תוספת יום הכיפורים – כפרת ה_ או כפרת ישראל

תוספת יום הכיפורים

כפרת ה' או כפרת ישראל

החקירה ומחלוקת רבי וחכמים. האם מרכזה של כפרת יום הכפורים בכפרתו של ה' או בכפרתם של ישראל? במחלוקת זו לכאורה נחלקו רבי וחכמים. המשנה [יומא פה:] מלמדת:

מיתה ויום הכפורים – מכפרין עם התשובה.

הגמרא דנה בכך:

מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. עם התשובה – אין, בפני עצמן – לא, נימא דלא כרבי. דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ (מפורק עול) +מסורת הש"ס: [מהלועג על חבירו]+ ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר! – אפילו תימא רבי, תשובה בעיא יום הכפורים – יום הכפורים לא בעיא תשובה.

אם כן, במבט פשוט, נחלקו רבי וחכמים האם עצמו של יום מכפר או שהתשובה של היום מכפרת. עצמו של יום יכול לשקף את כפרת ה', והתשובה של היום יכולה לשקף את כפרת ישראל, ואם כן, יוצא שנחלקו בחקירתנו זו. ננסה ללמוד את דין תוספת יום הכפורים לאור זאת.

הפרשיות. בפרשיית עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים [ויקרא טז, ל] לכאורה זה מפורש:

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.

המכפר והמטהר איננו אלא ה'. הפרשייה שלנו [ויקרא כג] מלמדת:

(כו) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה': (כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ: (ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: (לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:

המילה עצם מופיעה כאן שלוש פעמים, והמילה יום חמש. היום עצמו נקרא "יום הכפרים", ועניינו "לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם". עם זאת, לפנינו כאן גם העינוי וגם המלאכה, אך דומה שיש לפרשם באופן שלא יעמיד אותם כמוקד הכפרה, המופיעה גם כאן וגם בפרשיית עבודת הכהן הגדול כאמור, בתור כפרת ה'.

לפי זה, ברור שלא שייך להוסיף מהיום התשיעי או מהיום האחד עשר על יום הכיפורים, סגולת היום עצמו היא המכפרת, לא בחירתו של האדם! כפרת ה' ולא כפרת ישראל. כל כך הרבה פעמים המילה עצם וכל הרבה פעמים המילה יום.

הברייתא הראשונה. אלא שבמקורות רבותינו אנו רואים שישנו דין תוספת יום הכיפורים. הגמרא ביומא [פא:] מביאה את עצם הדין כפי שהוא מופיע בברייתא הראשונה שנלמד:

תניא: ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש, יכול יתחיל ויתענה בתשעה – תלמוד לומר בערב. אי בערב – יכול משתחשך – תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר מערב עד ערב. ואין לי אלא יום הכפורים, (ימים טובים) +מסורת הש"ס: [שבתות]+ מניין? תלמוד לומר תשבתו. אין לי אלא (ימים טובים, שבתות) +מסורת הש"ס: [שבתות, ימים טובים]+ מנין? תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות – (מכאן שמוסיפין) +מסורת הש"ס: [מוסיפין]+ מחול על הקודש.

הברייתא לומדת שישנו דין תוספת יום הכיפורים, ויותר מכך, לומדת את דיני תוספת שבת ותוספת יום טוב ממנו, "מכאן שמוסיפין מחול על הקודש". לפי זה, יוצא שיש מקום גדול, אולי שווה בין שווים, גם לכפרת ישראל, הנה, יכולים ישראל להוסיף מחול על הקודש ולהרחיב את עיצומו של יום גם ליום התשיעי וליום האחד עשר. נשים לב כי הברייתא הראשונה לא דיברה על תוספת מלאכה, כי אם על תוספת עינוי.

הברייתא השנייה. הברייתא השנייה [פא.] לומדת לא את עצם הדין, אלא את תוקפו:

תנא מייתי לה מהכא: ועניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו, יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה – תלמוד לומר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום – ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה, יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי – תלמוד לומר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום – ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי.

יכול לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה – תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה. יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי. ודין הוא: ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים – אינו מוזהר עליה, עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים – אינו דין שלא יהא מוזהר עליו?

הברייתא השנייה לומדת שאין לא כרת ואפילו לא אזהרה, לא בתוספת עינוי ולא בתוספת מלאכה. בכך הברייתא ממרכזת אותנו על הציר בין ה' לישראל, ומלמדת אותנו שאמנם יש מקום לכפרת ישראל, אך הוא מקום מוגבל, ובוודאי לא שווה בין שווים – לתוספת יום הכיפורים אין כרת ואפילו לא אזהרה.

כמו כן, הברייתא השנייה לא מבחינה בין מלאכה לעינוי, ושלא כברייתא הראשונה. מה ההבדל בין עינוי למלאכה? כאשר אדם מוסיף ושובת ממלאכה שעה לפני חלות הזמן שעליו לשבות ממנה, הרי שהוא פשוט שבת יותר זמן, בכמות יותר גבוהה. לעומת זאת, כאשר אדם מוסיף ומתענה שעה לפני חלות הזמן שעליו להתענות בו, הרי שהוא לא רק התענה בכמות יותר גבוהה, אלא גם ההתענות שלו באיכות יותר גבוהה.

לפי זה, יתכן שההבחנה בין עינוי למלאכה, המיוחסת לברייתא הראשונה, מבינה שהשביתה היא רק חלק מצביון היום הקדוש, הנובע מהיותו מקרא קודש, ולא חלק מהכפרה, הייחודית לעובדה שמדובר ביום הכיפורים. אם כן, תוספת עינוי ביום הכיפורים מדגישה את כפרת ישראל, ולכן היא לא רואה טעם להרחיב את איסור המלאכה, שלא קשור אליה.

לעומתה, חוסר ההבחנה בין עינוי למלאכה, המיוחס לברייתא השנייה, מבין שאכן, קיים ההבדל הזה בין עינוי למלאכה, אך אין לו משמעות בנידוננו, כיוון שהתוספת לא נועדה להרחיב את הכפרה, אלא להרחיב את מקרא הקודש, על כל ענפיו, ענף העינוי וענף המלאכה, אך באמת אין בו עניין מצד הכפרה, שכן הכפרה לא שייכת לתוספת, היא שייכת ליום עצמו בלבד, הכפרה היא כפרת ה', והיא איננה כפרת ישראל.

שיטת הרמב"ם. כאמור הברייתא הראשונה עסקה רק בתוספת עינוי, ואילו הברייתא השנייה עסקה גם בתוספת מלאכה. לכאורה, ניתן לומר לפי זה שיש סתירה בין הברייתות הרמב"ם [א, ו] כותב:

כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה, וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר +ויקרא כ"ג+ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

הרמב"ם מדבר רק על תוספת עינוי, וכמו כן, משתמש בלשון של הברייתא הראשונה, ומכאן לכאורה שהוא פוסק כברייתא הראשונה, וקשה כיצד הוא מסתדר עם הברייתא השנייה, שלכאורה באופן ברור כוללת גם תוספת מלאכה. הרב המגיד מקשה זאת ומתרץ:

וצריך להוסיף וכו'. מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה. ובפרק יוה"כ נראה שהדבר במחלוקת תנאים ששם יש מי שדרש יכול יהא מוזהר על תוספת מלאכה ת"ל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה וברייתא אחרת שנו שם ועניתם את נפשותיכם וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו'. ימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתות מנין ת"ל שבתכם הא למדת שכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש. ושם אמרו דאיכא מאן דמוקים לה להאי קרא לדרשא אחריתא והיא ידועה בגמרא שכל האוכל ושותה בתשיעי ונתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו נצטוה להתענות ט' ועשירי והתענה ולזה כתב רבינו תוספת בענוי בלבד.

אבל ההלכות נראה דעתם לפסוק כדברי הברייתא ששונה תוספת לכל יום קדש והביאו משני הברייתות מקצתן כאילו הן ברייתא אחת ופ"ק דר"ה (דף ט') אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור"ע דורש לכל האוכל ושותה וסובר רבינו שהם חולקים וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. אבל דעת שאר המפרשים שתוספת יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים וכן נראה מן ההלכות.

הרב המגיד מסביר שמדובר במחלוקת תנאים, ובין הברייתות ישנה מחלוקת. הוא מכריח זאת מכך שאנו רואים בהמשך הסוגיה לאחר הברייתא הראשונה שמהמילה "ועניתם" לומד ר' חייא מדיפתי את החיוב לאכול בתשיעי, וממילא ברור שיש מחלוקת גם בין הברייתות, הרי הברייתא הראשונה לומדת את דבריה בדיוק ממילה זו. לפי זה, הרמב"ם פוסק כברייתא השנייה, הרי גדול ר' עקיבא מחברו.

לעומת זאת, לפי בה"ג, מסביר הרב המגיד, אין מחלוקת בין הברייתות, אלא את עצם התוספת אנו לומדים מ"ועניתם" בברייתא הראשונה ואת שאר הדינים בברייתא השנייה.

הלחם משנה הקשה רבות על הרב המגיד:

וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו. דברי ה"ה ז"ל הם קשים שהוא ז"ל כתב שפסק כברייתא האמורה ביוה"כ יכול (לא יהא בכלל עונש אבל) יהא מוזהר על התוספת מלאכה וכו' וזה א"א שהרי גם שם באותה ברייתא (דף פ"א) אמרו יכול (לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל) יהא מוזהר על תוספת ענוי וכו' ונראה שם באותה הברייתא שאין איסור תוספת לא במלאכה ולא בענוי. ועוד קשה דאם הוא דורש קרא דועניתם לדרבי חייא בר רב מדיפתי כנראה מדברי ה"ה ז"ל איך הוא כתב הדרשה של ברייתא אחרת הנזכרת שם שאוסרת תוספת בשבת ויו"ט שכך שנו שם יכול יתחיל ויתענה וכו' ת"ל וכו' ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל תשבתו אין לי אלא ימים טובים שבתות מנין ת"ל שבתכם וכו' ע"כ. הרי מבואר שם שיש תוספת בשבתות וימים טובים וכיון דהוא דריש הדרשה כאותו הברייתא איך כתב שאין איסור תוספת בשבתות וימים טובים. וגם קשה דאיך שפסק כר"ע דבפרקא קמא דר"ה (דף ט') הקשו ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה וכו' ותירצו לכדרבי חייא בר רב מדיפתי משמע דלר"ע אין איסור תוספת אפילו בענוי דאם יש תוספת בעינוי מאי מקשה האי קרא מאי עביד ליה הא מבעי ליה לאיסור תוספת בעינוי.

מהרמב"ם עולה שיש איסור בעינוי, ואם כן, הוא לא יכול לפסוק כשנייה, הרי בשנייה נאמר במפורש שהוא לא נענש ואפילו לא מוזהר, לא על עינוי ולא על מלאכה! כמו כן, הרמב"ם ממש לוקח את הדרשה של הברייתא הראשונה, ואיך ניתן לומר שהוא פוסק כברייתא השנייה? עוד יש להקשות, מוכח שלר' עקיבא אין תוספת עינוי, הרי שבסוגיה בראש השנה הקשו מה ר' עקיבא לומד מ"ועניתם" ונתנו תירוץ, אך מפסוק זה למדנו את תוספת עינוי, ואם לר' עקיבא יש תוספת עינוי, מדוע לא מסבירים שהוא לומד תוספת עינוי?

כעת מביא הלחם משנה את דברי מהר"י בן לב:

וכבר הקשה החכם מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים (דף קמ"ב) כל אלו הקושיות ושם תירץ תירוץ דחוק כאשר תחזינה עיניך שם והם באמת דברים דחוקים ועוד קשה על דבריו דכפי העולה מכלל דבריו דרבינו סובר דהאי ועניתם לא אתי לדר' חייא בר רב מדיפתי ואף על פי שהגמרא תירץ כן לדעת ר"ע הוא לרווחא דמלתא וא"א לומר כן שהרי רבינו ז"ל כתב בפ"ג מה' נדרים וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שני כל ימיו ופגע בו יום זה והרי יום טוב או ערב יוה"כ הרי זה חייב לצום ואצ"ל פגע בו ראש חדש פגע בו חנוכה ופורים וכו' הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים צריכים חיזוק וכו' הרי מבואר שם שבערב יוה"כ איסור הענוי בו הוא מן התורה וזה הדבר לא יצא לו לרבינו ז"ל ממקום אחר אלא מהא דר' חייא בר רב מדיפתי וכ"כ הרב בית יוסף ז"ל בריש הלכות ראש חדש ואף על פי שהוא שהוא הקשה שם דמ"מ לא היה לו לרבינו ז"ל לקרותו מן התורה דאין דרשה זו כר' חייא בר רב מדיפתי אלא אסמכתא בעלמא אין זו קושיא כלל דדרשא דרבי חייא בר רב מדיפתי מיתורא דקרא דרשינן ליה וכדאמרו בפ"ק דר"ה ור"ע האי ועניתם וכו' מאי עביד ליה מיבעי ליה לדרבי חייא וכו' משמע דמיתורא דרשינן ליה וא"כ דרשה גמורה היא וא"כ כיון שהוא פסק כר' חייא בר רב מדיפתי וכמו שנתבאר א"כ ראוי לקרותו מן התורה וא"כ למדנו מכאן שפסק כר' חייא בר רב מדיפתי ודלא כמהר"י ן' לב ז"ל.

מהר"י בן לב מתרץ קושיות אלו על הרב המגיד בסברו שמה שנאמר שם אצל ר' עקיבא הוא לרווחא דמילתא בלבד. מקשה הלחם משנה: מהרמב"ם בהלכות נדרים עולה במפורש שיש חיוב אכילה בתשיעי, מה שנקבע רק לשיטת ר' עקיבא הלומד זאת מ"ועניתם" מה שמקשה על מהר"י בן לב איך אומר שהתירוץ של ר' חייא מדיפתי את ר' עקיבא הוא רק לרווחא דמילתא, אם את ההלכה היוצאת ממנו הרמב"ם פוסק. יש לציין, קושייתו של הלחם משנה מקשה בעצם גם על הרמב"ם איך הוא יכול לציין את שתי ההלכות הללו, גם תוספת עינוי וגם חיוב אכילה בתשיעי, כאשר הן נלמדות מאותו מקור ובעצם מהוות מחלוקת תנאים.

כעת הלחם משנה עובר לתירוץ הרמב"ם והרב המגיד על ידי שינוי גרסה:

ואני אומר לתרץ לשון ה"ה דרבינו וה"ה ז"ל גרסי בברייתא יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה וכו' ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה מוזהר ת"ל וכל מלאכה לא תעשו וכו' אבל אזהרה לענוי יום עצמו לא למדנו וכו' ולא גרסינן יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא וכו' כדאיתא בספרינו וכן מצאתי הגירסא בגמרא מכתיבת יד כאשר כתבתי. ומשמע ליה לרבינו ז"ל דמדמיעט רחמנא אפילו מאזהרה למלאכה ולא מיעט לענוי אלא מכרת לבד משמע דמן התורה איסורא מיהא איכא ואף על גב דיליף רבינא אזהרה בעינוי מעצם עצם וא"כ ליכא למימר מדאיצטריך קרא בעינוי למעוטי מכרת משמע דאיסור לאו איכא דהא איצטריך לג"ש ועוד כיון דאזהרה גופא לא ילפינן לה אלא ממלאכה וכיון דשם אינו מוזהר על התוספת כ"ש הכא.

י"ל דרבינו לא פסק כן אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל דאמר שם נאמר כאן עינוי וכו' או כרב אחא ורב פפא האמורים שם ומיישבים הברייתא כפשטא ולהכי ודאי כיון דמיעט קרא מכרת משמע דאיסורא מיהא איכא והברייתא כר' חייא בר רב מדיפתי ס"ל הכי דאיסורא דעינוי מפקינן ליה מדאיצטריך קרא למעוטי מכרת ולהכי קרא דועניתם מפיק לדרשא דכל האוכל ושותה וכן לר"ע בפ"ק דר"ה הקשו האי ועניתם מאי עביד ליה כלומר לאיסורא דתוספת עינוי כדדריש ר' ישמעאל א"א מדאיצטריך קרא דבחריש דהא מהכא נפקא לן תוספת בשבתות וי"ט אלא ודאי דריש לה לכדר' חייא מדיפתי ומ"מ מפיק ליה איסור עינוי מדמעטיה רחמנא מכרת. ואף על גב דרבינו ז"ל לא הביא קרא דבעצם היום הזה ללמוד משם דמדמיעט רחמנא מכרת משמע דאיסורא איכא כדיליף הברייתא מ"מ תפש הדרשה של אותה הברייתא בענין זה כיון שהיא דרשה פשוטה דמשמע ודאי פשט הכתוב וכן דרך רבינו ז"ל בכמה מקומות לתפוס הדרשה היותר פשוטה אף על גב דלא אתיא כסברתו של אותו שאומר הדין מכ"מ כיון דלענין הדין אין הפרש ביניהם תפס לו הדרך הפשוט. וא"ת א"כ איך אמרו בגמרא (דף פ"א ב) [והאי] תנא דעצם עצם האי בתשעה וכו' הא לפי מה שפירש רבינו ז"ל מודה דלתנא דעצם עצם לא נפיק לן איסור כלל בתוספת עינוי וא"כ מאי קשיא ליה מאי עביד ליה הא איצטריך לומר איסור תוספת בעינוי דלא מפקינן לזה מהאי קרא.

וי"ל דרבינו לא גריס האי תנא דעצם עצם מאי עביד ליה וכו' אלא ה"ג תני ר' חייא בר רב מדיפתי וכו' וכן מצאתי בגמרא כתיבת יד ועל כן צריך אתה לומר שגירסת הרי"ף רבו ז"ל כך היא דאל"כ איך כתב הברייתא של עצם עצם והברייתא האחרת של תשבתו שבתכם בברייתא אחרת הא קאמר בגמרא דפליגי דהא קאמר האי תנא דעצם עצם כלומר דלא מצי דריש כי הך ברייתא דתשבתו שבתכם וכו' וכדפירש"י ז"ל באיסור בתוספת ענוי מפקינן ליה מדאיצטריך קרא למעוטי מהאזהרה וא"כ על כרחין בגמרא מוכח דתנא דעצם עצם דריש כרבי חייא בר רב מדיפתי ואיך כתב שתי הברייתות כאילו הם אחת אלא ודאי דלא גריס אלא תני ר' חייא בר רב מדיפתי וכו' והוא סובר דתנא דעצם עצם אפשר דמודה להך דרשה דועניתם משום דלא מפיק ליה איסורא מהתם כדפרישנא לעיל מפיק ליה מהכא אבל רבינו ז"ל לא פסק כמ"ד דיליף עצם עצם אלא כי אחריני כדפרישית וסובר דאותה הברייתא סובר כדר' חייא בר רב מדיפתי ולהכי פסקה לההיא דרבי חייא בר רב מדיפתי בהל' נדרים פ"ב כדפרישית ובזה נתיישבו כל דבריו על נכון.

והוא נראה באמת שזה גירסתו של ה"ה ז"ל ומפני כן סתם דבריו דנראה לו דבריו פשוטים כפי גירסתו ולכך כתב ששם יש מי שדרש יכול מוזהר וכו' ולא הזכיר יכול יהא מוזהר וכו' ולא ע"י תוספת ענוי דליתיה בגירסתו כדפרישית וגם כתב ואיכא מאן דמוקים ליה להאי קרא לדרשה אחרינא ואם היה בגירסתו כגירסת רש"י ז"ל האי תנא בעצם עצם לא היה לו לומר ואיכא מאן דמוקים אלא היה לו לומר והתנא דקאמר יכול יהא מוזהר וכו' מוקי לה לקרא לכל האוכל ושותה אלא ודאי דלא גריס והאי תנא דעצם עצם וכו' זה נראה לי פירוש דבריו וגירסתו.

הלחם משנה מתרץ שלרמב"ם ולרב המגיד הייתה גרסה אחרת בכל הסוגיה, בה בברייתא השנייה לא כתובה תוספת מלאכה, ובברייתא הראשונה לא כתובה הדרשה של עצם-עצם ממנה למדנו תוספת עינוי.

אמנם דברי הלחם משנה קשים מאוד, שכן כפי שהוא בעצמו הקשה, הרמב"ם עצמו מתנסח כברייתא הראשונה. לכן נתרץ תירוץ אחר, שגם יחבר אותנו לחקירתנו היסודית. הגרסה היא כפי שהיא עתה, אלא שהרמב"ם מבין שבין שתי הברייתות אין כלל סתירה. הברייתא הראשונה מדברת על עצם התוספת, והברייתא השנייה מדברת על חלותה.

כל הקושיה שלנו על היחס בין הברייתות ישבה על כך שהברייתא הראשונה מזכירה רק תוספת עינוי והברייתא השנייה מזכירה גם תוספת מלאכה, וממילא הרב המגיד, מהר"י בן לב והלחם משנה נצרכו ליישב איך הרמב"ם לא גורס תוספת מלאכה, כברייתא הראשונה, אך גם מחייב אכילה בתשיעי, שלא כברייתא השנייה.

נעמיק את הפער. לפי הברייתא הראשונה, מה שאדם צריך לעשות בתשיעי הוא להוסיף ולהתענות. לעומתה, לפי ר' עקיבא, אותו חיברו המפרשים הללו לברייתא השנייה בהעדר יכולת לחבר אותו לברייתא הראשונה, מה שאדם צריך לעשות בתשיעי הוא ההיפך, לאכול. יש כאן מחלוקת יסודית על צביונו של התשיעי.

אכן, ניתן לומר, ולא כפי שעולה מפשטות הרמב"ם, שיש גם תוספת עינוי וגם תוספת מלאכה. הברייתא הראשונה לא אומרת שאין תוספת מלאכה, היא רק אומרת שיש תוספת עינוי, וזאת כיוון שהברייתא הראשונה לא לומדת לא תוספת עינוי ביום הכיפורים ולא תוספת מלאכה בשבתות וימים טובים, היא לומדת את העיקרון הכללי ש"מוסיפין מחול על הקודש", מה שיכולת להיות גם תוספת עינוי וגם תוספת מלאכה, כל דבר בעיתו.

לפי זה, הרמב"ם לא מזכיר תוספת מלאכה ביום הכיפורים לא כיוון שהוא סובר שהיא לא קיימת, אלא כיוון שהוא סובר שהיא חלק מהיותו מקרא קודש, לא חלק מהיותו יום הכיפורים, אין כאן משהו מיוחד.

הוספה מחול על הקודש יכולה להיות תוספת עינוי, תוספת מלאכה, או לחילופין אכילה בתשיעי. כאשר מוציאים את החול משגרתו ונותנים לו פן אחר, פן של קודש – של אכילה או של עינוי, לא משנה – מוסיפים ממנו על הקודש, וזו הנקודה. אפשר להתענות ולהתקדש, ואפשר לאכול ולהתקדש. יותר מכך, חובה על אדם להתענות ולהתקדש, וחובה עליו לאכול ולהתקדש. ¹

כך הרמב"ם מגשר על הפער בין הברייתא הראשונה לר' עקיבא, אותו אין צורך לקשור לברייתא השנייה – אין סתירה בין תוספת העינוי בחלק מסויים בתשיעי, לתוספת האכילה בשאר היום, אלא על אדם מוטלות שתי המשימות הללו.

אמרנו שתוספת העינוי היא בעצם התמקדות בכפרת ישראל. לפי זה, ניתן לומר שחיוב אכילה בתשיעי הוא דווקא חלק מכפרת ה', בחינת "לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך", אותו אנו אומרים במוצאי יום הכיפורים, מתוך הבנה שאם הכפרה הייתה תלויה בנו, לא הייתה לנו סיבה ללכת לאכול, ובוודאי לא בשמחה. יש כאן אחדות של שתי הכפרות. כפרת ה' היא לפני ואחרי היום, לכן אנו אוכלים ושמחים בתשיעי ובאחד עשר ובעצם בכל השנה, וכפרת ישראל היא היום עצמו, ומתגלה, כפי שאומר הפסוק, שכפרתנו איננה אלא ביטוי של כפרתו, והכפרות יחד כאחת.

הערות שוליים

1. שתי בעיות בתירוץ הזה. האחת, שכמו שהם אומרים, הרמב"ם לא מזכיר את תוספת מלאכה, והשנייה, שהרמב"ם לא מציין את חיוב האכילה בתשיעי במקומו ולא לומד אותו מ"ועניתם" כמו שהיה צריך לעשות לאור דברינו.

   ↩