המנחה החדשה לחג השבועות

המנחה החדשה

לחג השבועות

זיו חן זצ''ל

ידוע ההבדל בין מנחת העומר, המתירה את התבואה החדשה בקרב האוכלוסיה האזרחית בישראל, למנחה החדשה, היא מנחת שתי הלחם, המתירה את התבואה החדשה במקדש. ניתן לדרוש את ההבדל הזה, כמשקף פערים בין שני מרחבים בהם חידוש יכול לפעול. ישנו חידוש הפועל בתוך מרחב החול, וישנו חידוש הפועל בתוך מרחב הקודש, ושני החידושים הללו מבוטאים בשתי מנחות שונות.

במובן הזה, ישנו פער בין יכולת לחדש במרחב החול ליכולת לחדש במרחב הקודש. פער זה יכול לנבוע מחוסר רצון של הקודש לקבל לעצמו כל חידוש. ישנה איזושהי התקדמות המתחוללת בין מנחת העומר למנחה החדשה, התקדמות המתרחשת בספירת העומר, ורק לאחר התקדמות זו, יכול אדם, שעד עתה חידש רק במרחב החול, לחדש גם בעולם של קודש. דברים אלה יכולים להיות יותר מובנים על ידי ההתייחסות הקבלית אל ספירת העומר כספירה של התקדמות במידות, השתפרות והתעלות. לאחר התקדמות זו, אדם מספיק ראוי לחדש גם במרחב הקודש. כעת האינטואיציות שלו, אלה שמכוונות את חידושיו, הן אינטואיציות ישרות, אינטואיציות שיכולות להוציא מהן דברים קדושים.

עם זאת, אפשר לראות את הדברים באור הפוך לחלוטין. בתורה מנחת העומר והמנחה החדשה מופיעות בספר ויקרא (כג) בזו אחר זו, ונשמע שהן חלק מתהליך אחד. אפשר אולי להבין שלא מדובר בשתי מנחות שונות, כי אם במנחה אחת בעלת שתי תופעות. יש למנחה זו פן של חידוש במרחב החול, ופן של חידוש במרחב הקודש, אך היא מנחה אחת ויחידה.

לפי זה, הפער בין שתי התופעות המתבטא בספירת העומר, לא נובע מצורך להשתפר, לעשות מעשים שיובילו לכשירות לחידוש במרחב הקודש, אלא נובע מצורך לעבור איזשהו תהליך. על האדם המחדש במרחב החול לחכות זמן מה עד שיוכל לחדש במרחב הקודש. אין זה כיוון שהוא לא כשיר, אלא כיוון שהוא צריך לעבור תקופת צינון. במובן הזה, אין ספירת העומר בחינה של האדם את התקדמותו בזמן מוגדר, אלא בחינה של האדם אילו תהליכים עוברים עליו ללא מאמצים מיוחדים מצידו באותו זמן. החידלון הזה וחוסר הפנייה אל מרחב החול, פותחים את האדם אל הנשמה שלו ומאפשרים לה ליצור בעולם של קודש. כדי להיחשף לעולם זה, אין צורך בצינון מיוחד, אלא רק בהבדלה ברורה. אך כאשר אדם מתבקש ליצור, לחדש, לבטא, במרחב הקודש, הוא צריך יותר מהבדלה שכלית-אינטלקטואלית, אלא עליו לשתוק זמן מה, לתת לדברים לצאת מתוכו, לתת לתהליכים לעבור עליו, להיפתח אליהם ולהתבונן בהם (וזוהי הספירה, שבמהותה היא התבוננות בתהליך). המידות אינן דבר שצריך לתקן במעשים, אלא דבר שברגע שמתחברים ללב מתוקן אוטומטית. הקודש איננו מקור שצריך להיות מתוקנים כדי להיכנס אליו, אלא מקום שברגע שמתחברים לעצמנו ושותקים מעט מגלים בתוכנו.