בית הרצונות לחג הסיגד

בית הרצונות

לחג הסיגד

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

תהלים קב, יד-טו

לכאורה שני הפסוקים סותרים האחד את השני. לפי פסוק יד סיבת הגאולה היא כי הגיע הזמן, ולפי פסוק טו סיבת הגאולה היא כי עבדיך רצו את אבניה! אפשר אפילו יותר לחדד ולומר שלפי פסוק יד, בא מועד שכן אתה רוצה לרחם ציון, כלומר, סיבת הגאולה היא רצונך, ולעומת זאת לפי פסוק טו, בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה, סיבת הגאולה היא רצוננו.

הגמרא ביומא (פה:) מלמדת:

מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. עם התשובה – אין, בפני עצמן – לא, נימא דלא כרבי. דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ (מפורק עול) [מהלועג על חבירו] ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר! – אפילו תימא רבי, תשובה בעיא יום הכפורים – יום הכפורים לא בעיא תשובה.

במה נחלקו? ישנם שני שלבים בתשובה. האחד, תיקון המעשים השליליים. השני, יצירת הזיקה בין האדם לבוראו מחדש. יתכן שנחלקו האם השלב הראשון רק מאפשר את השלב השני, אך באמת ניתן להגיע לשלב השני גם ללא השלב הראשון, או שהשלב הראשון הוא חלק מהותי מהתהליך, וממילא לא ניתן לקפוץ לשלב השני.

אמנם הרמב"ם בהלכות תשובה (א, ג) מלמדנו:

עצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.

נציע שהרמב"ם סובר יחס שלישי בין השלבים. באמת השלב הראשון לא רלוונטי, הוא אפילו לא שלב מובחן בדרך, הוא סתם עוד נקודה חסרת משמעות כעומדת בפני עצמה. עצמו של יום מכפר, אך רק לשבים. מניין? כי ביום הזה, ביום הקדוש והמסוגל הזה, יכפר עליכם ה', אך הוא יכפר עליכם, יכפר עליכם מלשון כפורת, מלשון כיסוי, יסוכך עליכם, יסתירכם בסתר כנפיו, אמנם אין זה אלא עליכם, אתם פסיביים פה, הפעולה נעשית עליכם, ובדיוק העובדה שאתם פסיביים אומרת שעליכם להיפתח לכך, עליכם להיות אלה העושים את מה שהם נעשים בו, עליכם לא ליצור את הזיקה מחדש – אותה יצר ה' עוד טרם נולדתם, ולא קרה לה כלום על ידי חטאיכם – עליכם לחשוף את הזיקה, עליכם להתחשב בה, עליכם להיות אחראיים לה, אך באמת אין כאן שום פעולה מצידכם, אמנם זה שאין שום פעולה מצידכם לא אומר שהתשובה הייתה מתרחשת בלעדיכם – דרוש הרצון שלו ודרוש הרצון שלנו כדי שהזיקה הזו תשוב.

זהו יום הכפורים. יום הכפורים איננו היום בו אנו מתקנים את מעשינו, יום הכפורים הוא היום בו אנו חושפים את הזיקה בינינו מחדש, אנו רק נפתחים לזיקה הקיימת.

חיים כאלה מתחילים ביום הכפורים. אנו חיים את הזיקה, נושמים אותה, הווים בה, נכנסים לשגרה של זיקה בינינו לה'. לאחר חמישים יום של חיים כאלה, בחג הסיגד הקדוש, אנו קוראים לה' לקום, לרחם על ציון, כי בא מועד, הגיע הזמן, כי אתה רוצה לרחם ציון. איך הדבר יתאפשר? הדבר יתאפשר רק על ידי רצוננו שלנו, רצונך ללא רצוננו איננו ולא כלום, ורצוננו ללא רצונך איננו ולא כלום. נכון, רצונך הוא רצון פעיל ורצוננו הוא רצון סביל, אך דרושים שניהם.

לאחר חמישים יום אנו לא דורשים רק שגרה של זיקה בינינו לך, אנו דורשים בית של זיקה, אנו דורשים את הביטוי הכי אינטימי של הרצונות ההדדיים שלנו, אנו דורשים שיתקיים בנו החזון של יום הכפורים "אנו רעיתך ואתה דודנו", אנו דורשים את ציון ואת ירושלים, אנו דורשים את בית הרצונות.