לב האבות ולב הבנים לחג המצות

לק"י/ ט ניסן ה'תשעז

לב האבות ולב הבנים

לחג המצות

זיו חן זצ''ל

ישנה דואליות מתמיהה בחג המצות. מצד אחד, יש בו משפחתיות מאוד גדולה. בשונה מבחגים אחרים, בהם המצווה נעשית בנוכחות המשפחה, בחג המצות, המצווה עצמה נעשית במשפחה – "והגדת לבנך". ארבעה בנים הם וכולם מסבים על השולחן. בתוכם ישנו בן רשע, ולמרות זאת, אנו משתדלים להעביר גם לו את המסורת, אף שאילו היה שם, לא היה נגאל. המשך השושלת הוא מרכזו של ליל הסדר. מצד שני, יש בה גם כמה אלמנטים שמפרים את המשפחתיות באופן בוטה – האמירה "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח" סותרת את המרקם המשפחתי-הגרעיני שנוצר. העובדה שאת הפסח יש להביא בחבורות, וכמעט ולא אפשרי להביאו במשפחות גרעיניות, פוגעת אף היא באווירה המשפחתית. כמו כן, מקום אכילתו של הפסח – ירושלים – אומר בהכרח שלרבים לא תהא הפרטיות עם משפחתם. אם כן, כיצד אנו מיישבים דואליות זו?

ר' לייבל מינצברג ('בן מלך' לחג המצות, עניין ב), מסביר שלשון הגאולה הרביעית ואחרונה, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים", מבטאת את זה שאנו כעם מצווים במצוות ה', ואנו כעם מקיימים אותן. כולנו איברים של גוף אחד, של ישות אחת. נוסיף לדבריו, את הגמרא בקידושין (מא.) הלומדת ש"שלוחו של אדם כמותו" מכך שכתוב בפסח "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", והרי לא ייתכן שכולם שחטו את הפסח, מכאן ששלוחו של אדם כמותו. לימוד זה מחדד את יכולתו של יהודי אחד לשחוט על ידי יהודי אחר. לא שעשייתו של השליח נזקפת לזכות המשלח, אלא עשיית השליח היא ממש עשיית המשלח, והסברה ברורה – מלכתחילה כולנו גוף אחד.

לפי זה, ניתן ליישב את הדואליות שבחג המצות. עניינו של חג המצות איננו לקשור את האדם למשפחתו דווקא, אלא עניינו של חג המצות הוא לחשוף את הקשר בין הפרט למקורו. כאשר אנו עוסקים במצוות והגדת לבנך, נחשף הקשר בין הבן לאביו, אך בד בבד, נחשף הקשר בין אביו לאביו של אביו. במובן הזה, איננו מפרים את המשפחתיות בחג המצות, אלא מציגים את המשפחה הגרעינית כחלק מהקשר גדול, כחלק ממכלול, שנקרא אומה. לכן אנו מחזקים את המשפחתיות, ובמקביל מכניסים את האומה אליה.

ובזה יובן סוד הפסח, המצה והמרור. את עניין הפסח, החושף את הקשר בין כלל חלקי האומה, כבר הבנו. המצה איננה חמץ, כלומר, היא נאפתה בפחות מח"י רגעים. לאחר ח"י רגעים, היא כבר מקבלת חיות משל עצמה. היא הופכת להיות אינדיבידואל עצמאי ואוטונומי שאיננו קשור למקורו. את זאת בדיוק אנו שוללים – אל לנו לאכול לחם העומד בפני עצמו, המנותק ממקורו. כך גם איסור השאור מובן – השאור גורם לכך שהלחם כבר איננו קמח ומים, אלא הוא גם שמרים, הגורמים לו להיות ישות בפני עצמה, וגם את זאת אנו שוללים. המרור הינו גיאופיט (גיאו = אדמה, פיט = רגל). הוא חי בתוך האדמה ויונק ממנה. הוא לא הספיק לינוק ממקורות אחרים, הוא יונק ישירות מתוך מקורו. במובן הזה, שלושת סימני הפסח המובהקים, מבטאים שייכות למקורות ומושרשות, ואת זאת בא ללמדנו חג המצות.

גם הפסוקים המופיעים בסוף הפטרת שבת הגדול, בהם מלאכי (ג, כג-כד) אומר:

הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְקֹוָ֔ק הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא: וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם פֶּן־אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם:

ה' עומד לשלוח לנו את את אליה הנביא, לפני בוא יום ה'. מה יעשה אליה? "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". הפרט חוזר למקורו, והמקור משלשל ממנו את הפרט. מתגלה הקשר האדוק בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים. ואולי זה גם עניינה של ברכת האילנות, בה אנו חושפים את זה שהבריה העומדת לפנינו, מקבלת את חיותה מה', "שלא חסר בעולמו כלום".

בחג זה, אנו מתחברים לאבותינו שבכל הדורות כולם, עד לאבינו שבשמים.