על הידיעה ועל האמונה לשביעי של פסח

לק"י/ כב ניסן ה'תשעז

על הידיעה ועל האמונה

לשביעי של פסח

זיו חן זצ''ל

רבים שאלו: מהו חידושו של שביעי של פסח? מה הוסיפה קריעת ים סוף על יציאת מצרים?

ביציאת מצרים היה יסוד של "וידעו מצרים כי אני ה'". זהו עניינה של יציאת מצרים – ללמד את מצרים כמה גדול ה' ומה רב כוחו. אם כן, יש כאן יסוד של לימוד לאומות ולסובבים את שבחו של ה'. לעומת זאת, בקריעת ים סוף היה יסוד הפוך, יסוד של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", היינו לא לימוד לאומות, אלא לימוד לעם ישראל, לימוד פנימי.

שני יסודות אלו משקפים שתי נוכחויות אלהיות שונות. ישנה נוכחות אלהית במציאות, נוכחות אובייקטיבית. את נוכחות זו יש לשבח, יש לפארה מרחוק, ולא מתוך חוויה פנימית. נוכחות זו אין מטרתה עם ישראל, אלא עם ישראל הוא רק החפצא של גילוי ה' בעולם, שכן על ידי ההבדלה בין המצרים לישראל התפאר והתהלל שמו של ה' בעולם, התגלה כמה הוא גדול ולאיזה ניסים הוא מסוגל. נוכחות זו היא בבחינת ידיעה, "וידעו מצרים". ידיעה יכולה להיות חיבור, כ"וידע האדם את חוה אשתו", אך היא יכולה להיות גם הכרה שכלית רחוקה, וכך היא ביציאת מצרים.

לעומת הנוכחות האלהית במציאות, ישנה נוכחות אלהית באדם. לנוכחות זו יכולים להיות סימנים במציאות וייתכן אפילו שהיא תיווצר על ידי הנוכחות האלהית במציאות, אך עניינה איננו המתרחש במציאות, אלא עניינה הוא הקורה בתוך האדם. האדם מרגיש שה' קרוב אליו, ה' דואג לו וה' מבקש את טובתו. בקריעת ים סוף בני ישראל רואים את גדולת ה', אך הנקודה אותה הם מאמצים היא לא עצם גדולת ה', אלא מה שזה אומר על יחסו האוהב לאדם. נוכחות זו היא בבחינת אמונה, "ויאמינו בה'". אמונה היא "כאשר ישא האומן את היונק", היינו קרבה עמוקה. אם כן, מדובר בשני יסודות שונים לגמרי ויש לחדש את שניהם.

אך מדוע בחינת ידיעה מגיעה לפני בחינת אמונה? ללא תחושת הריחוק, ללא ההכרה המסתייגת מהעצם המוכר, לא יכולה להיות בחינת אמונה. בחינת אמונה היא הנוכחות האלהית באדם, אך אם האדם יחווה את אלהים כדבר הנוכח בו ומבקש את טובתו, הרי שהוא כבר לא יהיה אלהים, שכן מהותו של אלהים, היא הריחוק שלו מאיתנו (וזו האמירה היחידה שאנו יכולים לומר עליו, שהוא לא אנחנו ולא שום דבר הקיים במישור שלנו). לכן חייבת להיות בחינת ידיעה לפני בחינת אמונה. ברגע שהבנו את הריחוק, אנו יכולים להבין את הקרבה, מתוך הבנת הריחוק.

סיבה יותר מהותית, היא שבאמת הקרבה היא מקרה ואילו הריחוק הוא עצם. הקרבה של ה' לאדם תלויה באדם, והאדם הוא מקרה לה', כיוון שגם אם לא יהיה אדם, ה' עצמו לא ייפגע מזה. לכן האדם הוא מקרה לה'. לעומת זאת, הריחוק של ה' מהאדם הוא עצם, כיוון שהריחוק הוא עצם האמירה שלא ייתכן עוד אלהים, וזו אמירה שנכונה בין אם ישנם דברים נוספים חוץ מאלהים, ובין אם אינם, שכן ה' יתברך אחד באחדות שאין כמותה, ולכן הריחוק של ה' מכל דבר שאינו הוא ובתוכו האדם הוא עצם. לכן יש להקדים את העצם, הריחוק, למקרה, הקרבה, וממילא את הידיעה לאמונה.