרות ואמונות טפלות ולממלכות עריצות, או לצביעות דתית מזוייפת. אין היהדות שואפת לשינוי סדרי עולם וערכי החיים, אבל שאיפתה הגדולה היא לבטל השלטונות המדינית והדתית שהיא עושקת ורוצצת, מכניעה ומשעבדת, מושלת וכובשת בכוח החרב והזרוע: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות. וזו שעתידה להיבטל בימות המשיח – אינה רק לגבי ישראל, אלא לגבי כל האנושיות כולה. לא המלכות המזוינת בצבאה ובשוטריה תהיה המושלת, לא כוח חיצוני יכריח את האדם לצדק ומשפט, אבל ההכרה המצפוני ודעת אלהים – היא ורק היא תההי השופטת ומושלת, וכדברי ה' על ידי נביאו לאמור: "ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה" (ישעיה ס, יז)…

שלום עולמי זה יביא שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, בין ישראל לעמים, ובין ישראל לאביהם שבשמיים, ובין האדם לאלהיו, "ומלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיה יא, ט), "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה יד, ט).

לטענת הרב עוזיאל, אין היהדות שואפת לשנות את טבע החיים הקיים. שאיפתה היא לשחרר את העולם כולו מהמלכויות המשעבדות. חידושו העצום הוא שבאמת גאולת ישראל תלויה בכלל האנושות, שכן גאולת ישראל היא שחרור כל האנושות. יוצא שעם ישראל הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי. מתי אכן ישתנה הטבע הקיים? מתוך חירותם המלאה של כלל הלאומים, ממילא אנשים לא ירצו לעשות רע. כמובן, לא מדובר בשינוי מטאפיזי, אך בשינוי משמעותי ביותר.

יוצא מכאן שיש שני סוגי שיעבודים: שעבוד מוצדק בדיעבד ושעבוד שאיננו מוצדק. שעבוד מוצדק הוא שעבוד שאנו חייבים אות וכדי להבטיח חירות מסויימת לכלל האזרחים. אם לא יהיה שוטר שידאג להעניש את פורעי החוק, חירות אנשים רבים תופר. אך גם זהו שעבוד שאנו מצדיקים רק בדיעבד. שעבוד שאיננו מוצדק הוא שעבוד לשם השעבוד או לשם רווח המגיע בעקבותיו שאיננו ערך חירותני. לדוגמה, רודן המושל אנשים לשם המשילה, שכן הוא חולה שליטה, או שמושל בהם לשם עושרו ותהילתו. בגאולה המלאה, הלא היא תעודתם של ישראל, הרי שלא יהיה צורך בשום שעבוד, שהרי גם השעבוד המוצדק מגיע רק כדי שאנשים לא יפגעו בחירותם של אנשים אחרים.

יוצא מדבריו עוד, שלעם ישראל אין שום ערך עצמי. אין לו אפילו יכולת להיגאל, אם לא נגאל כל העולם עמו.

דברים מעט דומים ומעט שונים כותב הרב פרופסור אליעזר ברקוביץ' בספרו אלהים, אדם והיסטוריה (עמוד 112):

אפשר להראות כיצד תפיסת עם ישראל כגוי קדוש, לא זו בלבד שאינה מתנגשת עם האוניברסליזם של נביאי ישראל אלא דווקא מובילה אילו בתור המשלים הלוגי המתבקש שלה.

אין לבלבל בין רעיון הגוי הקדוש לרעיון הלאומיות. מטרת הלאומיות היא לשרת את האומה; גוי קדוש משרת את אלוהים. חוק הלאומיות הוא אינטרס עצמי לאומי; חוק ממלכת הכוהנים הוא רצון האל. מנקודת המבט של אידאולוגיה לאומנית, האומה היא מטרה בפני עצמה; הגוי הקוש הוא אמצעי להשגת מטרה. ואולם, מאחר שהמטרה היא שלמות החיים ביחס לאלוהים, ברור שהיא חורגת מעבר למסגרת הלאומית: הגוי הקדוש הוא כלי השרת להגשמת המטרה העל-לאומית בהיסטוריה. האומה חותרת אלי מטרה אוניברסלית. מכיוון שכך, היא אינה דוחקת הצידה אומות אחרות; אדרבה, המטרה שהיא משרתת מתבקשת להשלים את שאיפותיה באמצעות אותן אומות. היהודי היחיד אינו חי לבדד. לכן, כדי שהמעשה שלו יהיה אפקטיבי, על היהודי להתאחד עם אחרים בחתירה המשותפת אל מטרת היהדות. התואצה היא, באופן בלתי נמנע, "גוי קדוש". אך גוי קדוש אינו יכול לחיות בבידוד מוחלט. ככל שהבנה שאיה מגיע עם של אלוהים עם שאר האנושות מרחיקה לכת, כך גדלה האפקטיביות של מעשיו. ככל שהבנה רבה יותר, כך רחב יותר תחום החיים ההופך להות מוכוון-אלוהים. לפיכך המעשה הוא תמיד ציבורי: המעשה של היחיד נעשה במישור חיי האומות. כפי שהפרט צריך לעשות יד אחת עם הקהילה למען מטרתה, כך האומה צריכה לעשות יד אחת עם קהילת האומות. מימוש האמצעות הגוי הקדוש מצביע בהכרח על מימוש מלא יותר באמצעות האנושות.

מטרת היהדות מושגת כאשר כל האנושות מגיעה אליה.

לפי הרב ברקוביץ', מטרת היהדות היא להפוך את החיים כולם להיות חיים מוכווני-אלוהים. כיוון שכך, הגוי הקדוש צריך להיות מעורה בחיי האנושות כולה. אין שום עניין בגוי הקדוש כשלעצמו, אלא יש עניין בגוי הקדוש שגורם לכל שאר הגויים להפוך להיות גויים קדושים וממילא לרומם את חיי החול שלהם. זוהי גאולת ישראל.

אם כן, יוצא אף מהרב ברקוביץ' שאין שום עניין לעם ישראל בפני עצמו, אך לפיו בשונה מהרב עוזיאל אין עניין מיוחד אף לאנושות כולה. יש עניין לכל החיים, בהיותם יצירי כפיו של ה'. מטרת ישראל היא לרומם את כל החיים ולהופכם למוכווני-אלוהים. לכאורה, אין שום קשר לדידו בין גאולת ישראל לחירות. אף האנושות היא אמצעי, ולא מטרה.

אך ניתן לומר ברב ברקוביץ', שהפיכת החיים למוכווני-אלוהים היא גופא שחרורם לחופשי. חיינו, בהיותם גשמיים, מצויים בגבוליות וסופיות, שהן בעצם ביטוי אחר לעבדות. החומר מוגבל, ולכן יש דברים שהוא לא יכול לעשות, כלומר, הוא עבד. הפיכת החיים למוכווני-אלוהים מחבר את החיים ליסוד האלוהי שבתוכם, וממילא גורם לכל ישותם להיות נצחית ועל גשמית. אין הפיכת החיים לכאלה סותרת את החיים הישנים, אלא להיפך, היא הופכת אותם ליותר משמעותיים על ידי חיבורם לאינסוף ולנצח, וממילא לחופשיים (דברים דומים כותב הראי"ה קוק באורות הקודש, שמי שמעוניין לחיות לנצח יתחבר לאומה שהיא נצחית או שיעבוד את ה' שאף הוא נצחי). כאשר אםד מברך על תפוח, הוא מעלה את ניצוצות הקדושה שישנם בתפוח וגורם לו להיות אלוהי הרבה יותר, לא על ידי ניתוקו מהגשמיות, אלא על ידי הפיכת היסוד האלהי שבו לדומיננטי. הוא הופך אותו לדומיננטי לא על ידי כך שהוא רוצה לאכול אותו ולכן מברך, אלא על ידי כך שהוא רוצה לאכול אותו כדי שיוכל לברך. ניתן לומר אפילו עוד יותר – בכך שהאדם משחרר את המציאות, הוא מגלה בעצמו יסוד אלהי-חירותי, שכן הוא קובע כי צד צלם האלהים שבו הוא הצד הדומיננטי ולא הצד הגשמי שבו, בכך שהוא מבכר צדדים אלהיים במציאות על פני צדדים גשמיים. ממילא לפי זה, ניתן לורמ שבכך שהאדם משחרר את המציאות, הוא משתחרר בעצמו. לפי זה, אין שום סתירה בין החומר לרוח, שכן החומר בהיותו כזה הוא כלי לרוח, אמצעי לו, הוא ניטרלי ואובייקטיבי לגמרי, ומה שהאדם חושב שהוא סותר את הרוח, זה רק כי הוא עצמו הפך את הצד המקרי לצד המהותי, וההשתחררות מתפיסה זו היא ההשתחררות מהגבוליות ומשעבוד העולם הזה.

כלומר, אפשר לומר שאף לשיטת הרב ברקוביץ' שחרור החיים הוא הגאולה.

יוצא שהרב עוזיאל חותר לחירות כלל האנושות, ואילו הרב ברקוביץ' לחירות כלל המציאות. מהו יסוד המחלוקת ביניהם?

נראה כי יסוד המחלוקת ביניהם הוא בשאלה במהות צלם אלהים. מהו צלם אלהים? האם הוא מטרה (הרב עוזיאל) או שהוא אמצעי (הרב ברקוביץ')? האם העובדה שיש באדם יסוד אלהי נוכח יותר מבשאר המציאות, שמה כתר לראשו ואומרת שה' חפץ ביקרו, או שהיא דווקא קוראת לו להפשיל שרוולים?

עוד נראה כי שני הצדדים צודקים, וצלם אלהים הוא גם וגם.

לפי כל האמור לעיל, נענה על השאלות ששאלנו על המילים "הא לחמא עניא".

א. מה הקשר בין העובדה שאכלנו לחם עוני במצרים, לאנשים שצריכים שנפתח להם את דלתנו ושיפסחו? מיהם בכלל?

אכלנו לחם עוני במצרים בגלל השעבוד, ואותם אנשים שצריכים שנפתח להם את הדלת הם משועבדים בעצמם עתה.

ב. מה הקשר בין פתיחת הדלת והלב לביטול העבדות ולהיותנו בני חורין?

פתיחת הדלת והלב היא גופא מה שישחרר את כולנו לחופשי (ועל כך יוסיף הרב ברקבויץ' שעלינו לשחרר אותם כדי שישחררו את המציאות).

ג. מדוע דווקא עם מילים אלו אנו פותחים את ההגדה?

כיוון שמבחינה מהותית זהו עניינה ומגמתה של כל יציאת מצרים.