בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים סיכום סדר

לק"י

כו כסלו ה'תשעז

בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים

סיכום סדר

א. נעסוק ביסוד דין ימי חנוכה. חקירת היסוד שלנו תהיה האם יסוד דין חנוכה הוא נס פך השמן או שהוא נס הניצחון על הסלווקים? או שמא הוא איזושהי סינתזה ביניהם?

הגמרא (שבת כא:) שואלת מהו חנוכה:

מאי חנוכה (רש"י: מאי חנוכה – על איזה נס קבעוה)? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול (רש"י: בחותמו – בהצנע, וחתום בטבעתו, והכיר שלא נגעו בו), ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

על פי הסוגיה בשבת, יסוד דין חנוכה הוא נס פך השמן, נס שאירע רק אחרי נס המלחמה, וזו התשובה של הסוגיה בשבת לחקירתנו.

רש"י על אתר כותב:

הכי גרסינן: ועשאום ימים טובים בהלל והודאה – לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה.

אופי ההודאה בימי החנוכה צר יחסית – ימי חנוכה כוללים על הניסים והלל. אין בהם איסור מלאכה, ואנו גם לא מכירים איזשהו גינוי לעוסקים במלאכה בימים אלו (בשונה מפורים).

במובן הזה, אפשר שהנס הצר עליו אנו מדברים – נס בתחום הרוחני גרידא, כפי שמשמע בפשטות מהסוגיה – גורם לאופי ההודאה להיות צר. גם פסח וגם פורים, שהם חגים העוסקים בהצלה גשמית של עם ישראל או על שחרור לאומי מלא, ולא על נס רוחני המתמקד במקדש בלבד, כוללים איסור מלאכה או לפחות גינוי לעושים מלאכה, אפשר שמתוך הבנה שבהם הנס באמת הרבה יותר גדול.

ואולי הדברים לא קשורים לעוצמת הנס, אלא לאופי הנס, וזאת מתוך הבנה שההודאה על הנס (וגם פרסום הנס) צריכים לשקף את הנס באופן משמעותי וניכר גם במובן החיצוני, על מנת לעורר זיכרון וחוויה אולטימטיביים. לפי זה, נס גשמי ידרוש התנהגות גשמית אחרת, ולכן בפורים ופסח ישנם חיובים לעסוק בגשם, בחומר, על מנת לחוש באופן האולטימטיבי את אופי הנס שעסק בגשם, ולעומת זאת, נס רוחני ידרוש התנהגות רוחנית אחרת מהרגיל, התנהגות הכוללת בתוכה הלל והודאה לה'.

יש להדגיש, אין אני אומר חלילה שבניסים הגשמיים אין צורך בהודאה רוחנית, וודאי שישנם, אלא שהודאה זו פחות משמעותית מאשר בחנוכה, וישנו מקום רב יותר להודאה הגשמית.

במגילת תענית נכתבו הימים האסורים במספד, ואחד מהם הוא חנוכה:

בעשרין וחמשה ביה חנכתא תמניא יומין דילא למספד בהון.

אין להסיק דבר מכך שמגילת תענית מזכירה רק את איסור המספד ולא מציינת דברים נוספים, כיוון שהדבר היחיד שהיא כותבת על כלל התאריכים החשובים שניתנו לעם ישראל הוא איסור המספד בהם.

בסכוליון, הוא ביאור קדום למגילת תענית, נכתב בביאור הדברים דברים הדומים לסוגיה:

/עשרים וחמשה בכסלו/ בעשרין וחמשה ביה חנכתא תמניא יומין דילא למספד בהון. שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים לשנה אחרת קבעום שמנה ימים טובים. ומה ראו לעשות חנכה שמנה ימים והלא חנכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגומר ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגומר ובשביעי הקריב אפרים וכן מצינו בחנכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא שבעת ימים שנאמר כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. חנכת בית חשמונאי לדורות ולמה היא נוהגת לדורות אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק. ומה ראו לגמר בהם את ההלל ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח וכך הוא אומר בספר עזרא ויענו כל העם בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה' ואומר לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. להקדוש ברוך הוא לעשות נסים ונפלאות ולנו להללו ולברכו שנאמר על עמך ברכתך סלה.

גם מדברי הסכוליון, ברור שהנס הוא נס פך השמן. הסיבה מדוע גומרים את ההלל היא סיבה עקרונית – "כל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח", ונראה שהסכוליון בא באמירה זו לבאר את החריגות של חנוכה בכך שהוא חג הודאה על נס רוחני גרידא, ללא קשר לנס המלחמה.

לעומת זאת, מהמסופר בפרק ד שבספר מקבים א עולה תמונה אחרת לחלוטין:

(א) ויקם גורגיאש לילה ויבחר חמשת אלפים איש רגלי ואלף פרשים. (ב) ויקרבו בלאט אל מחנה היהודים להתנפל פתאום עליהם, ואנשי המצודה היו להם לעיניים. (ג) וישמע יהודה ויקום עם אנשי צבאו לרדת אל מחנה המלך אשר באמה, ולהכותם בעודם נטושים על פני השדה. (ד) ויהי כאשר הקריב גורגיאש לבוא אל מחנה יהודה, וירא כי אין איש, וישתאה ויאמר, אך נסים הם לפנינו, וייסע אחריהם ההרה. (ה) וכמו השחר עלה, והנה יהודה בערבה, ושלושת אלפים איש בחור עמו, ושריונות וחרבות לא היו להם עוד די מחסורם. (ו) ויהי בראותם את מחנה הגויים כי עצום הוא, ואיש איש לבוש שריון קשקשים, וגם פרשים להם כולם מלומדי מלחמה, וייראו. (ז) ויאמר יהודה אליהם, אל תיראו מפני המונם, ואל תחפזו מפני רוב כוחם. )ח) זכרו את אבותינו אשר הצילם ה' על ים סוף ברדוף פרעה אחריהם ברכבו ובפרשיו. (ט) קומו נא ונצעק אל ה' אלוהינו לתת לנו חסד ורחמים, ויזכור את בריתו אשר כרת את אבותינו, וישמיד את כל החיל הזה לעינינו. (י) למען ידעו העמים כולם כי ה' הוא האלוהים הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו.

(יא) ויהי כי ראו הגויים את מחנה היהודים נוסעים לקראתם, ויצאו גם הם מן המחנה, ויסעו במערכה לקראתם, ואנשי יהודה תוקעים בשופרות. (יב) ויפגעו באויביהם, וינגעו לפני בני ישראל, וינוסו דרך הערבה. (יג) ויזנבו את הנחשלים בהם וידלקו אחריהם עד חצרון ועד שדה אדום מול אשדוד ויבנה, ויפלו מהם כשלושת אלפים איש.

(יד) ויהי כי שב יהודה מרדוף אחריהם, ויצווה את אנשיו לאמור. (טו) הישמרו לכם פן תפשטו על השלל אשר במחנה, כי לא כלתה עוד המלחמה. (טז) הנה גורגיאש ונדודיו לפנינו על ההר, לכן עמדו על נפשכם במערכה, ואחרי הכותכם אותם תפשטו על השלל ואין מחריד. (יז) עודנו מדבר, והנה גדוד האויב נראה בראש ההר. (יח) וישא גורגיאש את עיניו, וירא כי נסו אנשיו וכי הוצת אש במחנה, כי הקיטור עלה השמיימה, ויראהו את אשר נעשה. (יט) ויהי בראותם את יהודה וחילו ערוכי מלחמה עומדים במערכה, וייבהלו מאוד, ויפנו עורף וינוסו אל ארץ הגויים. (כ) וישב יהודה ואנשיו אל המחנה, ויעוטו אל השלל, ויבוזו זהב וכסף ובגדי תכלת וארגמן ורכוש עד אין מספר. (כא) ואחרי כן שבו אל ארצם, ויהללו את ה' בשירים, ויזמרו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. (כב) ויהי ביום ההוא תשועה גדולה לישראל. (כג) והגויים מן יתר הפליטה באו אל ליזיאש ויספרו לו את הקורות אותם. (כד) וישמע ליזיאש, ותפעם רוחו ויתעלף, כי ראה כי כשל כוחו בישראל וכי לא נפל הדבר כרצון המלך.

(כה) ויהי לתקופת השנה וישב ליזיאש ויקהל ששים אלף איש בחור וחמשת אלפים רוכבים בסוסים לכבוש את ירושלים. (כו) ויעתק את מחנהו בארץ אדום ויחן לפני בית צור. (כז) ויצא יהודה לקראתו ועשרת אלפים איש אתו. (כח) וירא את מחנה האויב כי כבד הוא מאוד, ויתפלל אל ה' ויאמר.

(כט) ברוך אתה ה' אלוהי ישראל וגואלו, אתה הכית את בן הענק ביד דוד עבדך, ונתת את חיל הגויים ביד יונתן בן שאול ונושא כליו. (ל) תנה גם עתה את המחנה הלזה ביד עמך ישראל, למען יבושו וייכלמו ברב כוחם והמונם. (לא) תן מורך בלבבם, והפל עליהם אימה ופחד, שלח ידך בהם להומם ולאבדם. (לב) למען יפלו בחרב אוהביך, וכל יודעי שמך יזמרו שירי תהילתך.

(לג) ויתגר בם יהודה וינגף ליזיאש לפניו ויהיו המתים במגפה ההיא חמשת אלפים איש. (לד) וירא ליזיאש כי נסו אנשיו, והעברים אנשים מרי נפש הם ונכונים למוות ולחיים כבני חיל, וישוב לאנטוכיא לאסוף עוד חיל גדול מבראשונה, ולצאת לקראת יהודה למלחמה.

(לה) וידבר יהודה ואחיו אל העם לאמור. (לו) הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה'.

(לז) וייקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדו על הר ציון. (לח) ויהי בראותם את המקדש כי שמם, ואת המזבח כי חולל, והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות, ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב. (לט) ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאוד. (מ) ויריעו בחצוצרות תרועה, ויפלו על פניהם ותעל שוועתם השמיימה. (מא) ויצווה יהודה את גדוד אחד מאנשיו לצור על המצודה עד טהרם את המקדש. (מב) ויבחר מן הכוהנים אשר לא נטמאו ואשר לא עזבו את ברית אלוהיהם, ויצוום לטהר את המקדש ולהשליך את האבנים אשר נטמאו אל מקום טמא. (מג) ויראו את מזבח העולה כי חולל, ויועצו לב יחדו כדת מה לעשות. (מד) ותהי העצה היעוצה לנתוץ את המזבח עד רדתו, לבלתי היות להם למכשול, יען כי חיללוהו זרים. וייתצו אתו. (מה) ויניחו את האבנים על הר הבית אל מקום פלוני אלמוני, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון. (מו) ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל, ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון.

(מז) וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו. (מח) ויחדשו את כל כלי הקודש, וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים. (מט) וישימו את הקטורת על המזבח, ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. (נ) ויתנו את לחם הפנים על השולחן, ואת הפרוכת המסך על הארון, ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. (נא) ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. (נב) ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. (נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. (נד) ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. (נה) ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.

(נח) ויבנו גם בעת ההיא חומות בצרות ומגדלים גבוהים מסביב למקדש על הר ציון למען לא יוסיפו הגויים עוד לשחתו כבראשונה. (נט) ויתן יהודה מצב בתוכם, לשמור את המקדש, ויבצר גם את בית צור למען היות להם למבצר מנגד לאדום.

בספר מקבים עולה תמונה סינטטית – חנוכה כולל מצד אחד, את נס ניצחון המלחמה, ומצד שני, את נס טיהור המקדש, ללא שום סתירה.

כך נראה גם בתפילת על הניסים:

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי (י"ג חַשְׁמוֹנַאי) וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהשַׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ (נ"א: מִתּוֹרָתָךְ) וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן (י"ג כָּךְ), בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה (נ"א: שמונה ימים) אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

נשים לב למבנה התפילה. ראשית, מתואר נס המלחמה, ולאחר מכן נכתב "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה". מיד לאחר מכן, נכתב גם טיהור המקדש, ואף בו "קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". כלומר, נעשו כאן שני ניסים שונים, אך הם נחגגים באותו יום, אפשר שבשל העובדה שהם בסופו של דבר מאוד קשורים אחד לשני – שניהם שייכים למלחמה בסלווקים.

האור זרוע (ב, שכא) כותב:

מאי חנוכה דתניא בעשרים וחמשה בכסלו יומין תמניא אילין דלא למיספד בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברו בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה. ולא שאסורים במלאכה דלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה. ואין להתענות בחנוכה כשם שאין להתענות בפורים אף על גב דלא מיחייבי לבשומי נפשיה כמו בפורים בתענית מיהא אסור דאמרי' פ"ק דראש השנה רב ור' חנינא אמרי בטלה מגילת תענית וריב"ל אמר לא בטלה מגילת תענית והלכת' בטלה והלכת' לא בטלה קשיא הלכתא אהילכת' ל"ק כאן בחנוכה ופורים. לא בטלה. כאן בשאר יומי. בטלה. ואמרי' בירושלמי פ"ב דמסכת תענית ר' חנינא ר' יונתן ר' יהושע אומ' בטלה מגילת תענית א"ר יוחנן אמש הייתי יושב ושונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד ואמרו עליו על ר' אליעזר שסיפר ור' יהושע רחץ אמר להן ר' יהושע צאו והתענו על מה שעשיתם שהתעניתם ואת אמר בטלה מגילת תענית א"ר בא אף על גב דאיתמר בטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו מילהון דרבנן אמרין בטלה מגילת תענית ר' יונתן ציים כל ערובא דריש שתא ר' אבהו ציים כל ערובא שובא ר' זעירא צם תלת מאוון צמין ואית דאמרין תשע מאה ולא חש על מגילת תעני' ר' יעקב בר אבא מפקד לספריא אי אתא איתתא למשאלכון אמרין לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים ור"ח וחוש"מ וחנוכה ופורים. הא למדת אפי' קיי"ל דבטלה מגילת תענית אפ"ה אסור להתענות בחנוכה ופורים דלענין חנוכה ופורים לא בטלה. והא דנעשה נס שהיה דולק שמונ' ימים פי' מורי רבי' יהודה בר' יצחק משום שהיו טרודים כל ז' ימים בבנין המזבח ובכלי שרת דאמרי' במגילת תענית ולדורות חנוכ' בית חשמונאי ולמה היא נוהגת לדורות אלא שעשאוהו בצער ואמרו בו הלל והודאה והדליקו בו נרות בטהרה לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה להם במה להדליק שמן וכשגבר' יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחיפום בבעץ והתחילו להדליק ולמה היא נוהגת להדליק שמונה אלא שסתרו המזבח ובנאוהו וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת ופי' דמיד היו מתקנין שמן אחר אלא שהיו טרודין להכין ולטהר כלי שרת ולעשות המזבח ולא יכלו ליקח שמן אחר ולכך נעשה נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים ולפיכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח שנסתר ובנאוהו. והיינו נמי דאמרי' במדרש למה נסמכה פרשת בהעלותך לחנוכת נשיאים לפי שהיה לוי מתרעם על שלא [זכה] להקריב ואמר לו הקדוש ברוך הוא שלהם לא היה אלא יום אחד לנשיא ולפי שעה וחנוכה שלך תהיה ח' ימים ולדורות משמע שגם הוא היה נקרא ע"ש חנוכ' המזבח כמו אותן של נשיאים.

על פי האור זרוע, נראה ברור כפי הסוגיה בשבת והסכוליון – הנס הוא נס פך השמן ולא נס המלחמה. כמו כן, מדגיש האור זרוע שאין להתענות בחנוכה, אף על פי שכבר בטלה מגילת תענית.

לפי דרכנו, ניתן לומר שהאיסור להתענות נובעמ עצם הרצון להודות ולהלל לה'. העובדה שאין חובה להתבסם, כפי שמעיר האור זרוע, ומצד שני, אין להתענות, מלמדת על כך שבאמת אין צורך להודות לה' בתחום הגשמי, אלא שכיוון שסוף סוף אנו בני אדם, אנו לא יכולים להודות ולהלל לה' כאשר אנו רעבים, ולכן אין להתענות מצד אחד, אך גם אין חיוב להתבסם מצד שני.

לרמב"ם (מגילה וחנוכה ג, א-ג) עמדה ייחודית בסוגיה:

א. בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

ב. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

ג. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

נראה ברמב"ם שהן נס פך השמן והם נס המלחמה הם גורמי החג, מה שמתבטא באריכות סיפורו את סיפור המלחמה, לעומת האור זרוע שהזכירו במשפט רק על מנת לתאר את הרקע ההיסטורי של הנס העיקרי – נס פך השמן, ואילו כאן ברמב"ם מוקדשת לנס זה הלכה שלמה. הבדל נוסף בין הרמב"ם לאור זרוע המעיד על כך שבשונה מאור זרוע הרמב"ם ראה בנס המלחמה חלק אינטגרלי מהחג, הוא שבעוד האור זרוע כותב בסתם "וכשגברו בית חשמונאי ונצחום", הרמב"ם רואה זאת כחלק מנס "עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום", וממילא יש חיוב להודות עליו. ניסוח זה של הרמב"ם מאוד חריג, כיוון שהוא לא כותב שה' סייע לחשמונאים, אלא שה' הציל אותם ובמקביל הם ניצחו בעקבות זאת. במובן הזה, נראה ברור ברמב"ם ששני הניסים נראו בעיניו כאירועים שעליהם מושתת החג.

עם זאת, סוף סוף גם ההשלכות שהרמב"ם נותן לחג מתמצות בהדלקת נרות שמונה ימים, מצווה המבטאת את נס פך השמן בלבד. כאן יש להציע שתי אפשרויות בהבנת הרמב"ם ביחס בין שני הניסים הללו:

א. הרמב"ם מבין ששני הניסים הללו נס אחד הם, הרי שניהם נעשו בדרך ניסית ביותר, "עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום", ניסוח זה של הרמב"ם מאוד חריג, כיוון שהוא לא כותב שה' סייע לחשמונאים, אלא שה' הציל אותם ובמקביל הם ניצחו, וזאת אולי בדומה לנס פך השמן, שאף הוא היה ניסי לחלוטין, וללא השגה שכלית.

ב. הרמב"ם מבין שהנס העיקרי הוא נס פך השמן, אלא שנס המלחמה הוא חלק אינטגרלי ממנו. היאך היינו מטהרים את המקדש ללא ניצחוננו במלחמה? מדובר כאן בנס אחד ולא בשני ניסים, כפי שמקובל לחשוב, ומכאן גם התירוץ לקושיה מניין למד הרמב"ם שחלק מהניסים עליהם אנו מודים בחג הוא נס המלחמה – בעיני הרמב"ם, מדובר באותו נס! הדברים משתמעים גם מריש הלכה א, "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול". הרמב"ם רואה את הצרה כמורכבת מיסוד הכיבוש ומיסוד הטומאה, ללא שום סתירה, וממילא גם את הנס הוא רואה כמורכב מיסוד הניצחון במלחמה ומיסוד הטהרה ופך השמן.

ב. לאחר דיוננו ביסוד הדין, נעסוק בגדרו. החתם סופר בתשובה (ב-יורה דעה רלג) כותב:

וכבר הארכתי יותר מדי ולסיים בנחמה אומר מ"ש לעיל דקביעת יום מועד ביום עשיית נס הוא ק"ו דאורייתא ולפע"ד לפ"ז יום פורים וימי חנוכה דאוריי' הם אך מה לעשות בהם אם לשלוח מנות או להדליק נרו' או לעשות זכר אחר זהו דרבנן והעובר ואינו עושה שום זכר לימי חנוכה ופורים עובר על מצות עשה דאוריי' אך העושה שום זכר יהי' מה שיהי' עכ"פ ביום א' מימי חנוכה ואפי' לא הדליק נרות ולא שלח מנות בפורים וכדומה אינו אלא עבריין דרבנן ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאו' לומר שירה כמו שציוה בפסח לספר יציאת מצרים בפה ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא וא"כ הי' יוצדק קצת דברי בה"ג שהאריכו בו רמב"ם ורמב"ן בשערים דס' המצות אלא עכ"פ לא הי' לו למנותו מ"ע בפ"ע כיון שהוא כלול בכלל ספור י"מ וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ונזכה לישועת הנבאות במהרה בימינו אמן. הכ"ד יתיב בארעא דחשוכא ומילין לצד עילאה ממלל ברוח נמוכה ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה ועד"ז נתעלה תלמוד בבלי על ירושלמי אחר שנתקבל שם והיתה הרוחה בדין ובהלכה א"נ.

החתם סופר מסביר שיש חיוב דאורייתא לציין ימים שנעשו בהם ניסים, קל וחומר מפסח – בפסח שיצאנו בו מעבדות לחירות בלבד, ישנו חיוב להודות ולהלל, לא כל שכן שבימים שבהם נעשו לנו ניסי הצלה גשמית, ממוות לחיים, יהיה חיוב להודות ולהלל? עם זאת, אדם שלא מציין את הימים הללו כפי שדרשו חכמים, אך ציינם בדרכו שלו, עבר רק על מצוות חכמים וקיים את החיוב הדאורייתאי.

משמע מהחתם סופר שמצד אחד, היה כאן נס של הצלה גשמית, ומצד שני, הנס הגשמי הזה מבוטא לחלוטין על ידי מצוות חכמים. על כרחנו לומר שהחתם סופר הבין שחנוכה על שלל מצוותיו מציין כאן הצלה גשמית. הדברים היו הגיוניים אילו יסוד ההלל וההודאה היה נס המלחמה וההצלה הגשמית, אך ברגע שהחתם סופר מצמיד לכך את מצוות החג – הדלקת הנרות כקיום האידיאלי של ההלל הזה, הוא נכנס לבעיה, שכן אוטומטית יוצא שהנס הגשמי מבוטא בדבר המזכיר את הנס הרוחני.

לכן, אציע בחתם סופר כפי הבנתי השנייה ברמב"ם, שמדובר כאן בנס אחד ויחיד, וכאן מואר לנו בגישתם פן נוסף, חשוב עד מאוד. בכך שאנו מדליקים נרות, אנו בעצם מודים גם על ההצלה הגשמית, ולא רק על הטהרה, והסברה נראית פשוטה – לכשנקבע שיוצאים למלחמה, אף על פי שכל עניין המלחמה הוא מלחמת טהרה גרידא, בסופו של דבר רבצה סכנה על האומה כולה, וממילא בניצחוננו על הסלווקים, ניצחון שהביא לטהרה, עלינו גם להודות על ההצלה הגשמית.

ג. מה מעמדו של חנוכה לאחר החורבן? ננסה לענות על שאלה זו בעקבות כמה מקורות.

הסוגיה בראש השנה (יח:-יט:) מציגה מחלוקת יסודית בשאלה האם לאחר החורבן בטלה מגילת תענית:

איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית. רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. והנך נמי כי הני. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית, הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בית המקדש, אבל הנך – כדקיימי קיימי. מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר. ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם! – אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה. – אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה! אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא. מותיב רב אחא בר הונא: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא, שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב. ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית – קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין? – הכא במאי עסקינן – בזמן שבית המקדש קיים. ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם! – אמר רב: לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו. – שלפניו נמי, תפוק ליה דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש! – ראש חדש דאורייתא, ודאורייתא לא בעי חיזוק. דתניא: הימים האלה הכתובין במגילת תענית – אסורין בין לפניהם בין לאחריהם, שבתות וימים טובים, הם – אסורים, לפניהן ולאחריהן – מותרין. מה הפרש בין זה לזה? הללו דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק, הללו דברי סופרים – ודברי סופרים צריכין חיזוק. – ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם! – אמר רב אשי: גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה דמו. מתיב רב טובי בר מתנה: בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא. שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרה להם: בואו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים! לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות! וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב. ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין? וכי תימא הכא נמי בזמן שבית המקדש קיים – והא יהודה בן שמוע תלמידו של רבי מאיר, ורבי מאיר בתר הכי הוה. דתנן: כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל: יהודה בן שמוע מטמא משום רבי מאיר, וחכמים מטהרין. – תנאי היא. דתניא: הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים – אסורין, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אסורין, מפני ששמחה היא להם. אין בית המקדש קיים – מותרין, מפני שאבל הוא להם. והלכתא: בטלו, והלכתא – לא בטלו. קשיא הלכתא אהלכתא! – לא קשיא; כאן – בחנוכה ופורים, כאן – בשאר יומי.

למסקנה, מבינה הגמרא כי בטלה מגילת תענית מלבד בחנוכה ובפורים, ולכן השאלה האם בטלה מגילת תענית לא רלוונטית לענייננו.

תוספות מקשים על הסיפור בסוגיה, לפיו רבי אליעזר ורבי יהושע רחצו כאשר הציבור גזר תענית בחנוכה, בטענה שמצווה להתרחץ בחנוכה ומצווה זו דוחה את התענית:

וירד רבי אליעזר ורחץ – ממתני' דעל כסליו מפני חנוכה לא הוה ליה לאקשויי דלעולם לא חשיב יום טוב ואפילו הכי מדליקין נרות זכר לנס.

ישנה משנה הקובעת כי אין לקבוע תעניות בחודשים שיש בהם ימים טובים, לפי זה, לכאורה קשה היאך קבעו תענית בחנוכה? מתרצים תוספות: אין חנוכה נחשב יום טוב כלל וכלל, ולמרות זאת, מדליקים נרות, שכן ההדלקה היא זכר לנס.

דברים דומים עולים גם מדברי המגיד משנה:

בבית שני כשמלכי וכו'. ספר המאורע הזה פשוט וידוע בפ' במה מדליקין בשבת (דף כ"א:) ת"ר בכ"ה בכסליו יומי חנוכה דלא למספד בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו שמנה לילות לשנה אחרת קבעום יום טוב ושם אמרו נ"ח מצוה להניח על פתח ביתו. ודע שדעת רבינו כדעת האומר שחנוכה ופורים אינן אסורים בהספד ותענית אלא הן עצמן אבל לפניהם ולאחריהם מותרין וכשאמרו פ"ק דר"ה (דף י"ט:) לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים דוקא ביומן אבל לפניהם ולאחריהם בטלה וזהו שאנו מתענין בי"ג באדר.

אין בעיה להתענות לשיטת הרמב"ם בסביבות חנוכה ופורים, אלא רק הם עצמם אסורים. הם אינם ימים טובים במובן הפורמלי.

על פי יסוד זה ברמב"ם, מקשה הלחם משנה:

בבית שני וכו'. כתב ה"ה וכשאמרו בפ"ק דר"ה לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים וכו'. פ"ק דר"ה (דף י"ט ב) אמרו והלכתא בטלה והלכתא לא בטלה קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי. וא"ת לפי דעת רבינו ז"ל דלא בטלה בחנוכה ופורים ר"ל ביומייהו דוקא א"כ לימא אידי ואידי בחנוכה ופורים ומאי דקאמר בטלה הוא לפניהם ולאחריהם ודקאמר לא בטלה היינו ביומייהו. וי"ל דעדיפא מינה משני דבטלה הוי לגמרי בין ביומייהו בין לפניהם ולאחריהם ועוד דסתמא דגמרא הוא דמתרץ קושטא דמילתא דקים לה לגמרא דבחנוכה ופורים לא בטלה ובשאר יומי בטלה.

הלחם משנה מביא את חילוק הסוגיה בראש השנה בין חנוכה ופורים לשאר ימי מגילת תענית לעניין לאחרי החורבן, ואז מקשה: לדעת הרמב"ם, שהתענית בחנוכה ופורים נאסרה רק ביומם ולא בכלל החודש, לכאורה הייתה הסוגיה צריכה להתנסח באופן אחר: בטלה מגילת תענית לעניין תענית לפניהם ולאחריהם, אך לא בטלה לעניין איסור תענית באותו יום. אך היא לא התנסחה באופן זה, אלא סברה שמגילת תענית לא בטלה כלל בימים אלו, וממילא משמע שישנו איסור תענית לפניהם ולאחריהם של חנוכה!

מתרץ הלחם משנה שני תירוצים. האחד, כוונת הסוגיה לחדש יותר – בטלה מגילת תענית לחלוטין, בין ביומם ובין לפניהם ולאחריהם, ולכן התנסחה כך. השני, הסוגיה אמרה את מה שהיה נכון בעיניה – בטלה מגילת תענית לחלוטין בשאר התעניות, ואילו בחנוכה ופורים היא לא בטלה.