וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל לשבעה עשר בתמוז

לק"י

יז תמוז ה'תשעז

וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל

לשבעה עשר בתמוז

לאדם פנימיות וחיצוניות. פנימיותו-עצמותו מורכבת מההכרה ומהחוויה, המתנהלות להן באיזושהי אינטימיות, מכוסות. לא מגלות הן עצמן לכל דכפין, מוסתרות הן בטבען ומסתירות הן מרצונן. אין אדם יכול באמת לגלות את פנימיותו, שכן מהותית, היא לא יכולה להתגלות. אם הוא בכל זאת הצליח לגלות את פנימיותו, סימן הוא לכך שאין היא פנימיותו, והיא פשוט חיצוניות שהתעטתה באצטלת פנימיות, מעוטפת באיזשהו ערפל מלאכותי, צניעות שלא מצניעה כלום. לעומת הפנימיות, החיצוניות תמיד גלויה, זו מהותה ועניינה, שאם לא, שוב לא תיקרא חיצוניות, אלא פנימיות יכונה לה. גם כאשר נדמה שהיא לא גלויה, היא לא גלויה במקרה, אך בעצם היא גלויה.

אך לאדם ישנו עוד מרכיב – החומות. החומות הן המפרידות בין הפנימיות לחיצוניות. חומות אלו, בשונה מהפנימיות ומהחיצוניות שהן קבועות וקיימות, שרירות וחזקות לעולמי עד, ולא תלויות הן ברצון האדם או ברצון אדם אחר, החומות הן יציר כפי האדם. האדם מנסה להרחיק בין הפנימיות והחיצוניות, ולכן הוא בונה חומות. חומות אלו תפקידן לשמור על הפנימיות מפני החיצוניות ולהיפך. מובן שתפקיד זה מיותר הוא, שכן הפנימיות תישאר לעד פנימיות והחיצוניות תישאר לעד חיצוניות. האדם עושה זאת, כיון שמבחינה קיומית, הוא חושש שפנימיותו תתגלה או שחיצוניותו תשתלט על הפנימיות או להיפך, אף שלחשש זה אין כל בסיס. לעתים אף האדם מפקיד על חומות אלו שומרים, המבטאים צעד נוסף בחששותיו אלו – החשש שמא תיבקענה החומות. או אז הופך החשש מחשש בריא לאובססיה. סופו להעמיד שומרים על השומרים, ושומרים על שומרי השומרים, פן יארע הנורא מכל. כל זה נמצא באדם, ובד בבד גם באומה.

כאשר מובקעות החומות, האדם חש קיומית שפנימיותו עלולה להפוך לחיצוניות, ולהיפך. האיזון בין שני כוחות נפשו מופר ברגל גסה. בבת אחת מועמד צלם החיצוניות בהיכל הפנימיות, צעד המבטא את השתלטות החיצוניות על הפנימיות. אכן, ישנו אוייב המאיים לפגוע, להרוס ולהחריב את קיומיות האדם, ובו צריך לטפל. אך מבחינה מהותית, הפנימיות והחיצוניות לא מאוימות ממנו. כעת, שתי דרכים עומדות לפניו.

האחת, להמשיך עם בחינתו הקיומיות, להוסיף להכיר ולחוות את עצמו בתוך מתח בין שני כוחות נפשו. או אז יתחנן האדם לפני קונו, יבכה ויאמר: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם.

השניה, להבין שבאמת אין בהפרדה מלאכותית כל צורך שכן מופרדות ועומדות הן מימים ימימה. מלמד הנביא יחזקאל (לח, יח-כג):

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה' תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי: וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל: וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב נְאֻם אֲדֹנָי ה' חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה: וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ: וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':

כאשר גוג בא על אדמת ישראל, כאשר ישנו רוע בעולם המאיים לפגוע באדם, ה' מקנא באש. קנאתו זו גורמת לכל המלאכותיות להיחרב: נֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. החומות נופלות מקנאת ה'. הדרך הראשונה התמודדה עם הרוע על ידי הגבהת החומות, על ידי הותרתו בחוץ כדי שלא יערבב בין החיצוניות לפנימיות, מהלך הגורם לכך שהחיצוניות תיפגע, תוך הבנה שהעיקר הוא שלא יתבצע ערבוב. לעומתה, הדרך השניה היא דרך המפילה את החומות של עצמה. היא לא מתיחסת אליהן. היא מבינה שפגיעה בפנימיות ובחיצוניות לא יכולה להתרחש, ולכן היא לא צריכה את הגבהת החומות, הפרדה מיותרת שלא רק שאינה צריכה, אלא גם גורעת, שכן במקום שהיחסים בין הפנימיות והחיצוניות יהיו יחסים של הדדיות, שונות אך קרבה מסויימת, יחסים שהיו יכולים לתרום לשתיהן (ולא רק במובן התועלתני, שכל אחת רוצה להיטיב לעצמה, אלא במובן המהותי, הן שייכות לאותו אדם, ולכן הן צריכות להיות שותפות, ואולי אפילו לגלות את זה שהמכנה המשותף שלהן הוא מהותן – היותן חלק מהאדם, וממילא הן אחד במובן הכי עמוק שלהן). כעת אף זה אינו. היא מתמודדת עם הרע המאיים מבחינה קיומית ומביסה אותו, אך היא לא חוששת לפנימיות ולחיצוניות, שהן לא שייכות לבחינה הקיומית אלא לבחינה המהותנית. וכהפרט, כן הכלל.