על האתרוג ועל הערבה להושענא רבה

לק"י

כא תשרי ה'תשעז

על האתרוג ועל הערבה

להושענא רבה

הערבה, כידוע, ממשילה את אותם יהודים שאין להם לא תורה ולא מעשים טובים. אותה ערבה, המאוגדת בחוזקה עם הלולב, בעל התורה, עם ההדס בעל המעשים הטובים, ועם האתרוג כליל המעלות, לומדת מהם, סופגת מהם. אותו אדם שאין לו כלום בעולם, אותו אדם שרק כשלונות מול עיניו, מקבל את ההזדמנות לספוג מאחרים, ללמוד מניסיונם ולהתעלות. אולי מכאן נובעת שמחת ימי חג הסוכות, ימים בהם אנו משתלמים, משתפרים, אחרי חשבון הנפש שעשינו ביום הכפורים, מה שורם לנו לשמחה ולמלאות.

לכאורה, היינו מצפים שביום האחרון של חג הסוכות, ניקח את האתרוג ונעלה אותו על נס. ההדס למד מהלולב ומהאתרוג תורה מהי, הלולב למד מההדס ומהאתרוג מעשים טובים מה הם, וכעת, אנו מגיעים לאיזושהי השתלמות גדולה, בה כל אחד משלים את חסרונותיו ועל ידי כן הופך להיות אתרוג בעצם.

אך כאשר אנו מסתכלים על יום הושענא רבה, היום האחרון של חג הסוכות, אנו רואים מציאות הפוכה. במקום לפאר את האתרוג, אנו דווקא מפארים את הערבה, והדברים תימה רבתי – מה יש בה בערבה? הרי כל החג אנו רק מלמדים אותה, מנסים לקדם אותה, על ידי הפיכתה לדבר אחר, לאתרוג.

נראה שזו בדיוק בחינת הושענא רבה. בחינת ששת ימי חג הסוכות הראשונים, היא כפי שתיארנו לעיל – התמודדות עם החסרונות על ידי מילוים. כאשר מעמיקים בבחינה זו, אנו מגלים כי היא בעצם עוסקת בהעלמת החסרונות. איננו מתמודדים עם החיסרון איך שהוא, אנו פשוט מדביקים לו תכונות שאמורות להשלים אותו. זו בחינת אתרוג, שהיא בחינת ששת ימי חג הסוכות הראשונים. אך מה שחסר לערבה הוא לא תורה. חסר לה חיבור לעצמה. הערבה איננה לא-אתרוג, הערבה היא לא-ערבה. הערבה חסרה לא כיוון שאין בה תכונות טובות שיש באתרוג, אלא היא חסרה כיוון שהיא לא מימשה את מה שהיא באמת.

בהושענא רבה אנו מסתכלים נכוחה לעבר החסרונות ולא מנסים להדביק אליהם תוספים שישלימו אותם. אנו מסתכלים על החסרונות בדיוק כפי שהם. אנו חווים את הקושי באופן המלא, נותנים לו להכאיב לנו בכל איברינו, וממשיכים. אותו חיסרון לא יתמלא מתוך העתקה של יתרונות ממקומות אחרים, אלא יתמלא מתוך עצם החיסרון.