הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם לחג הפסח והמצות

הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם

חג הפסח והמצות לאור הפטרתו

מספרת לנו הפטרת יום טוב ראשון של חג המצות (יהושע ה):

(ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: (ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: (ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: (ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: (ו) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ז) וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: (ח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: פ (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: (יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: (יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: ס

ננסה להבין את חשיבותה של המילה עבור הכניסה לארץ. התורה (שמות יב) מלמדת:

(מג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: (מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: (מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: (מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ: (מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

שמות יב

בן נכר, זה שנמצא בחוץ, לא יאכל בפסח. גם עבד איש מקנת כסף, זה שנמצא בפנים, לא יאכל בפסח, אלא אם כן נימול, ביטא את מוכנותו להקריב דבר כדי להימצא בפנים. לכן גם תושב או שכיר, שנמצאים בפנים אך לא באמת שייכים, לא יאכלו בפסח. רק מי שיש לו בית אחד, שזה המקום היחיד שלו, יאכל בפסח. כמובן, אסור להוציא את הבשר חוצה, חלילה, אסור להוציא את הפסח מהפנים החוצה. כל עדת ישראל יעשו אותו, כל עדת ישראל נמצאת בפנים, ולכן כל עדת ישראל יכולה לאכול בפסח.

הכל יוצא מתוך נקודה אחת: עצם לא תשברו בו, אסור לשבור בפסח מהות, פנימיות, בית. עניינו של הפסח הוא ההקרבה המוחלטת שלנו עבור ה', המתבטאת בעצם הקרבן ובעוז שלנו לשחוט עבורו יתעלה את אלילי מצרים לעיניהם, הנכונות המלאה שלנו לבנות איתו את ביתנו, ללא התחשבות בסביבה. מי שעניינו היחיד איננו אלא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לחשוף את האחדות המלאה של ה' ושלנו. נשים לב לניסוח: לא יאכל בו, אנו לא אוכלים את הפסח, אנו אוכלים בפסח, אנו נפתחים לדבר הגדול הזה שנקרא הבית שלנו עם ה', שהוא הפסח. זאת חקת הפסח, זו חוקה, חוקה שה' חקק וגזירה שה' גזר, הוא רוצה אותנו ואנו רוצים אותו, הלכה היא, אין לזה היגיון, זה מעל ההיגיון, ואין לנו אלא להיפתח לכך.

כך נבאר את ההפטרה. יהושע מצטווה למול את בני ישראל. כן עשה יהושע. העם שיצא ממצרים, יצא בזכות דם הפסח ובזכות דם המילה, הקרבנות הנדרשים מצידנו כדי לבנות בית עם ה' (לצד הקרבן שלו – שידוד מערכות הטבע, שהן בעצם הפרוייקט שלו), אך הנכנסים לארץ, אלה שצריכים לבנות את בית הקבע עם ה', עוד לא הקריבו את קרבנם, ולכן לא יכלו להיכנס לארץ. חרפת מצרים, הערלה, ההסתגרות בתוך בית שהוא לא הבית של ה' ושלנו אלא שלנו עם מצרים, כמו אשה מוכה, הוסרה באותו יום. כעת אנו וה' בונים בית, כעת אנו אוכלים מצות, המורכבים מקמח ומים בלבד, בלי גורמים חיצוניים. לכן כבר לא צריך את המן, המבטא שיש כאן צד אחד שצריך עזרה, יש כאן אשה מוכה שצריכה שירד עליה מלמעלה בדרך נס מן. כעת יש כאן זוג, יש כאן שניים, המגלים שהם היו אחד מאז ומעולם.