הנקודה היא עצם האחדות לאסרו חג הסוכות ושמיני עצרת

הנקודה היא עצם האחדות

לאסרו חג הסוכות ושמיני עצרת

זיו חן זצ"ל

אסרו חג, שאחרי חג הסוכות ושמיני עצרת. חכמים מלמדים ששמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא. יש להקשות שלוש קושיות. האחת, רבים קוראים לאסרו חג זה אסרו חג סוכות, אך איך יתכן לומר שהוא אסרו חג סוכות כאשר הוא מופיע אחר שמיני עצרת? כמו כן, אם הוא אסרו חג סוכות, מתי אסרו חג שמיני עצרת? ואם הוא אסרו חג שמיני עצרת, מתי אסרו חג סוכות?

השנייה, מסברה, איך יתכן לומר ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו, וכי מקרה הוא שהוא מופיע מיד אחר חג הסוכות?

השלישית, מראיה, התורה אמרה במפורש "שלש רגלים תחוג לי בשנה", ואם כן, איך ניתן לומר ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו, אם כן יהיו ארבעה רגלים!

באמת כל מה שקיים בעולם, החל ממרחבי הקודש וכלה במרחבי החול, הכל בא לבטא ולחדד את האחדות של האין סוף ושל הסוף. בתוך האין סוף ישנו סוף, הרי אם לא הוא לא באמת אין סוף, וכל המציאות שלנו הסופיים היא רק ביטוי וחידוד של איזשהו מקום סופי בתוך האין סוף, ואם כן, יוצא שהכל בעצם אחד, שכן יש אחד שהוא באחדות פשוטה (כלומר, אחידות), ויש שניים לו המבטאים ומחדדים אותו, ואם כן, שוב, הכל אחד, באחדות מורכבת (כלומר, אחדות). האין סוף לא כולל את הסוף, והסוף לא כולל את האין סוף, לעתים האין סוף כולל את הסוף כיוון שהוא עוטף אותו אך כדי להשפיע אליו הוא חודר אליו, וממילא בנקודה הזו מתרחש גם תהליך הפוך, הסוף כולל את האין סוף, ואם כן, השאלה מי כולל את מי איננה הנקודה הרלוונטית, הנקודה הרלוונטית היא עצם האחדות שיש ביניהם.

אותו מקום סופי שהתפנה בתוך האין סוף ועל ידו, התנועה הלכתחילאית (לא במובן של התנועה הרצויה, אלא במובן של התנועה האקטיבית) שלו היא התנועה מלמעלה למטה, מהאין סוף אל הסוף, ואילו התנועה הבדיעבדית (שוב, לא במובן של התנועה הלא רצויה, אלא במובן של התנועה הפסיבית) שלו היא התנועה מלמטה למעלה, מהסוף אל האין סוף. זו תנועה בדיעבדית כיוון שהיא רק תוצאה של זה שהאין סוף חייב גם סוף כדי להיות אין סוף. אם כן, תמיד אנחנו מבטאים ומחדדים אותה אחידות (על ידי זה שאנחנו אומרים שגם מה שהוא לא אחיד איתה בעצם אחיד איתה), שהיא כשלעצמה רק ביטוי וחידוד של אותה אחדות, ושוב הגענו למסקנה שהכל אחד, אלא שעכשיו גילינו שיש כאן שתי תנועות.

שתי התנועות הללו, הלכתחילאית והבדיעבדית (שוב, יש לשים לב שאין כאן שפיטה של התנועות, לא שייך לשפוט אותן, לא שייך לשפוט כלום, הרי הכל אחד), הן שתי תנועות הקיימות בעצם בין אנשים שונים, בין מקומות שונים וגם בין זמנים שונים (וממילא בנקודות החיתוך בין כל המימדים הללו, אנשים בזמנים שונים, זמנים שונים במקומות שונים וכיוצא באלו). ישנם זמנים השייכים לתנועה הלכתחילאית וישנם זמנים השייכים לתנועה הבדיעבדית. אך טבעי שהזמנים השייכים לתנועה הלכתחילאית יופיעו בתחילת השנה, ואילו הזמנים השייכים לתנועה הבדיעבדית יופיעו בסופה.

ימי בין המצרים וחודש אלול מבטאים את הזמנים השייכים לתנועה הבדיעבדית. הם מבטאים את החורבן, את הסוף כאשר הוא עומד לבדו (בין המצרים), וממילא את ההשתוקקות לחזרתו של האין סוף אליו והשפעה שוב ([בין המצרים ו]חודש אלול). לעומתם, הימים הנוראים מבטאים את הזמן השייך לתנועה הלכתחילאית, את האין סוף כאשר הוא עומד לבדו (ראש השנה) ואין האין סוף כאשר הוא משפיע על הסוף ([ראש השנה ו]יום הכיפורים).

כעת נוכל להבין כך גם את המהלך של חג הסוכות ושל שמיני עצרת. חג הסוכות שייך לתנועה הבדיעבדית, אנחנו בונים כלי, ריק, אנחנו מבקשים השפעה, "הושע נא והושיעה נא". לעומתו, שמיני עצרת שייך לתנועה הלכתחילאית, אנחנו פשוט שמחים, שמחים בתורה שה' נתן לנו, כלומר, בהשפעה שלו עלינו.

ממבט של האסרו חג, כלומר, היום שאחרי, חג הסוכות ושמיני עצרת מופיעים יחד, והם רגל אחד במובן של המטרה לשמה אנחנו עולים לרגל שזה "רגל" בלשון מקרא (ושני רגלים במובן של שתי התנועות השונות אותן הם מבטאים, שזה "רגל" בלשון חכמים), וזאת כיוון שהאסרו חג עצמו כל שהוא בא להוות הוא רק עצם האחדות ביניהם. היא תכלול את שתי התנועות, הן תבטאנה ותחדדנה אותה, אך הנקודה באסרו חג, שהוא בעצם כל השנה עד ימי בין המצרים, היא עצם האחדות.