הנגיעה בעצמות לראש השנה

לק"י

ה תשרי ה'תשעז

הנגיעה בעצמות

לראש השנה

הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו הררי קדם (חלק ב, קנה), חוקר האם יש לשיטת הרמב"ם חיוב שמחה בראש השנה. למסקנתו, יש בו רק דין של שמחה בלב, ולא דין של ניהוג שמחה, כלומר, מעשה שמחה. ולכן יכלו גאונים מסוימים להתענות בראש השנה, ולמרות זאת לקיים את דין שמחה בראש השנה. אך מהי שמחה בלב? אנו מכירים דין של בשר ויין ביום טוב, הגורם לשמחה, כלומר, השמחה בלב מגיעה הרבה פעמים על ידי עזרים חיצוניים, ניהוג של שמחה, ואם כן, למה מתכוון הגרי"ד?

הרבי מלובביץ' באוצר ליקוטי שיחותיו (חלק ג, ראש השנה, א) מסביר את מהותו של ראש השנה. לשיטתו, העבודה של ראש השנה היא עבודה של המלכת ה'. המלכת ה' קודמת לכל העבודות האחרות, כיוון שלפני שאדם מקבל על עצמו עול מלכותו יתברך – מה מחייב אותו? המצוות עוסקות בגילויים של העצמות. כלומר, ישנו רצון אלוהי, והוא מתבטא בדרכים מסוימות. המצוות הן אותן דרכים. אם אדם קלקל את אחת הדרכים, התשובה מתקנת אותן, ולכן התשובה היא מעל המצוות, כיוון שהיא יותר קרובה לאידיאל האלוהי. אך העבודה הכי גבוהה היא עבודת ההמלכה, כיוון שהיא קודמת לכל הגילויים וההתבטאויות, והיא ההתבטלות המוחלטת למלך והמלכתו. אפשר גם להסביר שבכל מצווה ה' במובן מסוים התכופף עבורנו, כיוון שהוא לקח את האידיאל והפך אותו לגילוי המתאים לדרגתנו, וממילא ברור שבכל מצווה בעצם אין התבטלות מוחלטת, מה שקריטי עבור המלכה. אם כן, עניינו של ראש השנה על פי הרבי הוא עבודת ההמלכה, הנגיעה בעצמות, בנקודה הכי פנימית, עוד טרם כל ההתבטאויות והגילויים.

לפי זה, אפשר להסביר את הגרי"ד. אם כל הנקודה של ראש השנה היא הנגיעה בעצמות עוד טרם הגילויים, ברור שחיוב השמחה מתוך ההמלכה הזאת לא יהיה על ידי גילויים, כלומר, על ידי בשר ועל ידי יין, אלא על ידי עצם השמחה – הלב.

נקשה אמורה להיות השתלשלות מסוימת של שמחה, כלומר, מהשמחה הכי גבוהה ופנימית, לשמחה הכי נמוכה וחיצונית, אך ביום טוב נראה כי החיוב הוא מלכתחילה רק חיצוני! במובן הזה, נראה שאי אפשר להסביר כפי שהסברנו בגרי"ד, כיוון שזה לא שביום טוב יש שמחת לב המתבטאת בבשר ויין, ואילו בראש השנה היא לא מתבטאת, אלא ביום טוב יש רק דין של בשר ויין, ובראש השנה יש רק דין של שמחה בלב!

אך אם נדייק בלשון הרמב"ם (יום טוב ו, יז) נגלה אחרת וממילא תתורץ קושייתנו:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

מהות המצווה היא להיות שמח וטוב לב, כלומר, מהות המצווה היא שמחה בלב, אלא שהתורה קבעה שמעשה המצווה הוא שמחה בלב המתבטאת בקרבן שלמים ובהתבטאויות הדומות לו, כל אחד וההתבטאות המתאימה שלו. לעומת זאת, בראש השנה, כך ניתן להסביר בדרכו של הגרי"ד, מהות המצווה היא שמחה בלב ומעשה המצווה הוא שמחה בלב, וכל השמחה נובעת מעצם הנגיעה בעצמות, בהמלכת ה' בעולם.

עוד מקום בו מתבטא עיקרון זה, הוא דיונו של הגרי"ד בשיטת הרמב"ם בשופר עולה ושופר מדיר הנאה, אף הוא בספר הררי קדם (חלק א, ט). אם מודר הנאה שמע מהמדיר, הוא יצא ידי חובה ומותר לשמוע לכתחילה, כיוון שמצוות לאו ליהנות ניתנו. לעומת זאת, בשופר עולה אסור לשמוע לכתחילה, אך יצא ידי חובה. מדוע לא נאמר גם בו "מצוות לאו ליהנות ניתנו"?

הגרי"ד טוען שאי אפשר להשוות דין שופר עולה לדין שופר עבודה זרה, כיוון ששופר עבודה זרה פסול לכתחילה כיוון שהוא מאוס למצווה. לעניות דעתי, אכן ניתן להשוות ביניהם. אולי עצם העובדה שהוא שופר עולה, כלומר שופר שנלקח מהקודש, שופר מעול, אומר שלעניין ראש השנה הוא כמו מאוס למצווה, כלומר, דבר שהוא פסול לכתחילה, אך לא מסיבה הלכתית אמיתית (וממילא בדיעבד הוא כשר).

בראש השנה אנו מחפשים את הנגיעה בעצמות, את הנקודה המהותית ביותר, וממילא אנו מחפשים שלמות מסוימת. מצווה איננה מורכבת רק מהלכותיה, אלא גם מהאווירה שלה. נכון, לאורך השנה, אנו לא תמיד מחפשים את השלמות ולעתים אנו לא גוזרים איסור לכתחילה על דבר שבאווירה שלו הוא פסול, אלא רק בהלכותיו, אך בראש השנה אנו מחפשים שלמות, וממילא גם אווירה טהורה ונקייה, שלא יכולה לכלול בתוכה התבטאויות חסרות, אף על פי שבשאר הימים היינו מוכנים להעלים עין אליהן.