אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה ליום העצמאות

לק"י

ל ניסן ה'תשעז

אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה

ליום העצמאות

כידוע, הכרזת המדינה הייתה ביום הששי בצהריו. אך המנדט הבריטי פג רק בחצות הלילה הבא. ולכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו, ש"אין מלכות נוגעת בחברתה מלוא נימה", ואיך ייתכן שמדינת ישראל תפסה את מקומו של המנדט הבריטי עוד טרם הוא פג? ניתן שני תירוצים, שניהם על בסיס ההבנה שחלות המדינה הוחלה רק בחצות אותו יום.

חברי היקר שלמה גושו נ"י תירץ לפי המדרש בדין תוספת שבת, המסביר שאנו איננו יודעים לחשב באמת את הזמנים כפי שצריך, בשונה מקודשא בריך הוא, שהוא ידוע בדיוק חלה שבת, ולכן אנו עושים תוספת שבת. אנו הקמנו את המדינה, אך איננו יודעים בדיוק מאימתי היא אמורה לחול. לכן יש לומר שהתנינו מראש את הקמת המדינה בכך שהיא תהלום את המועד האמיתי הוא היא אמורה לחול, ואת זאת יודע רק ה' יתברך. לפי זה, המדינה לא חלה, אלא בחצות אותו לילה, אז ה' החיל חלות מדינה, אך טרם לכן, מעת הכרזת העצמאות, הייתה חלות תוספת מדינה.

ובזה ייושב מנהגם של ישראל, שנוהגים להתחיל להכין את המנגל דיום העצמאות כבר ביום הזכרון, ולכאורה, איסור גמור יש בדבר, שהרי עדיין חל יום הזכרון. אלא יש לתרץ, שכשם שניתן לעשות קידוש דשבת בתוספת שבת, כך ניתן אף לערוך את המנגל דיום העצמאות בזמן תוספת יום העצמאות, אלא שאסרו זאת חכמים משום פגיעה בצביון יום הזכרון, אך בדבר שנעשה בצנעא, היינו הכנת המנגל דיום העצמאות, אין כלל פגיעה בצביון ולא גזרו בו רבנן.

אך לעניות דעתי, עוד תירוץ ניתן לומר. פסח בספרים הקדושים הוא בחינת שבת, כיוון שהוא נס שנעשה באתערותא דלעילא מוחלטת, והסביר מורנו הר"ב (קובץ שיחות לפסח, עמודים 40-41) שישנה גם אתערותא דלתתא המבתטאת בספירת העומר לאחר פסח, היינו שהאתערותא דלעילא מניעה אתערותא דלתתא. נראה שכך הוא גם יום העצמאות, אך בדיוק הפוך. ביום העצמאות הגלות לא הגיעה כפסח, רק מתוך נאקת בני ישראל, אלא היא הגיעה מתוך אתערותא דלתתא, מתוך הקמת מחתרות וכיוצא בה. יום העצמאות הוא הבחינה שאנו, בני האדם, כביכול מניעים את קודשא בריך הוא לגאול אותנו. אלא שבדיוק מה שמתבטא בעובדה שהמדינה הוקמה עוד טרם היא באמת הוקמה, זה שבאמת גם האתערותא דלתתא לא מחילה דבר, ואם הייתה לנו הווה אמינא שאנו הקמנו את המדינה, היא נדחית, כיוון שבעצם ה' הקים את המדינה, וגם האתערותא דלתתא הקודמת לאתערותא דלעילא, חסרת משמעות ללא האתערותא דלעילא.

ובעומק הדבר יש לומר שגם לאתערותא דלתתא הקודמת לאתערותא דלעילא, קודמת אתערותא דלעילא, אלא שהיא נסתרת ולכן נדמית הפעילות שמלמטה כהתעוררות, אך באמת ה' עורר אותה, והיא זו המעניקה לאדם את הכוח להתעורר מלמטה. ועוד יותר לעומק, בכלל האדם לא עושה דבר בעולם הזה, ורק ה' עושה דרכו, וממילא האדם לא מתעורר ואפילו לא פועל, ולכן באמת, מלבד חוויות קיומיות, האדם חסר משמעות לחלוטין, וכל שהוא עושה הוא רצון ה'.

וזה עומק דברי חכמים ש"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה", היינו שמלכותא דארעא, מדינת ישראל, לא נוגעת כלל בחברתה, מלכותא דרקיעא כלל, כיוון שמהותית, מלכותא דארעא היא בעצם רגליה של מלכותא דרקיעא, וזה עומק כוונת הרב קוק שמדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם.