הארות לחנוכה ה_תשעט

הארות לחנוכה

הרמב"ם סותר את עצמו, שכן הוא כותב שבכל מצווה שהיא חובה הברכה היא ל-, ובכל מצווה שהיא רשות הברכה היא על-. ובמזוזה הוא כותב שהברכה היא על- כיוון שאם אין לאדם דירת קבע הוא לא חייב במזוזה, אך כידוע בהדלקת נר חנוכה הברכה היא ל-, להדליק נר חנוכה, למרות שאם אין לאדם בית, מדין נר איש וביתו הוא פטור מהדלקת נרות! יש שביארו שהוא חייב לקנות בית, ולכן זו מצווה שהיא חובה שברכה זו הולמת אותה, כאמור. ר' אשר ביאר שבאמת אדם כלל לא צריך בית, והוא חייב להדליק תמיד, לשיטת הרמב"ם. חברי היקר נחמיה לוי הציע שאדם צריך להדליק בכל מקום שבו הוא נמצא, כלומר, הוא חייב בית, אלא שכל מקום שבו הוא ישן נחשב בית, וממילא זו חובה.

לעניות דעתי נראה שונה מנחמיה, כיוון שמהותית, פרסומי ניסא הוא להוציא מסר מבפנים החוצה, על פתח ביתו מבחוץ, ולכן אין צורך שיהיה לו בית, אך צריך שיהיה לו מרחב משלו ממנו הוא יוכל לצאת ולפרסם. לכן לא כל שינה במקום מחייבת בהדלקה, אבל בהחלט לא רק מגורי קבע מחייבים בה. אם כן, איך ניישב את הרמב"ם? יתכן שההבנה הבסיסית היא שמגורים זמניים יש לכולם, ולכן באמת אין זו מצוות רשות, רק למי שיש לו בית, אלא זו מצוות חובה, חובה על כולם, ורק מי שאפילו מגורים זמניים אין לו, פטור מההדלקה.

בהקשר הזה, אמרתי לנחמיה שלוחם שנמצא בשבוע מבצעי ולעתים שוהה במקום זה ולאחר מכן מבצע הליכה ואז תרגיל כיבוש יעד ושוהה בו, בחוסר ידיעה לאן יוליכו אותו מפקדיו ומתי, לא יכול להדליק נרות כי אין לו כלל מקום משל עצמו, כביכול הפקיעו ממנו כל שייכות למקום מסוים (אף אם ישן בלש"ביה, שהיא לכל הפחות מגורים זמניים).

טענתי זו מבוססת על ההבנה שאת הפעולה בהדלקת נרות אנחנו לא עושים בעזרת הבית, אלא אנו עושים בשביל הבית. כל מטרת פרסום הנס החוצה היא להפנים את הנס בתוכנו. הבית הוא הנושא של הדלקת נרות.

—

נחלקו הרב י"ץ רימון והרבנות הצבאית בדין הדלקת נר חנוכה ברק"ם. הרב רימון סבר שאין להדליק נר חנוכה ברק"ם, כנראה כי הוא לא נחשב בית לעניין נר איש וביתו. לעומתו, סברה הרבנות הצבאית שכיוון שרק"ם ראוי למגורים זמניים, הוא נחשב בית, ולכן מדליקים בו נר חנוכה.

לעניות דעתי, תלוי הדבר בסוג הרק"ם וובסוג הלוחמים. ללוחמי חי"ר, שמקצת מזמנם עושים ברק"ם (בעיקר אכזרית או נמ"ר), וכשהם ישנים בו אין זו שינת קבע אלא שינת ארעי באמצע תרגילים ממוכנים וכיו"ב, אין הרק"ם מהווה מגורים אפילו לא זמניים. דומה השינה ברק"ם, במובן הזה, לשינה באוטובוס. לעומתם, ללוחמי חש"ן, אשר כל תקופת הצמ"פ ישנים בתוך הטנק או עליו, הטנק ראוי למגורים זמניים וממילא יש להדליק בו נר חנוכה.

מכל מקום, מהו יסוד מחלוקתם? בפשטות, הם חולקים בהגדרת מגורים זמניים – הרב רימון סבור שמגורים זמניים לא נחשבים בית, ואילו הרבנות צבאית סבורה שכן. עומק יסוד מחלוקתם יכול להיות במהותו של בית – האם בית הוא מקום מנוחה, מקום בו אפשר להיות רגועים וללכת לישון בנחת, או שהוא מקום שייכות, מקום שאליו נקשרים רגשית וחשים הזדהות. ואולי לכולי עלמא בית הוא מקום שייכות, אלא שנחלקו האם מה שיוצר את השייכות הוא המנוחה או עצם תחושת החיבור.

ובאמת ברור מאוד מדוע דיני מזוזה, לדוגמה, ישאלו מהו בית, אך מדוע שדיני חנוכה ישאלו. מהו בית? ובמילים אחרות, מדוע הדלקת נר חנוכה היא בהגדרתה "נר איש וביתו"?

המדרש אודות חנה ושבעת בניה יכול לתאר לנו גבורה של משפחה מתוך עם ישראל, אך הוא יכול לתאר לנו גבורה של עם ישראל מתוך משפחה. והנה כשמביטים היסטורית על כל הנס, רואים שמרד המקבים, התנועה הלאומית, החל בעצם במרד החשמונאים, המשפחה שחוללה את המרד. יוצא בעצם שחנוכה הוא חג הגבורה המשפחתית המחוללת גבורה לאומית. במרד החשמונאים לא לחמו יחידים ולא לחם העם, אלא לחמו יחידים כחלק ממשפחות, ומתוך כך לחם העם.

אם כן, מכאן יתכן להבין מדוע נר איש וביתו דווקא. הנס נעשה למשפחות, וממילא גם המצווה של פרסום הנס תחול על המשפחות. ובאמת כשמעמיקים עוד יותר, ניתן לראות איך גם נס פך השמן יונק מנקודה זו. נר חנוכה ונר שבת, נר שבת קודם, מפני שלום בית. בפשטות מדובר בשני ערכים הסותרים אחד את השני, פרסומי ניסא ושלום בית, והכרענו ששלום בית עדיף. אלא שלפי דברינו, נראה אחרת, שפרסום הנס, מהותית, לא יכול לפרק את הבית, כי כל מהות הנס היא מלחמתו של הבית נגד אויביו. נר חנוכה מקביל לנר מנורת המקדש, ואם נר חנוכה עניינו הבית, הרי שגם נר המנורה עניינו הבית. נר המנורה עניינו שלום הבית הגדול והקדוש, שלום המקדש, שלום הבית המשותף לעם ישראל ולה', וממילא יוצא שבנס המלחמה, אנו נלחמנו לטובת שלמות ושלום הבית הפרטי של כל אדם, ובנס פך השמן עשה לנו ה' נס לטובת שלמות ושלום הבית שלנו איתו, והדברים יונקים מאותו שורש.

—

כותב הרב חרל"פ:

הימים הללו, שמונת ימי חנוכה, אשר נקבעו לימי הלל והודאה, לימי התפעלות, להתפעל מכל רוממות של מצווה, מכל גדלות של תורה, מכל נשגבות של קדושה, הימים הללו הם המקור לכל ההתפעלויות של כל השנה. כל התפעלות שמביאה גדוּלה – מחנוכה היא נשאבת.

צריך לשאול: מנא ליה לרב חרל"פ תורה זו?

בנס פך השמן ניתן לנו אור בעזרת אש. אש היא דבר חזק מאוד. היא יכולה לחמם, לבשל, להאיר ולשרוף. יש בה עוצמות גדולות שבכוחן לבנות ולהרוס, לתקן ולכלות. אלא שבמהותה היא נפעלת. אש היא דבר חזק מאוד, היא פועלת המון, אך היא חייבת שדבר חיצוני לה יפעיל אותה, שכן ברגע שלא יהיה לה מה לכלות, היא פשוט תיעלם. מהות הפעולה של האש היא נפעלות פועלת.

כך גם אנו היינו בנס פך השמן – אנו הדלקנו את הנרות, אך את השמן סיפק כל רגע ורגע מחדש ה' בכבודו ובעצמו. האש שלנו הייתה תלויה בשמן של ה'. למרות שאין זה נראה כך חיצונית, גם נס המלחמה היה באותה דרך, שהרי פלא הוא איך ניצחו החלשים את הגגבורים, המעטים את הרבים, אך באמת מי שהפעיל את החלשים המעטים היה ה', שאין גבור ורב כמוהו.

אם כן, כל חנוכה מלמד את הנפעלות הפועלת. אנו יכולים לפעול בעולם, לתקן ולבנות, אך כל זה מתוך פעולתו של ה'.

—

חנוכה מציין גם את נס הנצחון על הסלווקים וגם את נס פך השמן, ולכאורה, החיבור הזה מעורר את השאלה היסודית: הרי מדובר בשני הפכים! נס הנצחון על הסלווקים מבטא גבורה אנושית, גם במהותו, וגם במגמתו, שהרי כל מגמתו היה להביא את החשמונאים לשליטה גשמית בארץ. לעומתו, נס פך השמן מבטא חסד אלהי, גם במהותו, וגם במגמתו, שהרי כל מגמתו היה לטהר את המקדש ולחדש את פעילות הקודש בו. היאך הדברים מתיישבים?

חנוכה הוא מועד חריג. מצד אחד, אין אומרים בו תחנון ואין מספידים בו, יש בו עניין של סעודה ואומרים בו הלל, מצד שני, הסעודה לא מחויבת ואין בו חיוב שביתה ממלאכה. בהקשר הזה, חנוכה אפילו פחות מועד מפורים, שהרי בפורים יש חובה לסעוד וכל ההולך למלאכים כרגיל לא רואה סימן ברכה בעמלו, ואילו בחנוכה איננו מוצאים את שני העניינים הללו.

חנוכה הוא חג הניסים המגיעים בתוך החיים. לא מדובר הניסים המכריעים את המציאות, משנים ומכניעים אותה, אלא בהסתכלות ניסית על העולם, בראיית הטוב האלהי המחולל את המגמות ה' בכל פעילות לפעילות. אין עושים בו פעולות של צער, כתחנון וכהספד, אך גם אין חיוב לסעוד בו. כל שאנו עושים הוא לפרסם את הנס, להוציא אותו לאור, ללמד עליו ולהכניסו לתודעתנו. אנו לוקחים את האורות המתקבלים מנרות החנוכה הניסיים, ורואים דרכם את כל המציאות, והנה, לפתע הכל מואר באור אחר. אור לא משנה את המציאות, הוא פשוט מציב אותה במקום אחר, מקום הרבה יותר טוב. מתוך כך, מגיעים אנו ואומרים הלל, בו אנו מודים לה' על נקודת מבט זו, אך איננו נזקקים לפעולות מיוחדות של שמחה, כסעודה וכיוצא בה, אלא אדרבה, אנו חיים את חיינו כרגיל לחלוטין.

אולי היחס בין נס הנצחון ונס פך השמן חונה בדיוק בנקודה הזו. נס פך השמן האיר לנו את כל החיים, ובעזרת הארה זו גילינו את ה' המחולל מגמה של טוב בעולם ומכניע את הסלווקים לרגלינו. נס פך השמן הראה לנו איך ה' עוזר לנו להילחם, ומתוך כך נמסרו הגבורים ביד החלשים והרבים ביד המעטים. נס פך השמן מאיר את הנקודות החשוכות בחיינו ומציב אותם באור חיובי, אף שהוא לא משנה אותם מעשית. זהו עניינו של חנוכה, להאיר בתוך כל חיינו את המהלך האלהי המכוון לטובה.

—

נחלקו הרב אלישיב ור' אשר האם אדם שאין לו בית צריך לחייב את עצמו בהדלקת נר חנוכה על ידי שכירת בית או לא. מהו עומק יסוד המחלוקת?

אנו מברכים בהדלקת נרות החנוכה "שעשה נסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה". אפשר שברכה זו מקבילה לברכת "שעשה לי/לאבי/וכיו"ב במקום הזה". אנו מודים לה' כשאנו מגיעים למקום בו נעשה לנו נס, או באותו זמן.

והנה, לגבי ברכת שעשה לי נס במקום הזה נחלקו הראשונים האם מדובר בכל הצלה או דווקא בנס לא שגרתי, ובתוך שיטה זו נחלקו האחרונים האם מדובר דווקא בנס על טבעי או בכל נס לא שגרתי. וביסוד המחלוקות צריך ביאור, שהרי ברור שעל כל טובה שעושה ה' לנו עלינו להודות לו ולהללו, ואם כן, מדוע שיהיה הבדל בין שאר הודאות לברכת שעשה לי נס.

ובאמת ברכת שעשה לי נס שונה מהותית משאר הברכות, שכן שאר הברכות מדברות על ה' ואילו היא מדברת על האדם. אפילו ברכת הגומל, שבאה מנקודת מבט של אדם שניצל, אפשר להבין שעוסקת בה' דווקא: "הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב". הנושא הוא ה' הגומל לחייבים טובות באופן כללי, והסיבה לברכה היא נקודת המבט של האדם (כמובן, אין זה הפשט, והפשט הוא שאנו מברכים את הגומל לחייבים טובות על כך שגמלנו כל טוב).

לפי זה, אפשר לומר שכל ההודאות באות מנקודת מבט אנושית ועוסקות בה', ואילו ברכת שעשה לי נס מבטאת הודאה שעוסקת באדם והוא מוקדה. ויותר עמוק, כל מטרת הניסים עליהם אנו משבחים את ה' ביתר הברכות הוא לגרום לנו להבין כמה גדול ה' וממילא לשבחו. לעומת זאת, הניסים עליהם אנו מברכים את ה' בברכת שעשה לי נס הם ניסים שבאו לטובת האדם בלבד, כיוון שיש עניין עצמי בכך שייטב לאדם. 

וכאן נחלקו רבותינו הראשונים. יש שאומרים שרק נס הצלה על טבעי בא לטובת האדם ולא כדי לשבח את ה', כיוון שה' לא מעוניין בשידוד מערכות הטבע ולא משם קידוש שמו ושבחו, שכן קידוש שמו הוא דווקא כשהוא מגיע מתוך הטבע, הרי אין חידוש בכך שיכול ה' לעשות נס. יש שאומרים שכל נס לא שגרתי בא לטובת האדם, כיוון שהם סוברים בדיוק כמו הקודמים, אלא שהם אומרים שהטעם שה' נמנע מניסים איננו כי אין חידוש בכך שיכול ה' לעשות נס, אלא כי מהותית ה' רוצה ששמו יתקדש מתוך הטבע ומתוך השגרה, ולכן כל פעם שה' חורג מהשגרה, אין זה בשביל קידוש שמו אלא לטובת האדם. 

לעומת שתי הדעות הללו, עומדת הדעה שעל כל נס הצלה מברכים שעשה לי נס. דעה זו סבורה שכל נס שבו אדם יוצא מגדר מת לגדר חי הוא נס שנעשה לטובתו ולא רק כדי שישבח את ה', כיוון שמלכתחילה כל מטרת החיים היא רק כדי לשבח את ה', וממילא אין פער כלל בין שני עניינים ההודאות, וכל הודאה לה' על עצם החיים היא הודאה לה' שבאה כדי שנוכל להודות לה'. וטעם הדבר הוא שהחיים ניתנו לנו כדי שנחווה אותם, ומתוך חוויה זו נוכל לשבח את ה'. 

ובזה יובן הפסוק "לא המתים יהללו יה, ולא כל יורדי דומה". היינו שכל מטרת החיים היא לשבח את ה' ולהודות לו, ה' מיטיב לנו כדי שתהיה לנו היכולת לשבחו, וממילא המתים לא יכולים לשבח אותו.

מכל מקום, ברכת שעשה נסים לאבותינו אותה אנו מברכים בהדלקה מקבילה לברכת שעשה לי נס, כאמור. מדוע? בהקדים דברינו, ניתן לומר שעצם ההדלקה, שעניינה פרסומי ניסא, מקביל לכלל ההודאות, כיוון שכל עניין הנס לפי ההדלקה הוא כדי שנוכל לפרסמו לאחר מכן ולהודות לו. לעומת ההדלקה, ברכת שעשה נסים לאבותינו אין עניינה השבח לה', אלא עניינה עצם הטובה שאותה אבותינו קיבלו.

כעת נוכל להבין את יסוד מחלוקת הרב אלישיב ור' אשר. הרב אלישיב סובר שאדם נדרש לחייב את עצמו בהדלקת נרות כיוון שהוא רואה את עיקר עניין נס חנוכה בכך שלאחר מכן האדם ישבח ויהלל את ה' על הנס, ולכן אדם לא יכול להגיע לנקודה זו בלי שידליק, ואת זה הוא יכול לעשות רק אם יהיה לו בית משלו.

לעומתו, ר' אשר סובר שאין אדם נדרש לחייב את עצמו בהדלקה כיוון שאם אדם שלא הדליק בביתו הוא רואה נר חנוכה הוא יכול לברך שעשה נסים לאבותינו, כלומר, הוא רואה את עיקר עניין נס חנוכה בעצם הטובה שניתנה לאבותינו. מדוע? כיוון שהיה מדובר גם בנס רוחני, נס שבזכותו היינו יכולים לעבוד את ה', וגם בנס גשמי, עצם זה שניצחנו את הסלווקים וגירשנו אותם מטרתנו, כנראה שיש בנס זה הבנה שעצם החיים הגשמים כולם מטרתם היא רק שנקבל נקודת מבט שתאפשר לנו לשבח את ה' באופן הכן והמלא ביותר.

—

חנוכה מציין גם את נס הנצחון על הסלווקים וגם את נס פך השמן. מה היחס בין שני הניסים?

בקטע "הנרות הללו" אנו אומרים שהנרות אותם אנו מדליקים "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול". ולכאורה, האמירה הזו מאוד תמוהה, הרי חוסר השימוש שלנו בנרות איננו מה שמודה ומהלל לשמו הגדול, אלא עצם ההדלקה! מדוע חוסר השימוש כה מהותי?

לפי גרסה אחת בקטע זה, אחרי המילים "על הניסים… שעשית לאבותינו" לא אומרים "בימים ההם בזמן הזה". נראה שלפי גרסה זו, חנוכה הוא חג המציין את כלל הניסים והנפלאות, לאו דווקא אלה שאירעו בימים ההם בזמן הזה. כל נס ונס מצוין בחנוכה. מדוע מה כל כך יסודי בחנוכה?

אפשר שזו בדיוק הנקודה לעיל. בחנוכה אנחנו מודים לה', וחלק יסודי מההודאה לה' הוא חוסר השימוש המבטא חוסר מעשה. אנו עומדים מול הנרות ואיננו רשאים לעשות בהם כלום כיוון שחנוכה חושף את זה שתמיד איננו רשאים לעשות כלום, ולכן לא שייך לומר "בימים ההם בזמן הזה". התנועה היסודית של חנוכה היא תנועה של חוסר, של אין, וזו התנועה אותה אנו נקראים לחולל בכל הניסים איתם אנו נפגשים במהלך חיינו.

וכאן מגיעה התשובה גם לשאלה מה היחס בין נס הניצחון על פך השמן. שני הניסים הללו הם ניסים הפוכים בתכלית. נס הניצחון מבטא גבורה אנושית, "מכבי מושיע ופודה", ואילו נס פך השמן מבטא חסד אלהי. חנוכה מחבר את שני ההפכים הללו, כי הוא לא רואה ביניהם שום הבדל – גם נס פך השמן האלהי, וגם נס הניצחון הכביכול-אנושי, מקורם בה', ואין לנו אלא לראות את הניסים שלו, לחוות ולקבל את החסד, ומתוך כך להודות ולהלל לשמו הגדול.

—