פשוט לומד את דבר ה א איר ר שמעלקא

פשוט לומד את דבר ה' כפי שהוא

א איר, יום פטירתו של הרבי ר' שמעלקא

נציג שני סיפורים על הרבי ר' זושא ועל הרבי ר' שמעלקא. האחד:

לאחר שיצא רבי שנֵיאוֹר זַלמַן מלַאדי מן המעצר בעיר פֶּטֶרבּוּרג ושב אל ביתו, המתינו תלמידיו לראותו ולקבל את פניו. ביום שבת בבוקר בא לפני תלמידיו, ושאל: "רצונכם שאומר לכם דברי חסידות או שאספר לכם מעשה?". אמר רבי אהרון מסְטרַשילְיה, הישיש והנכבד שבין חסידיו: "רוצים אנו לשמוע סיפור מעשה." פתח ר' שניאור זלמן וסיפר:

"זוכר אני כיצד הגיעו שני האחים הרבנים – רבי שמֶלקֶה מניקלְשבּוּרג ורבי פנחס – בפעם הראשונה אל הרב שלי, המגיד ממֶזריטְש. לפני בואם נערכו הכנות בבית רבי. סיידו מחדש את הקירות וניקו את החדרים, כמו לפני חג הפסח. כאשר הגיעו שני האחים לקבל את פניו של המגיד, באתי גם אני לראות מה יקרה. פנו האחים אל המגיד בשאלה, וביקשו ממנו פירוש למה שכתב הרמב"ם באיזה מקום בספרו, ולא הבינו את דבריו. אמר להם המגיד: 'חלש אני כעת ולא אוכל לענות לכם. אך נמצא אצלי אחד מאנשיי ושמו רֶבּ זוּשא. אנא מכבודכם, הציגו לפניו את שאלתכם והוא בוודאי ייתן לכם תשובה.' מיד רצתי אל האכסניה, שבה גר ר' זושא ובה גרתי גם אני, כדי לראות מה ישיב להם.

מצאתיו יושב ליד התנור כשהוא שקוע במחשבות עמוקות, עד שלא הבחין כי באו האחים אל החדר ולא בירך אותם לשלום. כשראיתי זאת, נענעתי קצת את ידו עד שהתעורר, התבונן בהם ובירכם בברכת שלום. סיפרו לו האחים כי המגיד שלח אותם לשמוע ממנו תשובה לקושיה בדברי הרמב"ם. כששמע ר' זושא את שאלתם שתק כמה רגעים ואז אמר: 'כנראה שלא למדתם על פי הסדר. אילו למדתם את הדברים מן ההתחלה הייתם רואים כי בפסקה הקודמת שבספר ישנו תירוץ על השאלה ששאלתם.' מיד כשיצא הדבר מפיו, ידעו האחים כי צדק ר' זושא, וכי ניתן לפתור את הקושיה.

תמהתי מאוד על מה שראו עיניי, ואחר זמן שבתי ובאתי אל רבי, המגיד ממזריטש. שאל אותי רבי: 'האם באו הרבנים אל ר' זושא?' – 'כן,' עניתי, וגם סיפרתי לו מה ענה להם על הקושיה שהקשו. שוב שאל המגיד: 'האם המתין הרבה לפני שענה להם?' סיפרתי לו כי ר' זושא המתין מעט ועישן את מקטרתו בטרם אמר להם את תשובתו. 'אם כן,' אמר המגיד, 'נראה כי ר' זושא אינו בקו הבריאות. ישלח לו השם רפואה שלמה.'"

השני:

רבי זוּשא מאניפולי צדיק תמים היה, ולא נודע כתלמיד חכם. פעם אחת ביקש ר' זוּשא מחברו, רבי שְמלקֶה מניקלשבורג, שילמד עמו תורה. אמר רבי שמלקה: "אם תְּלַמד אתה אותי את חכמת הנסתר, אלמד אותך אני את תורת הנִגְלֶה – משנה, תלמוד והלכה." הסכים ר' זושא, ואמר: "לו יהי כדברך." שאל ר' שמלקה: "ומה תרצה ללמוד?" כדרכו, ענה ר' זושא בענווה גדולה, כשהוא מדבר על עצמו בלשון נסתר: "זושא הוא עם-הארץ גדול. צריך ללמד אותו משניות ולפרש עבורו כל מילה ולתרגם ליידיש, כדי שיבין."

התחילו ללמוד את המשנה הראשונה שבשישה סדרי המשנה, הלוא היא המשנה הראשונה שבמסכת ברכות, הנפתחת במילים "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית" (משנה, ברכות, פרק א משנה א). "מֵאֵימָתַי," הסביר ר' שמלקה, "פירושו ביידיש 'פוּן וועֵן' – ממתי, מאיזו שעה מותר לקרוא את קריאת שמע." לפתע הפיל את עצמו ר' זושא אל הקרקע באימה ובפחד גדול, ואמר: "מנין אתה יודע שכך הוא פירוש המילה? אולי פירושה ביידיש הוא 'פאַר פאָרכְט' – מתוך אימה ופחד! וכך כוונת הדברים – 'מֵאֵימָתַי' – מתוך אימה ויראת שמים – 'קוֹרִאין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית.'"

כששמע זאת ר' שמלקה אמר: "למד בעצמך איך שתרצה, אך לא נוכל להמשיך ללמוד יחד."

בסיפור הראשון פגשנו את ר' זושא בתור מתרץ הקושיות הבלתי מעורער של הרמב"ם, ללא שום מאמץ. לעומתו, בשני פגשנו את ר' זושא בתור אחד שלא רק לא יודע ללמוד, אלא לא יודע איך ניגשים ללמוד – מתוך רציונליות. לעומתו, ר' שמעלקא, בשני הסיפורים דומה כלמדן מופלג. איך מיישבים בין שני הסיפורים בדמותו של ר' זושא?

בסיפור הראשון, לא ניתן להבין את מעשי ר' שמעלקא ור' פנחס, אם לא שהם ניגשו למגיד כדי לבחון אותו. הם רצו לראות האם החסידים הללו יודעים ללמוד. האם מכובדת היא הגישה אל ראש החסידים בדורו, תלמידו המובהק והגדול של הבעש"ט, במטרה לבחון אותו? ממש לא. לעומת זאת, אדמו"ר הזקן מספר לנו שבשונה מגישתם של האחים אל המגיד, בבית המגיד דווקא מאוד ציפו לבואם של האחים, הכינו את הבית, משל היה זה לפני חג הפסח. החסידים מכבדים את הלמדנים, אך הלמדנים לא מכבדים את החסידים.

לכאורה, המגיד נכשל בבחינה. הוא לא ידע לתרץ להם את הקושיה ברמב"ם. אמנם הוא לא אומר שהוא לא יודע היאך לתרץ את הקושיה, כי אם שהוא חלש. הם הולכים לר' זושא שנמצא במחשבות עמוקות, ולא לומד, ופורסים בפניו את הקושיה. ר' זושא לא עונה להם מיד, כך מסביר המגיד, כיוון שהוא לא בריא לגמרי. שוב, אותה נקודה – הוא חלש.

אפשר להבין כי ישנה חכמה וישנה נבואה. מדובר בשני עניינים שונים. ישנו דבר ה' הכתוב, הקבוע, האובייקטיבי, שהוא החכמה, וישנה הנבואה, דבר ה' שבעל פה, ישר מה' אל האדם, החי, התוסס, הסובייקטיבי. כך ראה ר' שמעלקא את הדברים לפני שהגיע אל המגיד. בראיה זו, ברור שהחכמה עדיפה על הנבואה, הרי היא דבר ה' היותר בסיסי, היא המחייבת את כולם, והיא זו שלא משתנה לעולם. לכן נביא שאיננו חכם, איננה נבואתו ולא כלום. ר' שמעלקא לא מכבד את החסידים כיוון שהוא חושב שהם לא למדנים, עובדה שהם לא חורטים על דגלם את ערך הלמדנות.

כאן בדיוק מגיעים המגיד ור' זושא, ומבהירים לר' שמעלקא שלא כן הם הדברים. החכמה לא עדיפה על הנבואה, החכמה מתקדמת מהנבואה. גם החכמה הגיעה לנו רק בעקבות הנבואה. לפני החכמה, ישנו הכתר, המבטא רצון. אור החכמה יוצא רק מאותו כתר, מאותו רצון ה'. התורה, החכמה, הלמדנות, יוצאות מאותה מדרגה נבואית. כדי לפעול בעולם, החכמה נוטה לאובייקטיפיזציה של אותו רצון, אך בגרעין שלה היא רצון ה', וכל השאר רק לבושים. אין זה אומר שצריך לזלזל בהם, חלק מאותו רצון הוא להתממש ולהתגשם, ביתר דיוק, יותר ויותר, אך מי שלא מחובר לשורש, מי שלא שוקע במחשבות עמוקות אלא רק עסוק בלתרץ עוד קושיה על הרמב"ם, לא יזכה להגיע לשורש הדברים, ומי שכן – יזכה לתרץ את אותה קושיה. ר' שמעלקא מתרץ קושיות ללא הגעה לשורש הדברים, לכן הוא לא מבין את הנסיגה של המגיד ואת ההשתהות של ר' זושא, אמנם הם, החיים את דבר ה' ורק מתוך כך מכמתים, מגדירים ותוחמים אותו, מבינים שתהליך למידת דבר ה' הוא תהליך יותר מורכב, הוא לא יכול להיות רק שכלי, להיפך, בעיקרו הוא נבואי, ורק מתוך כך הוא חכמתי.

ר' שמעלקא הבין זאת, הבין זאת היטב. לאחר מכן, הוא נשאר אצל המגיד עוד שנים רבות וזוכה להעמיד כמה מגדולי החסידות. אמנם אף שהבין זאת, לא הצליח ליישם זאת כפי שהמגיד עצמו ור' זושא תלמידו הצליחו – הוא הצליח ליישם זאת באופן אחר לגמרי, הפוך אף לא פחות חשוב. ר' שמעלקא מבקש ללמוד את הנסתר, הוא רוצה לזכות לאותה חכמה הנובעת מהנבואה. חכמה כבר יש לו, כעת הוא צריך להגיע לנבואה. לכן הוא מבקש את סיועו של ר' זושא שיחנוך אותו. אך ר' זושא לא כמו ר' שמעאלקא, וכפי שבסיפור הראשון הוא שוקע במחשבות עמוקות, כאן הוא נופל על הרצפה באימה ופחד.

ר' שמעלקא לא נמצא שם. זה פשוט לא הוא. ר' זושא חיבר את הנבואה ואת החכמה, מכיוונה של הנבואה, ודרכו רצויה מאוד, ולכן ר' שמעלקא אומר לו שילמד בעצמו, אמנם הוא עצמו שייך לדרך אחרת, הוא מחבר את הנבואה ואת החכמה לא מכיוונה של הנבואה, אלא מכיוונה של החכמה, לא ממעלה למטה, אלא ממטה למעלה. כאשר ר' שמעלקא לומד משנה, ר' שמעלקא פשוט לומד משנה, לא כיוון שהמשנה הזו איננה דבר ה', אלא מתוך הרצון של דבר ה' להתממש, ובכך הוא מפסיד את הלהט של החיבור של הכל בפעם אחת, את הירידה המוגברת על ידי כוח המשיכה מרום הנבואה לשפלה של החכמה, כך בפעם אחת, כמעט שבדרך קפיצה ודילוג, אך גם ר' זושא, שהרוויח את הירידה, לא הרוויח את התחושה של כל דבר בפני עצמו, וגם בזה ה' חפץ. ר' שמעלקא, במהדורה המאוחרת והמתוקנת שלו, פשוט מתחבר לדבר ה', כפי שהוא.