באר מים חיים מהרחו ל ניסן

באר מים חיים

לשלושים בניסן, הילולא קדישא של מהרח"ו

התורה (שמות ד) מספרת:

(א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה': (ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מזה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: (ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: (ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: (ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: (ו) וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: (ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ: (ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן: (ט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:

עד כה טענת משה הייתה שלא יאמינו לו ולא ישמעו בקולו. על כך ה' נותן לו מופתים. לאחר מכן, משה נדחק לפינה וטוען טענה אחרת לחלוטין, טענתו האחרונה והיותר מהותית:

(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: (יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': (יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: (יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: (יד) וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: (טו) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: (טז) וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים: (יז) וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת:

משה טוען שהוא לא איש דברים. יש בתוכו עולמות כל כך רחבים, שוצפים וקוצפים, אך לא יודעים את דרכם לידי ביטוי. יותר מחודד: מתוך היותם כה רחבים הם לא יכולים להגיע לידי ביטוי. טענה זו היא הטענה המהותית, היא הטענה האמיתית שאותה רצה משה לטעון מלכתחילה, אך חשש מהתשובה "מי שם פה לאדם". היא לא משכנעת את משה, כיוון שהוא לא מצליח לפתח את אותו פה שה' נתן לו, אז מה בכך שהוא נתן לו אותו. לכן הוא אומר לה': "שלח נא ביד תשלח".

לכאורה הדבר גובל בחוצפה: ה' אומר לך שהוא שם לך פה, ואם בך הוא בחר, מי אתה שתתנגד? אמנם אכן הדברים כפירושנו: הוא לא כופר בכך שמי ששם פה לאדם איננו אלא ה', הוא לא מבין איך הוא יכול לפתח את זה. כאן מגיע ה' ומלמד את משה – לא עליך מוטלת המלאכה להיות הפה שלך. כאשר אמרתי: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה', לא אמרתי זאת כדי להגדיל את שמי, אלא ההיפך, כדי להזדהות עם המגבלה שלך להביא את כל עולמותיך לידי ביטוי. אמנם לבקש מאדם אחר להיות השליח שלי זו מגבלה שלא מעידה על צמצום, אלא ההיפך, על הרחבה, אני כה אינסופי שללא פה אנושי לא אוכל לבוא לידי ביטוי, ועצם העובדה שבסופו של דבר אותם דברים אינסופיים שלי מצליחים, אף אם בלבושים רבים, להגיע אל בני האדם הסופיים, אומרת כמה אני אינסופי.

כך גם אתה. את דבריך הגדולים לא ניתן לומר לציבור הרחב, דרוש פה. את דבריי האינסופיים אני יכול לומר רק לך, בהיותך אספקלריא מאירה, בטל אליי לגמרי, ולכן אתה צריך אדם שכמוך, יהיה בטל לגמרי אליך – יהיה לך רק לפה. להיעזר באדם אחר לא מקטין אותך, אלא מגדיל אותך. להקטין את דבריך עבור אנשים אחרים לא מקטין אותך, אלא מגדיל אותך. להיות בטל אליי לגמרי לא מקטין אותך, אלא מגדיל אותך, אתה הופך להיות אלהים, כביכול, אתה ממש אומר את דברי בעולם. כמובן, הוא הדין גם להיפך, אתה, אהרן, היותך פה למשה, לא מקטין אותך, אתה ממש חלק מגופו כביכול, אתה הוא ממש, ואם אני אלהים ומשה הוא איש האלהים והוא האלהים שלך, הרי אתה הפה של אלהים!

"צדיק ומצדיק, עננו ביום קראנו" – ה' הוא צדיק, אך הוא לא צדיק לעצמו, הוא גם מצדיק אחרים, ולכן הוא עונה לקריאתם, הם שייכים בו, הם חלק מעולמו. ממילא חסידי אותם צדיקים, שהם חלק מעולמם, הם חלק מעולמו של ה'. לכן לעתיד לבוא, כאשר ה' יהיה מלך, צדיקיו, הבטלים אליו לגמרי ומהווים צינור להשפעתו ורק לה ובכך לא פוגמים בצינורו, יהיו איתו מלכים ולכן הם יראו וישמחו, כלומר, על ידי יראתם הם ישמחו, מתוך צמצומם תגיע הרחבה גדולה. ממילא חסידיהם, הדבקים בהם ללא שום פגם וחלילה לא פוגמים באותו צינור כאשר הוא מגיע אליהם, ברינה, שהיא השתחוויה, צמצום, יגילו, יורחבו. זהו סדר ההשתלשלות.

הסוגיה בסוכה (כח.) מספרת:

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. – אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? – אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש. ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.

אם כן, רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. באבות דרבי נתן (נוסחה א, ו) אנו רואים שהוא לא רק אומר דבר שלא מפי רבותיו, אלא דברים שלא שמעתן אזן מעולם:

נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר ואמר ליה פתח ודרוש. א"ל איני יכול לפתוח. דחק עליו ודחקו עליו התלמידים עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אזן מעולם. כל דבר ודבר שיצא מפיו עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו על ראשו ואמר לו רבי אליעזר רבי אמת למדתני.

אחרי שרבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו דחק את רבי אליעזר, צמצם אותו, הקטין אותו – פתח ודרש בדברים שלא שמעתן אזן – גם לא שמעתן אזן רבותיו – מעולם. עד עתה לרבי אליעזר היה קיום, הוא היה קיום על ידי המומחיות שלו בדברי רבותיו. כעת, לאחר שהוא נדחק עוד יותר ועוד יותר, התבטל והתכנס פנימה חזרה אל רבותיו, לא לימד את תורתם, אלא חי אך ורק בתוכה, כאילו היא האוויר היחיד לנשימה – הוא חידש חידושים שלו, אך חידושיו לא היו פחות אמת, ההיפך. הוא אכן מעולם לא אמר דברים שלא שמע מפי רבותיו, רבותיו היו בתוכו. ההתבטלות של תלמיד לרבו איננה להיות שופר, אלא להיות פה, התלמיד ממש הופך להיות הפה של הרב. ממילא הוא יכול לחדש חידושים שלא שמעתן אזן מעולם, והדברים לא יהיו מתוך הרחבה או גאווה חלילה, אלא מתוך התבטלות, אך הם עצמם יהוו הרחבה ענקית.

כך הגמרא בסנהדרין (יט:) מלמדת:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.

אדם שמלמד את בן חברו תורה איננו הרב שלו, כי אם הוא חלק ממנו, כמו בן. הם "נקראו על שמו" של משה, הם ממש משה. כך הוא, כאמור, לא רק בין תלמיד לרבו האנושיים, אלא גם בין תלמיד אנושי לרב אלהי, כאמור – משה הוא איש האלהים, והוא הופך להיות האלהים של אהרן, שהופך להיות הפה של אלהים. כך הם כל רבותינו האלהיים: משה רבנו איש האלהים, התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי והאלהי רבנו יצחק לוריא.

ממילא תלמידי אותם אלהיים, שהם להם לפה, זוכים להרחבה ענקית דווקא מתוך הצמצום הגדול של ההתבטלות אליהם. כזה היה רבנו. רבי חיים ויטל עם הכולל עולה כמניין אהרן הכהן, שהוא היה לפה של משה איש האלהים, ואכן רבנו היה לפה של האלהי רבנו יצחק. כך כינויו המקובל, מהרח"ו, עולה כמניין גרון, כי הוא לא היה אלא לגרון לאלהי רבנו יצחק, ובכך זכה אף הוא לחדש חידושים שלא שמעתן אזן מעולם, ועדיין לא לומר דבר שהוא לא שמע מפי רבו הענק. כך חלק מ'כתבי האר"י' נקראים על שמו דווקא, שכן הוא ורבו אחד הם, הוא פה לרבו, ומתוך כך מחדש חידושים ובאותו רגע ממש לא אומר דבר שלא שמע מפי רבותיו. זה מהותי לשם אלהים, המבטא צמצום שכל כולו נועד רק לשם הרחבה.

אין בזה סתירה. ה' האינסופי מצמצם את עצמו ובכך יוצר עולם סופי, הוא אומר את דברו האינסופי למשה ובכך הופך אותו לסופי, משה אומר את דברו הסופי לאהרן, אך אהרן שבטל אליו רואה באותו דבר את האינסופיות שלו, את החיים שבדבריו, כיוון שהוא בטל אליו וכולו לפניו כלא חשוב, וכך עם עם ישראל לאורך כל הדורות. אכן, דברי משה הם סופיים, אהרן יודע זאת, הוא פשוט יודע שמקורם אינסופי, ולכן על ידי התבטלותו הוא מצליט להטות את אזנו לאינסופיות שלהם. כל אחד מצמצם את התורה יותר משצמצמו רבותיו, ובדיוק בכך הוא מרחיב יותר את המגמה האינסופית שבתורה שקיבלו רבותיו, תורה שמטרתה להיות כמה שיותר סופית כדי להעיד כמאה עדים על אינסופיותו של ה', המצליח מתוך אינסופיותו זו לכלול בתוכו את הסוף. אנו שמחים לצמצם את עצמנו בפני רבותינו, אנו רואים זאת הרחבה גדולה (והיחידה האמיתית). מי שלא יצמצם את עצמו בפני רבותיו, לא יראה את האינסופיות שבדבריהם, את החיים שבדבריהם, וממילא לא יוכל להיות לרבותיו לפה.

רבנו חיים ויטל היה אף הוא בעצמו באר מים חיים, מים שלא רק נותנים קיום לשותים ממימיהם, אלא נותנים להם חיים משל עצמם, מתוך ההתבטלות לאותם מים, מתוך הקבלה מהם, מגיעים לחדש חידושים עצומים, שאינם אלא חלק מאותה באר ראשונית. אנו יודעים את מיעוט ערכנו – על ידי מיעוט יש ערכנו. על ידי ההתבטלות אליו ושאיבת המים החיים שלו, של מורנו הרב רבנו חיים ויטל, נזכה להיות בארות בעצמנו, שאינם אלא חלק מבארו של ה'.