עבודת אהרן ליום הכפורים

עבודת אהרן

ליום הכפורים

הגמרא בנדרים (לה:) שואלת:

איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא?

אותם כהנים, האם הם שלוחינו, או שהם שלוחי שמים? האם הם הצדיקים שרק הבטה קלה בפניהם גורמת לנשמתנו להתעורר למקורה, מלאכי כפרה, או שהם אינם אלא שגרירי הקודש העליון כאן עלי אדמות?

אפשר אולי שההדיוטות הם שלוחינו, ואילו הכהן הגדול הוא שלוח השמים. ההדיוטות עוסקים הם כל העת בכפרת עם ישראל, איש ישראל בא איתם במגע בלתי-אמצעי, הם זמינים אליו למצוקותיו וגרים בקרבתו. לעומתם, הכהן הגדול עוסק בעבודת המקדש עצמה, בנרות המנורה המאירה את מרחב הקודש, בלחם הפנים המזין אותו, בקטורת המנעימה אותו וקושרת אותו לקודש הכללי.

אמנם היה אחד שהיה גם וגם. אהרן הכהן, האיש שנוכחותו המתמקדת בקודש לא הפריעה לו להיות אוהב שלום ורודף שלום, האיש שעיסוקו המלא בפנימיותו לא מנע ממנו לאהוב את הבריות החיצוניות לו, ולקרבן לתורה, אל פנימיותו. כזה היה אהרן הכהן הגדול מאחיו.

על איש כזה נאמר (ויקרא טז):

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: (ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:

ובפשטי המקראות, רק על איש כזה נאמר בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶש (בהמשך הפרשייה אהרן לא הופך לכהן כפי שאנו מוצאים לפעמים, אלא נשאר אהרן). אהרן הוא נושאה של עבודת יום הכפורים. אהרן זה שכאמור לא רואה סתירה בין פנימיותו לחיצוניותו ונוהג כך לחלוטין, הוא האיש שיכול לבוא אל הקודש, ככה כפי שהוא, על תאוותיו, על קנאותיו, על חמדותיו, על אהבותיו, על שנאותיו, על מרמוריו, על רגשותיו. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ… בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, אהרן בא אל הקודש לא במושלמותו ובריבוי מעשיו הטובים, אלא דווקא בשברון הלב שלו, בדממתו הזועקת יותר מכל זעקה, בשכול שלו.

השאלה איננה האם אלה הרגשות סותרים את הקודש, הם לא, ולהיפך; השאלה היא האם האדם מצליח לראות איך הם לא סותרים את הקודש אלא להיפך.

בהעמקת זה יובנו דברי ברוריה אשת רבי מאיר (ברכות י.):

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? – משום דכתיב: יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב!

והקשו כולם: הרי על פי הניקוד, החטאים כאן הם חוטאים, ולא חטאים! אמנם צריך לדקדק ולומר שיש הבדל בין חטא לחוטא, חטא הוא אדם שעניינו הוא החטא, וחוטא הוא אדם החוטא באופן מקרי. לפי זה, ברוריה לא אומרת שיתמו מעשי החטא, אלא יתמו מפנימיות האדם מעשי החטא, לא יהיו בעלי חטא, אך יהיו חוטאים. לא רק רגשותיו האנושיים של האדם רצויים בקודש, אפילו חטאי האדם רצויים בקודש. אהרן הנכנס פנימה לא נכנס אחרי שהתכפרו לו חטאיו, אלא הוא נכנס כדי לכפר על חטאיו. איך יתכן? כיון שמבחינתו אין סתירה בין פנימיותו לחיצוניותו, הוא מבין איך מלכתחילה החטא מקרי לו.

כך הוא כל יום הכפורים. מצד אחד, הוא שבת שבתון, קדושה היורדת מלמעלה למטה, ומצד שני, הוא נקבע על ידינו בשונה משבת, קדושה העולה מלמטה למעלה. גם כאן, השאלה איננה האם יש סתירה בין הקדושות השונות, שכן אין, ולהיפך. השאלה היא האם אנו מצליחים לראות זאת. אהרן בא אל הקודש, וה' יורד למשכן ומכפר עליו ועל כל ישראל. ישראל ואביהם שבשמים מתאחדים באותו יום, אביהם שבשמים על דרישותיו ועל תביעותיו, וישראל על קיומם ועל רגשותיהם, ומתגלה כי כל הסתירה שהייתה מלכתחילה ביניהם לא הייתה אלא אחיזת עיניים, דיכוטומיה מיותרת.