והתנחלתם את הארץ כג איר שחרור החקרא

והתנחלתם את הארץ

כג איר, יום שחרור החקרא והחלת ריבונות ארץ ישראל בימי החשמנאים

(נ) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: (נא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: (נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: (נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ: (נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ: (נו) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם: פ

במדבר לג

במבט פשוט, נראה כי אם נתנחל את הארץ ולא נוריש את יושבי הארץ מפנינו, הם יהיו לשכים בעינינו לצנינים בצדינו, למרות שאנחנו הבעלים על הארץ. אמנם במבט יותר עמוק, ניתן להבין שאם נתנחל את הארץ ולא נורישם מפנינו, זה שהם יהיו לשכים בעינינו ולצנינים בצדינו אומר שבעצם לא התנחלנו את הארץ. כדי להבין זאת, נצטרך לברר מהי ריבונות.

נקדים בקושיה: ריבונות לכאורה לא אומרת כלום. לשליטה יש משמעות הרבה יותר מעשית – אדם השולט במקום, המעשים שיקרו באותו מקום יהיו כפופים אליו. ככל שהוא יותר שולט, יותר מעשים שיקרו באותו מקום יהיו כפופים אליו. לעומתה, ריבונות היא מושג משפטי, לכאורה חסר שיניים או השלכות מעשיות, ואם כן, הוא לא אומר כלום. אמנם עינינו הרואות שהוא חשוב להמון אומות, ויתכן שהוא חשוב גם לתורה, כפי שפירשנו למעלה. מדוע?

ארץ ישראל איננה קנין חיצוני לאומה. היא חבוקה בסגולותיה של האומה, היא המרחב בו עם ישראל מבטא את החיבור שלו לה'. מרחב כזה דורש אינטימיות, בית כזה זקוק ליחוד. ארץ בחינת מלכות שהיא הנוקבא, "אסרה אכולי עלמא כהקדש", ארץ ישראל צריכה להיות של ישראל, בחינת קידושין, כדי להיות יכולים לגלות את הקשר הזה עם ה', בחינת נישואין. העובדה שגוים נמצאים בה ומכניסים אליה את גילוליהם היא מצערת מאוד, ולכן היא תפלוט אותם משם. אך גם כאשר אנחנו נמצאים בה, גם כאשר אנחנו מבטאים את השייכות הזו לה', אם המקום הזה לא שייך רק לנו, הרי שבפסגת ביטוי השייכות הזו נמצא עוד גורם, שאנו לא רוצים שיהיה חלק משייכותנו לה'. עצם הנוכחות של גויים בארץ איננה בעיה, כיוון שהעובדה שבחדר האורחים נמצא אדם אחר, שלא שייך לזוגיות הזו בין ישראל לה', לא מפריעה, אך ברגע שהוא יצא בגלוי נגד רעיון הזוגיות הזו, נוחכותו כבר מפריעה.

אם כן, מהות הריבונות היא מוחלטות ביטוי השייכות שלנו לה', מה שמתרחש בארץ ישראל. ביום קדוש זה, כג איר, בשנת 141 לפני הספירה, שחררו היהודים האמיצים לוחמי מרד בית חשמנאי בעזרת ה' יתברך את מצודת החקרא ובכך החילו את הריבונות על כל ארץ ישראל. אנטיוכוס אפיפנס ימח שמו וזכרו גורש מהארץ בבשת פנים, ולא עוד שלטון סלווקי המטמא את הארץ הקדושה בגלוליו, לא עוד גורמים זרים המפריעים לנו לבטא את השייכות היסודית שלנו לה'.

בחנוכה אנחנו חוגגים את טיהור המקדש. בחנוכה המקורי, כך ניתן לומר, לא חגגו כלל את נס המלחמה. שמונת הימים הם סימן לשמונת הימים שדלקה המנורה על ידי פך השמן הבודד שנמצא, וזהו. לא חגגו כלל את המלחמה. את הנצחון על הסלווקים חגגו בכל יום בו נערך נצחון, ובעיקר ביום קדוש זה, בו לא עוד נצחון קרה, אלא בו קרה הנצחון הגדול, במהלכו שוחררה וטוהרה ארץ ישראל מרבונות איש נכרי. נשים לב שגם חנוכה, חג טיהור המקדש כאמור, וגם כג איר, חג טיהור ארץ ישראל, קרו בהתרחשות נסית לחלוטין (מעטים מול רבים) תוך מעורבות אנושית לחלוטין (בסוף המעטים הללו היו בני אדם). ההתנהלות הזו מתאימה גם לתוכן החג – השייכות העמוקה בין ישראל לה', עד כדי כך שישראל וה' נלחמים יחד במי שמאיים על הבית המשותף שלהם, על המקדש ועל ארץ ישראל.