בהמצאו, בהיותו קרוב . לימי בין המצרים זיו חן זצל

בהמצאו, בהיתו קרוב

זיו חן ז צ"ל

יז תמוז

.דרשו ה' בהמצאו

לכאורה קשה, איך ומדוע לדרוש את ה' כאשר הוא נמצא? הוא כבר נמצא! באמת צריך להבין שהוא נמצא תמיד, ואם כן, במובן הפשוט של דרישה, לא ניתן ואין לדרשו. אלא צריך להבין

שאין כוונת הפסוק "דרשו את ה' בזמן המצאו", אלא ,"הכוונה היא "דרשו את ה' על ידי המצאו כלומר, כאשר ה' לא נגלה, דרשו אותו על ידי עצם מציאותו, דבקו בעובדה הזו, תבנו את

האמונה על יסודה. השייכות היסודית שלנו אליו , האחדות המלאה אותה היא מבטאת, תיושם .על ידינו, אך היא תיושם על ידינו רק על ידי הספיגה שלנו את עצמה באמת זו מהותה של

דרישה , דרישה היא תביעה, היא טענה, היא ההבנה שיש דבר אחד שקיים בפועל בצד אחד ,אך שייך מהותית לצד שני. אנו דורשים את ה', כיוון שאנחנו יודעים שהוא שייך למציאות הזו

זה שהוא לא נגלה לא ישתנה אלא על ידי עצם ההבנה שלנו שלמרות שהוא לא נגלה הוא .שייך

יח תמוז

בקיעת העיר יכולה לבטא רק שלב בדרך לחורבן הבית, והיא יכולה לבטא, באיזשהו מקום את חורבן הבית עצמו. המקדש הוא ביתנו עם ה', המקום המחדד את אחדותנו המלאה, ומשם הכל מתרחב עד למציאות כולה, שהיא מקום המחדד את אחדותנו המלאה ברובד אחר. לאחר

המקדש המקום שהכי מחדד את אחדותנו המלאה הוא ירושלים, וממילא כאשר אויבינו מנסים לכסות את אחדותנו המלאה, בין אם הם יודעים על ניסיון זה ובין אם לא, הם יבקעו את

.ירושלים. ירושלים היא איזושהי הרחבה של המקדש במובן הזה

יט תמוז

בטל התמיד. מה זה אומר? כהמשך לדברינו אתמול, התמיד איננו מקום אלא הוא מעשה, אך גם הוא מחדד את אחדותנו המלאה (וממילא גם התמידית) עם ה'. ביטול התמיד הוא חלק מהניסיון לטשטש את האחדות המלאה הזו, וכך ניסו אויבינו לעשות. יתכן שזו כוונת הירושלמי

שמספר שבמהלך המצור ישראל היו מורידים קופה של זהב והרומיים היו מעלים להם שני כבשים, ויום אחד העלו להם חזירים, וכתוב שאז הובקעה העיר ונחרב הבית. באיזשהו מקום ,'גם אויבינו, שכאמור מונעים גם שלא בידיעתם מהרצון לכסות את אחדותנו המלאה עם ה

מבינים שחלק מכיסוי זה הוא גם ביטול התמיד .

כ תמוז

.שרף אפוסטמוס הרשע את התורה התורה היא הפלטפורמה בה מתגלה האחדות המלאה בינינו לה'. לכן השורף אותה מנסה לשרוף את אותה פלטפורמה, כמו בבטול התמיד ובבקיעת העיר. יותר מדויק, השריפה מבטאת לא רק השחתה כבקיעה, אלא כליון כביטול, הוא מנסה

,לומר את אותה אמירה רק באופן יותר מובהק: אני לא מנסה לערער על האינטימיות שלכם

.אני מנסה להפריד ביניכם

כא תמוז

נשברו הלחות. הלחות מבטאים את הדבור האלהי עם ישראל, הראשוני ביותר. בו בעצם התגלתה במלא עזה האחדות המלאה של ישראל עם ה'. שבירת הלחות מבטאת את כיסוי

.האחדות המלאה הזו, ואולי אפילו יותר מכך, שבירתה (כביכול), השחתתה

כב תמוז

.העמד צלם בהיכל המקום הכי אינטימי חולל. אין כאן הפרדה, כפי שתיארנו שלשום, יש כאן ,רק חלול האינטימיות. אמנם חלול האינטימיות איננו דבר משני, שכן אין כאן הפרדה מעשית הוא מכניס לתוך היחסים שעדיין קימים תחושה של זרות ושל ניכור. שני הצדדים מרגישים

כאילו הם לא באמת שיכים אחד לש .ני, חלילה

כג תמוז

המנותקות שלנו מהמקדש איננה רק בשל הזרות של הקרבנות בעינינו, אלא גם בשל החשיבות שאנו רואים בתפילה. מדובר לכאורה בדבר הכי כן שיש, אדם פשוט מדבר עם ה', מה צריך יותר? אמנם אולי זו בדיוק הבעיה. הכנות, ההזדהות, המחוברות, חייבות מבחינתנו להתבטא

בדיבור, כלומר, כאש ר נותנים להן מקום. זהו חלק מאותה מחיצה של ברזל שמפסקת בינינו לאבינו שבשמים, אותה יכולת לדבר עמוק, אך אותו חוסר יכולת לעשות עמוק, לחיות עמוק

בכל המרחבים, שגם התחומים היותר רדודים בחיינו יקבלו מהעומק הזה , ובעצם– אותה

.אחדות מלאה שיש בינינו שנסתרה

כד תמוז

אנו מסתכלים על חורבן הבית הרבה פעמים בתור אם כל הרעות, הצרות והפורענויות שעברו

על ישראל בגלותם ובדלותם, אך יש בחינה שהוא עומד בפני עצמו– חורבן הבית כשלעצמו ,הוא נורא, הוא מהוה את חורבן הקשר הגלוי שלנו עם ה'. יותר מכך, היותו עומד בפני עצמו היותו חורבן הבית, הקשר הגלוי שלנו עם ה', הוא זה הגורם לכל שאר הצרות. הן נובעות

מהעובדה ששם ה' כבר לא נקרא עלינו, במובן חיצוני, מכך שהאחדות המלאה בינינו כ בר לא נכרת לעין כל, מה שמתבטא בכך שיכול אדם לבוא מבחוץ ולהרוס את התופעה המובהקת

.שלה, ללא שום חשש

כה תמוז

במנחה של תשעה באב רוב קהלות ישראל קוראות את הפטרת דרשו ה' בהמצאו, כבכל תענית ?צבור, ואילו קהלת יהודי תימן ברובה קוראת את הפטרת שובה ישראל. מהו יסוד המחלוקת

אפשר שיסוד המחלוקת הוא במהותו של הזמן הזה– מוסכם על כלם שבמנחה מתגלה למפרע שכל האבלות הזו היתה רק ביטוי קיצוני של הכאב הנולד מהחורבן, אך באמת גם היא מכוונת ,לתקון ולהתקדמות. השאלה היא מה קורה לאחר ביטוי קיצוני של כאב. האם ניתן להתרומם

אך זו תהיה התרוממות איטית והדרגתית, יהיה זה תהליך ארוך, מסודר ושטתי, ותהיינה בו

,גם הרבה נסיגות בדרך (דרשו), או שההיפך, הביטוי הזה,ככל שיביע יותר כאב יתן דחיפה

אדירה שתסייע להתרוממות הרבה יותר מהירה .)(שובה

כו תמוז

משנכנס אב ממעטין בשמחה. לא מאבדים לעולם את השמחה. לעתים יש דבר שהוא ממש "כמי שאינו", הוא כל כך מועט שקיומית הוא לא קים, ולעתים כך תרגיש השמחה בתשעה באב ובסביבתו. אמנם הראיה המהותית, זו המתעלמת מהחויה הקיומית הרואה את הכלי במקום

את האור ומתוכו את הכלי, המפנ ,ה את מבטה אל החוץ במקום אל הפנים ומתוכו אל החוץ היא בדיוק מה שיוביל את האדם לגאולה ולהרבית השמחה. עצם העובדה שהוא ינכיח בתוכו את השמחה שישנה, הוא מה שיתן לו את היכולת להרבות עוד ועוד שמחה. כך היה בימי

מרדכי ואסתר, שלקחו את החורבן שנכח בחייהם למקום של עשיה , לחויה של התקדמות, ובכך

.הרבו בשמחה

א אב

,מהיום ממעטים בשמחה. איך ניתן לעשות זאת? השמחה כל ענינה הוא לפרוץ את הגבולות

איך ניתן למעט דבר שבמהותו מוסיף והולך? יתכן שזו כל הנקודה– ,לא ממעטים את השמחה .ממעטים בשמחה. פחות נמצאים באירוע שמח, אך את גרעין השמחה לא ניתן ואין צורך למעט אך מדוע למעט באירוע שמח? אנו נמצאים במצב קשה, בתקופת חורבן. לכן עלינו לרכז את השמחה במקום אחד, למצות אותה, לבסס אותה בנפשנו. הגמרא, כאשר היא מדברת על

מיעוט השמחה בחודש אב, היא מדברת על ריבוי השמחה בחודש אדר, היא מלמדת אותנו

איך לשלוט בשמחה שלנו כדי שנוכל לגלות את אחדותנו המל אה עם ה' המשמחת אותנו בכל .מצב, על ידי ריכוז השמחה שלנו הקובע את יכולתנו לעשות זאת

ב אב

,חורבן הוא מלשון חורב, יובש. חיים משולים למים, שכן הם יוצאים ממגמת החסד, ההשפעה הטוב. חוסר חיים משול לחורב, לחורבן, ליובש, היוצאים ממגמת הדין, שכל ענינה הוא רק

ליצור כלים לקבלה. גם המקדש יוצא ממדת הדין, כיון שגם הוא לוקח אין סוף ומכניס אותו לתוך העולם הזה, בכלים מוגבלים, לקבלה. אם כן, מה ההבדל בין החורבן למקדש? למה אנו מעדיפים את המקדש ולא את החורבן? הדין חשוב, אך רק כאשר הוא בסך הכל כלי, כאשר

הוא הופך להיות כלי ריק, כלומר, כלי העומד בפני עצמו, או כאשר הוא כלי לא מלא לגמרי

שלענייננו הוא נחשב כלי ריק כיון שב סופו של דבר יש בו השתוקקות, יש בו משהו העומד בפני ,עצמו, הוא לא טוב. כך היה לפני שהמקדש נחרב, "בית חרוב החרבת", כיון שהוא היה יבש ,הוא היה כלי ריק, העומד בפני עצמו, וככזה הוא לא שוה כלום, ההיפך, הוא השתוקקות לבד

הוא ביטוי לפירוד ולא לאחדות המלאה שישנה בין .'ישראל לה

,לפי זה החורבן ,המעשי שהתחולל בפועל, אחרי שהחורבן המהותי כבר התחולל, כלומר כאשר השפע שהושפע לישראל היה קטן מהכלי שהיה להם, המקדש, הוא רק הזדמנות לבנות כלי חדש. זה קורה בגלות. לאט לאט בגלות וכאשר אנו חוזרים לארץ אנו מרחיבים את הכלי

.עד שנזכה למקדש בו ייכנס השפע הגדול ""אלהים יבנה ערי חרבה ,, אלהים הוא מדת הדין ודוקא הוא זה שיבנה את הערים החרבות היבשות, כדי ליצור כלים חדשים לקבלה, כלים

שהפעם יוכלו להתמלא בשלמותץ

ג אב

.ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו. אנחנו השור, הוא הקונה, אנחנו החמור, הוא הבעלים

התוספתא (בבא קמא ו, יח) מלמדת " שור וחמור בכלל היו ולמה יצאו להקיש עליהן " . שור וחמור הם המקרים הכי קיצוניים, אך מהם נקיש על כל המקרים האחרים. שסתם כך, לא אלו

,הדימויים שבהם היינו בוחרים לתאר את ישראל מפני שהנקודה איננה הבעלות כי אם עצם

הזיקה, אמנם כאשר הם חלילה מרגישים נפרדים, יש לחדד אות ה , משום שכל תחושת נפרדות

נובעת מהסתכלות חיצונית, ו כיון ,שבהסתכלות החיצונית הם בעלים ובעל חיים, כשור וחמור כך הנביא בוחר לתאר את ישראל לישראל , אך מכאן הם יקישו ויבינו שאם יש בעלות ישנה גם זיקה, והיא עמוקה עד למאוד וכל תחושות הנפרדות שלהם לא תפוגגנה אותה, וכל ש הן באו לעשות הוא רק לחדד איך הזיקה הזו יכולה להתפרט, וכמה ישראל יכולים להיות רחוקים אך

.בעצם להיות קרובים

ד אב

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ציון עצמה, כלומר, האנשים הפסיביים בציון, תפדה ,'במשפט, ללא חסד, אך שביה, מי שעושים מאמץ ומנסים לגלות את אחדותם המלאה עם ה הם ייפדו בצדקה, ה' יעשה אתם חסד. יותר מכך, ה' יעשה אתם ספציפית צדקה, שהיא החסד

הכי עמוק, כיון שהיא אומרת שאדם מוכן לתת לאדם אחר אך לא כיון שהם שני אנשים ואחד דואג לשני, אלא כיון שבשורש השורשים הם אחד באחדות שאין כמותה, ולכן אם הוא מעביר ממון מכאן לשם זה לא משנה עבורו כלום. כאשר שביה מבטאים את רצונם לגלות את אחדותם

המלאה עם ה', הרי שהם אחד, וממילא ה' יעשה אותו .דבר בדיוק עבורם

ה אב

:במדרש תהלים (יד, ז) מסופר

משל לבן מלך שאירס לבת המלך, וקבעו פרוסטגמיא ביום פלוני, בנו של מלך מצפה

לשמחתו, בתה של מלך מצפה לשמחתה, ומי מעכב, הוי אומר פרוסטגמיא מעכב, כך הקדוש ברוך הוא מצפה לישועתן של ישראל, וישראל מחכין לישועתו של הקדוש ברוך הוא, ומי מעכב, פרוסטגמיא, שנאמר כי יום נקם בלבי [ושנת גאולי באה] (ישעיה סג

.)ד

מי מעכב? פרוסטגמיא, איזשהו תאריך שאותו הם קבעו, לא החתן ולא הכלה, הרי שניהם מצפים. אין כאן הצדקה, אין כאן הבנה, אין כאן הזדהות, יש כאן אך ורק הכלה של המציאות כפי שהיא, אלו החיים, לא הכל מתוק בהם. אמנם מה יקרה אם שניהם יפסיקו רק לצפות

ויתחילו גם לעשות? לפתע אותה פרוסטגמיא שהם קבעו תחדל מהיות גורם רלונטי. הציפייה ,היא העיקר, אך היא דורשת ביטוי שיחדד אותה, יממש אותה. המעשה לא מנותק מהציפייה

.ההיפך, היא גורמת לו והוא מבהיר אותה

ו אב

,מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. זו מחיצה, היא נראית מאוד גדולה ,מאוד מאיימת, מאוד מפרידה, אך באמת עצם העובדה שהיא מחיצה רק אומר שהיא מפסקת

.כלומר זו רק הפסקה, זה זמני, זה לא מהותי, זה לא הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים

המחיצה הזו רק מפסיקה , וכתמיד, ברגע שנסיר אותה, הקשר יהיה הרבה יותר איתן, הוא זה שיאפשר שיהיה כאן לא רק קשר אלא אחדות מלאה ממנה הכל יוצא, הנלמדת מכך שהמחיצה

.הזו כל הזמן רק הפסיקה

ז אב

בימים אלו אנו נוהגים מנהגי אבלות. אבל אותיות לבא, כלומר, הלב, שכן אבלות היא התחום ,ההלכתי היחיד שבמקום לעורר רגש עסוק בלבטא רגש, לכן הוא נקרא אבל, אותיות לבא הלב. אמנם אנו לא באמת אבלים, וממילא אנו לא באמת מרגישים ומבטאים, אלא אנו רק

מעוררים ומרגישים. האם לא יותר מעושה לבטא רגש שלא קים מאשר לעוררו? אכן, אך אולי

אין זה המקרה – אולי הנחת היסוד היא שכל יהודי באשר הוא, קים בו איזשהו צער חי ותוסס על חורבן הבית, גם אם נקבע לו, איך יתכן שלא יהיה לו צער כזה? לא צער סגולי, צער שמשפיע על האדם, אלא שמדובר בהשפעות שהוא לא מספיק חד כדי לראות, אך באמת הן קימות שם

בנגלה ולא בנסתר, וזה מסתמך .על כך שכל הדברים הרעים שקורים קשורים לחורבן

ח אב

סעודה מפסקת. יש להפסיק בין כל השנה לתשעה באב. זהו יום מיוחד. לא אוכלים בו, לא שותים בו, לא נקשרים בו, לא חיים בו. החיים הם חיים, תשעה באב מיוחד, כדי לעבור אליו צריך לעשות הפסקה, איזשהו טקס שיבטא את בואו, צריך לשים לב שהוא לא יהפוך להיות

המרכז. כך גם הטקס ש ,יבטא את לכתו, יהיה סעודת שבירת הצום, תתרחש שם שבירה להורות כי המצב הזה עלול להמשיך ועלינו לחתוך אותו באמצע, הוא לא מהותי. גם הוא רק

.חלק ממגמתם הכללית של החיים

ט אב

לשבת על הרצפה

לומר קינה

ועוד אחת

מסמרת

מצמררת

כזו שדוקרת

ומסובבת

על ילד

על אם

על חיים

ואז על מות

ולחכות