על אורות פנימיים ואורות מקיפים לחג הסוכות

על אורות פנימיים ואורות מקיפים

לחג הסוכות

שאלו רבים, מדוע סוכות נמצא בחודש השביעי, אם עניינו היציאה ממצרים, המתחוללת בחודש הראשון. מהרב מרדכי אליהו (דברי מרדכי, ירח האיתנים, עמוד רכט) נמסר:

יש ליישב זאת על פי דברי הזוהר הקדוש שהסוכה היא צילא דמהימנותא, וקדושתה חלה אפילו על עצי הסוכה, אשר שם שמים עליהם. כיון שכך, אין ראוי לאדם שייכנס לצילא דמהימנותא עליונה זו אלא אם כן עברו עליו ימי אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. רק אז, אחרי הטהרתו, יוכל לבוא אל הסוכה.

עוד יש להוסיף על כך. מדברי הקדושת לוי ("מי אל כמוך", תורה שנמצאת בחלק מהמהדורות בפרשת האזינו, בחלק אחר בקטיגוריה עצמאית "בין יום הכיפורים לסוכות" ובחלק אחר כלל לא נמצאת) עולה שהימים שבין יום הכיפורים לסוכות מקבילים לעשרת ימי תשובה – עשרת ימי תשובה הם ימי תשובה מיראה, ואילו הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם ימי תשובה מאהבה. המיוחד שבהסתכלות זו הוא שגם לתשובה מאהבה צריך איזשהו תהליך, הוא איננו תשובה פתאומית, אף שהוא תהליך יותר קצר (ועל דרך הטיפולוגיה, יותר קצר במחצית).

נעמיק דברים אלו. ישנו אור פנימי וישנו אור מקיף. המצה היא אור פנימי, המצה נכנסת לתוך גוף האדם ומזינה אותו. לעומתה, הסוכה היא אור מקיף, אל הסוכה האדם נכנס, הוא שוהה בה. אלא שבדרך כלל יש שני צדדים הפוכים באורות הללו – מצד אחד, אור פנימי הרבה יותר מתאים לאדם, הוא ממלא אותו, ומצד שני, אור מקיף הרבה יותר נוח לאדם, הוא לא דורש ממנו פעולה, רק נוכחות.

גם ארבעת המינים הם אור פנימי. לפי זה ניתן לומר שיש שתי מדרגות בתוך אור פנימי. האחת, אור פנימי נוח ואור פנימי דורש. המצה היא אור פנימי מזין, היא רק דורשת מהאדם לאכול אותה, היא רק נוחה. לעומתה, ארבעת המינים הם אור פנימי דורש, הם תובעים מהאדם לקחת אותם, "ולקחתם לכם", ולנכס אותם אליו, "לכם – משלכם".

את מדרגת אור פנימי נוח אנחנו מקיימים בפסח, אז אנחנו בתוך ענני כבוד (שזו הסברה עליה מקשה הטור את קושייתנו – אם מדובר בענני כבוד ולא בסוכות ממש, הרי שהדבר שייך ביציאה ממצרים החל מהרגע הראשון), אנחנו מקבלים הכל אלינו, הכל נוח. לאחר מכן, אנחנו יוצאים החוצה לעולם בחג האביב, מתחילים לקצור ולבצור, לארות ולהסיק.

בדרך אנחנו נתקלים בתקלות שיש בעולם המעשה – בעיית "כוחי ועוצם ידי", הנפרדות התיאולוגית מה', בה אנחנו מטפלים בראש השנה בו אנחנו ממליכים את ה' עלינו (וכדברי אבן עזרא שראש השנה הוא בחודש השביעי כי אז האסיף ואז עלול לרום לבבנו), מחדדים כמה אנחנו בעצם אחד עם ה' ומעשינו מעשיו, ובעיית החטאים, הנפרדות הרגשית מה', בה אנחנו מטפלים ביום הכיפורים אז אנחנו מתוודים על חטאינו ובכך מוציאים אותם מתוכנו, מביעים כמה הם לא שייכים לנו וכמה אנחנו בעצם אחד עם ה'.

שתי התקלות הללו הן הבעיות הפנימיות שיש בנו, הן מה שעלול לחסום את האפשרות לאור הפנימי הדורש להיכנס פנימה. בחג האסיף, לאחר שהשתפשפנו קצת בעולם המעשה, וטיפלנו בבעיות הפנימיות הללו, אז אנחנו יכולים להיחשף אל אורות פנימיים יותר דורשים, אנחנו מקיימים את מצוות ארבעת המינים ובכך מתחברים לאור פנימי דורש. כעת אנחנו גם יכולים להיכנס לסוכה, שהיא אור מקיף, בלי לשבור לעצמנו את הכלים. פתאום הכלים שלנו פתוחים לאור לא רק כאשר הוא בא בדיוק איך שאנחנו נוחים איתו (אור פנימי נוח), אלא אנחנו גם נפתחים לכך שהכלים שלנו יכולים להתרחב (אור פנימי דורש), וממילא אנחנו גם יכולים להיפתח למציאות בה הכלים שלנו לא יהיו מספיק גדולים, אך זה לא ימנע מאיתנו להיחשף לאורות הללו, שוב, מתוך תודעת האחדות המלאה עם ה' אותה רכשנו, לא משנה באיזו צורה.

התהליך הזה עובר על הפרט, כפי שראינו, והתהליך הזה עובר על הכלל, כלל ישראל, במקדש. הכלל מגיע למקדש בפסח ואוכל קרבן פסח, אור פנימי נוח (שגם כאן בא בצורת אכילה). לאחר מכן, הכלל, שוב במקדש, מביא את העומר, יוצא לעבודה בעולם החיצוני. לאחר מכן, בראש השנה, הכלל ממליך את ה' עליו בשופרות ובחצוצורות, שוב, במקדש, כלומר, נפטר מבעיית "כוחים ועוצם ידי", וביום הכיפורים, הכלל מנקה את המקדש מטומאת מקדש וקדשיו, כלומר, נפטר מבעיית החטאים, כמובן, במקדש. לאחר מכן, הכלל יכול להגיע אל חג הסוכות, באור פנימי דורש, "חג הסכות תעשה לך… ושמחת בחגך", החג שלך, יש כאן שמחה מאוד פנימית אך היא נגררת מציווי, ואז "שבעת ימים תחג לה' אלהיך", זהו החג של ה' אלהיך, "במקום אשר יבחר ה'", אתה רק נוכח במקום שלו ושם אתה שמח, וגם זה מתוך אותה תודעת אחדות שלא רואה סתירה בין חג עם ישראל לחג ה'.

כאן אנחנו חוזרים לדברי הרבי ר' לוי יצחק. ערכם של הימים בין יום הכיפורים לסוכות הוא בחיבור אותו הם מבטאים בין האורות, האור הפנימי לגווניו והאור המקיף. כל המועדים הללו מהווים אורות שונים, אך יש ארבעה ימים בשנה שעניינם הוא להיות הגשר בין האורות השונים, וגם בכך, להעצים את אותה תודעת אחדות, לא רק בין ישראל לה', אלא גם בין הדרכים השונות בהן הם נפגשים. את האורות הללו, דורשים רבותינו המקובלים, יש לחבר, להורות שכולם אור אין סוף אחד הם, ולכן לדעתם יש לקיים את מצוות ארבעת המינים, אור פנימי, בתוך הסוכה, אור מקיף. זאת לא יתכן ללא עבודת ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות.