אֵין קָדוֹשׁ כַּה_ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ יום ראשון של ראש השנה

אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ

יום ראשון של ראש השנה לאור הפטרתו

צריך להבין את עצם הגישה שלנו אל הדין בראש השנה, שכן בראש השנה אנו עושים שני דברים – להתחנן על נפשנו, ולהציג את זכות אבותינו, אך הניגש לדין בעולם לא מתחנן על נפשו ולא מציג את זכות אבותיו, אלא מציג את זכותו שלו!

ניתן אולי לענות על שאלה זו לאור הפטרתנו, שבסופה מופיעה תפילת חנה (שמואל א, ב):

(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: (ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: (ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' ולא וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת: (ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: (ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: (ו) ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: (ז) ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: (ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: (ט) רַגְלֵי חסידו חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: (י) ה' יֵחַתּוּ מריבו מְרִיבָיו עלו עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ: פ

תורף תפילת חנה הוא שה' "משפיל אף מרומם" והוא היחיד, וממילא הכל פתוח, "אין קדוש כה' כי אין בלתך". לפי זה, משמעות הדין בראש השנה איננה חזרת ה' לכל אחד ממרכיבי המציאות והבחינה האם הוא ממלא את תפקידו ויש להותירו על כנו, אלא העקרון לפיו מלכתחילה הכל נובע מה' והכל שב אליו. רצון ה' מתיישם במציאות באופן מלא, וזה ביטוי לכך שה' איננו שני למציאות, שהמציאות נתונה והוא בא ובוחן אותה, אלא הוא מקורה, הוא מחיה אותה, הוא שוהה בה, הוא והיא אחד. מראש השנה המחדד את המסר הראשוני הזה, המציאות יותר ויותר תפתח נפרדות, כדי לחדד את האחדות שלהם, עד כדי הגעתה לתהומות הנפרדות הגדולה ביותר.

לפי זה, מתברר ששני הדברים שאנו עושים אינם אלא אחד, ומאוד מובן מדוע עניינם בראש השנה. התחנונים על נפשנו לא יושבים על כך שמגיע לנו להתקיים, אלא כל שהם באים לחדד הוא את עצם האחדות שלנו עם ה' (ולכן מיד לאחר תחנונינו על נפשנו אנו שומעים "אל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם", אין לנו שום סיבה לא לשמוח, כל העמדה הזו הייתה רק כדי לחדד את האחדות). לכן אנו לא מציגים את זכותנו שלנו, שכן אנו לא מנסים לומר שמגיע לנו להתקיים, אלא אנו מנסים לומר שהנה יש לנו קשר הרבה יותר עמוק ונצחי עם ה', אנחנו אחד.