חג האמונה באדם למימונה

חג האמונה באדם

למימונה

חודש אלול קורא לאדם לצמצם עצמו. יישן נא פחות, יתפלל נא יותר, יבטל עצמו בתחנונים, ישפוך לפניו שיחו.

מתוך חודש אלול מגיע ראש השנה. ראש השנה הוא שיאו של תהליך חודש אלול. אם חודש אלול צמצם את האדם, ראש השנה מבטלו, כותשו, בוטשו, לא משאיר ממנו ולו עפר דק. ראש השנה אומר לאדם: אינך כלום. הוא יתעלה הכל, ואתה אינך אלא כלום.

לאחר ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכפורים, משנים מעט את המגמה. עד עתה המגמה הייתה האפסת האדם, ואילו עתה המגמה עוברת להכנעת האדם. האדם חי, הוא נוכח מאוד, אלא שבטנו מקרקרת וגרונו ניחר. הוא קיים, הוא אפילו רוצה ומביע את רצונו, אך אין רצונו חיים טובים, כי אם רצונו לעשות רצונו יתרומם, זאת וזאת בלבד.

בסוף יום הכפורים, המגמה לא רק משתנה, אלא מתהפכת. בסוף יום הכפורים, האדם, הנרעש והנפחד, המבקש לעשות רצון ה', שומע את הקול האלהי ממנו הוא כה פוחד ולו הוא מציית בקפידה, קורא לו לאכול בשמחה לחמו, לשתות בלב טוב יינו. מדוע? תמה האדם. לפתע משיב לו הקול, ובעצם העובדה שיש דו-שיח ביניהם, תחת הפקודות הישירות שהועברו מצד אחד למשנהו, יש מן הפיכת המגמה, "כי כבר רציתי, כן, אני האלהים הגדול, את מעשיך, אתה האדם הקטנטן". האדם נרצה. אלהים רצה, באופן חד-צדדי, את מעשיו. ההתאפסות וההיכנעות של האדם בפני האלוה הביאה להכשרת פעולותיו. אין זה נובע מאמון של האלוה האדם, כי אם מחינוך מחדש של האדם, כך שרצונו יהיה כרצון האלוה. כעת יתחילו ארבעה ימים בהם האדם יפעל ויבנה בעולם, ובניינו יהיה בניין של מצווה.

מתוך הפיכת המגמה הזאת, מגיע חג הסוכות. בחג הסוכות אנו עטופים מארבע רוחות בקדוש ברוך הוא. אנו חיים במציאות שכל כולה קודש מזוקק. המגמה התהפכה, האדם פועל את פעולת אלהים בעולם, ובונה לעצמו אטמוספרה שהמרכיב היחיד בה הוא ה' יתעלה.

ברגע זה, מתחיל החורף. תיקון הגשם מתרחש. הסוכה היא בנייננו שהוא בניין ה'. הגשם הוא בניין ה' ממש. אין האדם משפיע כלל וכלל על מהלך הגשם. בא הוא הישר מלמעלה, ללא יד אדם הגורמת לו להתחולל. כאן אנו מגיעים לנקודה הכי מעולה בציר זה, לנקודה בה אנו כה ביחד עם ה' עד כדי הוויה בעולמו, הוויה הרבה יותר גבוהה מהוויה בעולמנו שהפך להיות עולמו עקב צמצום עצמנו.

כמובן, אפילו בהוויה זו ישנם קשיים, והם בשלוש רמות. האחת, הרמה הרוחנית. לעתים אף שאנו חיים בהוויה שלמה של ה', אנו מאוימים על ידי כוחות המנסים לשנות את צביוננו. הם לא מערערים על עצם הבית, הם מערערים על תוכנו. הם לא רוצים להחריב את מקדש ה', הם רק רוצים שיהא מקדש הלניסטי. אין בעיה בהוויה של קודש, הם טוענים בתוקף, יש בעיה באופייה זה. זו רמת הקשיים המבוטאת בחנוכה.

הרמה השנייה בה אנו מוצאים קשיים מבוטאת בעשרה בטבת. ביום זה החל המצור על ירושלים, מה שמביע כוונה לערער את עצם ההוויה המשותפת לנו ולה'. חיים שלמים של אור יקרות זה לא מקובלים עליהם. רשאי הוא היהודי לחיות בקשר עקבי ורציני עם ה', אם חפץ בכך, אך לא יהא זה קשר תמידי, נצחי.

הרמה השלישית בה אנו מוצאים קשיים, נוכחת אולי בפורים. בפורים האויב רוצה להשמיד את עם ישראל. האויב מסתפק: למה העם הזה קשור? הרי את דתי המלך אינם עושים! אין הרצון להשמיד אותנו נובע מרצון להשמיד את גופות ישראל, כי אם מרצון להשמיד את הזהות היהודית, דרך השמדת כל אוחזיה כולם. הספק המנקר במוחו של האויב מעלה בו תהיות באשר לקיום קיומים השונים והקשר ביניהם. הוא לא מבין את ההוויה האינטימית שיש לישראל עם ה', הוא רוצה שהם יהיו ככולם.

ואז בפסח, שוב משתנה המגמה. בפסח אנחנו חוזרים לצמצומים שאפיינו את יום הכפורים, צמצומי אכילה המבטאים את צמצום מהות האדם והכנעתו. בפסח הגשם פוסק, והשפע האלהי אותו אנו זוכים לקבל לא מגיע באופן השוטף אותנו, מטהר אותנו, מרווה אותנו, אלא בטיפין טיפין, בטל מרענן אך המתייבש תוך זמן קצר בלבד מעת ירידתו. האדם כבר לא מתרגש בעבודתו את הבורא אלא לפרקים, וגם פרקים אלו נמשכים זמן מועט.

פתאום ימים של חורבן באים על עם ישראל. ימי ספירת העומר המרובים בפורענויות ובהסתר פנים הם ימים של חוסר שפע אלהי, מה שהוביל לאותם אירועים. לאחר מכות רבות, האדם עומד למרגלות הר סיני וקורא לה' שישוב אליו. אך אין זה הזמן. ואז האדם מקבל נוכחות אלהית בחייו, אך נוכחות כובשת, נוכחות מכניעה ותובענית, נוכחות של תורה הבאה מלמעלה למטה ומכריעה את כל חיי האדם לצדו של ה', בכפייה עליו הר כגיגית.

אותם שלושה קשיים שציינו לעיל שהיו גם בחורף, חוזרים עתה, אלא שהפעם עם ישראל לא מתגבר עליהם כבחורף, אלא נשבר מהם. בשבעה עשר בתמוז הובקעו החומות. בעשרה בטבת אנו אמנם מציינים את הרע שבתחיל המצור, אבל בל נשכח שהן לא הובקעו בו. עם ישראל עמד בגבורה בניסיון לשמור על הבית, על ההוויה הרציפה עם ה'. בשבעה עשר בתמוז הובקעו בחומות וכשלנו באותו ניסיון.

תשעה באב מציין את שני הקשיים הנותרים, את הרצון להורגנו על מנת להרוג את הזהות העמוקה שלנו, ואת הרצון לנתק את הקשר התמידי שלנו עם ה', המתבטא במקדש, בו יש נר תמיד ואש תמיד. רצונות אלה מומשו בקיץ, אף שבחורף, בפורים ובחנוכה, הם לא מומשו.

אך אז מגיע חמישה עשר באב, שהופך להיות מנחם אב. ה' מצהיר על אהבתו לעם ישראל ולאדם, על כך שלעולם לא יפסוק הקשר התמידי של ה' עמנו. ואז חוזר חלילה, ושוב האדם מתחיל את חודש אלול בהצטמצמות.

אך אולי יש מבט אחר על היחס בין החורף לקיץ. החורף כאמור מבטא את אותו גשם אלהי, שפע המגיע מאת ה', הוויה תמידית מאת ה', וכך נבין גם עתה. לקיץ התייחסנו כהעדר נוכחות של ה' בחיינו, אך עכשיו נתייחס אליו כהעדר נוכחות של ה' במובנה החורפי, וכנוכחות של ה' במובנה הקייצי, שהיא הוויה תמידית עם ה' אותה האדם יוצר. כאמור, ההוויה התמידית החורפית נוצרה באופן חד-צדדי על ידי ה', בעקבות צמצומנו, אך על ידי ה' בלבד. כעת האדם הוא היוצר את ההוויה הזו.

וכך, לאחר החורף, מגיעה המימונה. המימונה היא חג האמונה באדם. המימונה קוראת לאדם לצאת מביתו שלו לבתי אנשים אחרים, כיוון שכעת מתגלה שלכל אדם יש ערך. המימונה קוראת לאדם להכניס אל ביתו אנשים אחרים, כיוון שכעת מתגלה שלכל אדם יש ערך. המימונה היא יום שבו אדם נותן אמון באדם אחר, כביטוי לאמון שביום זה ניתן לאדם מאת ה'. האדם נקרא לצאת למשימה ולבנות במו ידיו הוויה של קודש.

נכון, יש משברים ויש קשיים, כאמור. אך הם נובעים מתוך התקדמות, ולא מתוך נסיגה. התקדמות זו מביאה לכמה אירועים מאוד מיוחדים. האחד, יום העצמאות, בו האדם בונה את הבית הגשמי המהווה את המצע לבית הרוחני שלו ושל ה'. השני, ל"ג בעומר, בו האינטימיות הגדולה שנוצרת על ידי האדם מביאה לגילוי סודות עליונים של האדם, לא על ידי אמירתם לאדם על ידי ה', אלא מתוך אינטואיציה אלהית שרכש האדם בהוויה שלו עם ה'. השלישי, יום ירושלים, בו ההוויה האנושית הזאת מתגלה כהוויה שה' נוכח בה, וממילא יתקיימו בה נסים גלויים, אך בדרך הטבע, מושג שלא היה קיים עת הייתה דיכוטומיה בין האדם לאלוה.

גם חג השבועות נקרא על ידי התייחסות זו לא כהוראות הבאות מלמעלה למטה באופן מכניע ומכריע, אלא כתקנון והסכם להתנהלות הבית, מעין כתובה, שאף שהיא מסמך משפטי, היא מסמך רומנטי מאין כמותו. חמישה עשר באב איננו חג האהבה של ה' לאדם למרות הקיץ, אלא הוא ציון וביטוי לאהבה הזו שנולדה בזכות הקיץ.