סמך משה את ידיו עלינו לז באדר

סמך משה את ידיו עלינו

לשביעי באדר, יום פטירת והולדת משה רבנו, בחיר האומה

(א) וַיַּעַל מֹשֶׁה משה לפני מותו לא יורד, הוא נקבר בגיא, אך לא לפני שהוא עולה להר… (ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': (ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כדי לא להנציח את מותו. אכן, משה מת, אך רק גופו מת, רוחו הגדולה הולכת עמנו. הוא נולד ונפטר באותו יום, בשביעי לחודש השנים עשר (גם שבע וגם שנים עשר הם מספרים המורים על מעגליות ועל התחדשות, ימות השבוע וחדשי השנה), להורות שתחילתו נעוצה בסופו, ובאמת גופו הגשמי מת, אך נשמתו מלווה כל איש ישראל באשר הוא: (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים גם שנים עשר וגם עשר הם מספרים המורים על מעגליות שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה כי הוא באמת הרבה יותר מגוף גשמי: (ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה לא כתוב על אהרן בפרשת חקת שתמו ימי בכי אבלו, כיוון שכל מוות מותיר חיסרון בלב לתמיד, ולכן באמת אף פעם לא תמו ימי בכי אבלו. לעומתו, ימי בכי אבל משה הם מוגבלים, כיוון שהם לא כוללים את הרובד המהותי של החיסרון. אכן, משה מת וזה מצער מאוד, אך ממשיכים הלאה, רוחו הגדולה יכולה לבוא ביהושע, יכולה לבוא בכולנו, ולכן נגביל את ימי בכי אבלו: (ט) מתוך ימי אבל משה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה רוח חכמתו של מי? כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וממנו באה תורה לכל ישראל לתמיד וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לא בדימוי חיצוני אלא בדימוי מהותי, ציווי ה' למשה ממשיך גם ליהושע ולכל אחד מאיתנו: (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה כיוון שלא צריך, רוחו של משה ממלאת את כולנו ולכן אף אדם לא יכול להיות באופן מחודש נביא כמשה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים ומשה הוא זה שהשתית בכולנו את הפנים אל פנים עם ה' יתעלה, את הקשר הבלתי אמצעי איתו, את חווית נוכחותו המלאה בחיינו. משה רבנו הוא "בחיר האומה", לא בשל מיוחדותו, אלא מיוחדותו היא רק אמצעי כדי לקרב את כולנו אל ה' יתעלה בדרכו של משה: (יא) לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ עבור ישראל: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל לא לעיניהם במובן שהם ראו והתפעלו, אלא במובן שהם התחברו ונהיו חלק ממנו לחלוטין, וכעת סמך משה את ידיו עליהם ועלינו:

דברים לד